בל"ד בעצרת זיכרון לערפאת: תומכים בעקרונות הלאומיים ובשילוב בין מו"מ להתנגדות
ב-12.11.2010 קיימה מפלגת בל"ד בפעם הראשונה את עצרת "העקרונות הלאומיים" – עצרת זיכרון לרגל יום השנה השישי למותו של יאסר ערפאת, באום אל-פחם. האירוע סוקר באתרי אינטרנט שונים של ערביי ישראל, בהם האתר של עיריית אום אל-פחם,[1] שהציגו תמונות וקטעי וידאו מתוכו.
הנואמים בעצרת האדירו את דמותו של ערפאת כמנהיג הבלתי מעורער של המהפכה הפלסטינית, שלא ויתר על עקרונות ושילב בחוכמה בין משא ומתן לבין התנגדות; הם האשימו את ישראל במותו וקראו להקמת ועדת חקירה בינ"ל של נסיבות מותו. הם מתחו ביקורת על האופן שבו הרשות הפלסטינית ויושב הראש שלה, מחמוד עבאס, מנהלים את ענייניו של העם הפלסטיני וקראו להם להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל ולהגן על הזכויות הלאומיות. נשמעה אף קריאה לבחון את המשך קיומה של הרש"פ, לאחר שזו כשלה בתפקידה. בנוסף הדגישו הנואמים כי ערביי ישראל, כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני וכמאגר אסטרטגי של המפעל הפלסטיני, ימשיכו להיאבק בשליטה הציונית ובגזענות המופנית כלפיהם.
אימן סולימאן, סגן ראש עיריית אום אל-פחם מטעם התנועה האסלאמית, אמר בנאומו כי תושבי אום אל-פחם שמחים לארח את "המנהיג הגיבור השהיד יאסר ערפאת" ואת העצרת של בל"ד, שהיא "העצרת המתנגדת... המשתתפת ישירות בחיזוק זהותנו הקולקטיבית וזכויותינו בארץ הזאת ועליה, כתושביה המקוריים."
יצוין כי בל"ד קמה על רקע התנגדותם של חבריה להסכם אוסלו והיא דוגלת בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה וכי העיר אום אל-פחם נחשבת למעוז הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהנהגתו של השיח' ראא'ד צלאח, שמרצה כעת עונש מאסר של מספר חודשים.
להלן קטעים מן הדברים שנאמרו בעצרת, מתוך אתר עיריית אום אל-פחם.
ערפאת – מנהיג המהפכה הפלסטינית
יו"ר מפלגת בל"ד, ואצל טה, אמר כי ערפאת היה "סמל היסטורי... שהוביל את המהפכה הפלסטינית נגד העושק וההכלה [של הפלסטינים בישראל] לעבר חירות ועצמאות של עמנו. הוא המנהיג שחצה עם המהפכה את שדות המוקשים ועקף את כל המזימות שנרקמו נגדו ונגדה. הוא הפיץ אור בנסיבות האפלות ביותר לאחר התבוסה של 1967, כפי שאמר גמאל עבד אל-נאצר, ועקף מצור אחר מצור עד שמסר את נפשו בשנת 2004, כשהוא נצור במאורתו." טה הוסיף ותיאר את ערפאת כ"מנהיג תנועת השחרור הלאומי העולמי... שקיבע את הזהות הפלסטינית בעומקה הלאומי [ערבי] והאסלאמי." הוא קרא ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס "לקרוא לאחדות לאומית, שתהווה את הלבנה הראשונה בהגשמת המפעל הלאומי הפלסטיני."
יו"ר סיעת בל"ד בכנסת, ג'מאל זחאלקה, אמר בנאומו כי ציון יום הזיכרון לערפאת הוא חובה לאומית וגינה את מניעת ציונו בעזה.[2] הוא אמר שערפאת הוא "נכס של [כל] העם הפלסטיני, הוא המנהיג ההיסטורי שלו, בלי להתחשב בוויכוחים [שהתנהלו] עימו. עלינו ללמוד כיצד לכבד את המנהיגים ההיסטוריים. כאלה הם עמים הראויים לחיות. הרשויות בעזה היו צריכות ליזום [בעצמן] את קיום יום הזיכרון, זוהי חובה המוטלת עליהן."
מזכ"ל בל"ד: לחזור לעמידה האיתנה של ערפאת
הנואמים הקדישו חלק נכבד מדבריהם לאופן שבו ערפאת שילב בין משא ומתן מדיני לבין ההתנגדות ולהתעקשותו שלא לוותר על אף עיקרון פלסטיני. הם קראו להנהגה הפלסטינית הנוכחית ללכת בדרכו, להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל ולא לנהל מו"מ ללא מקור סמכות ובצל המשך הבנייה בהתנחלויות.
ואצל טה הסביר שערפאת לא ראה במו"מ מטרה, אלא טקטיקה ואמצעי להגיע למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ללא ויתור על העקרונות. הוא סיפר שלפני נסיעתו לקמפ דיוויד אמר לו ערפאת: "אם יד ימיני תחתום על [הסכם] ללא ירושלים וללא [זכות השיבה] לפליטים, אגדע אותה." טה שיבח את ערפאת על ששילב בפיקחות בין המו"מ להתנגדות, בלי להפוך את המו"מ לחלופה של ההתנגדות, ועל שקבע את גבולות המו"מ וחיזק את העקרונות הפלסטיניים, כאשר לאחר קמפ דיוויד תמך בהתנגדות ובחימושה ואימץ לחיקו את כל הפלגים. זאת, לאחר שישראל הכשילה את כל האופציות האפשריות וחיסלה כל תהליך שלום אפשרי.
טה פנה ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס וקרא לו ללכת בדרכו של ערפאת: "אם תדבק בפועל בעקרונות ותוכיח זאת, נהיה הראשונים שנחזק את ידיך. זוהי הדרך הנכונה. המו"מ אינו אלא חלק מהמפעל הלאומי הפלסטיני ואינו תחליף שלו. המו"מ הוא שיטה טקטית ולא מטרה..."
מזכ"ל בל"ד, עווד עבד אל-פתאח, אמר שהתנועה הלאומית הפלסטינית זקוקה לעמידה איתנה כעמידתו של ערפאת, ושעליה ללמוד מיכולתו לחשוב מחדש על מדיניותו ולתקן את טעויותיו, לאחר שהאופציות שלו נכשלו. לדבריו, ערפאת היה פרגמאטי מאוד, אך "[הסכם] אוסלו היה רחוק מאוד מפרגמאטיות ולכן החשבנו אותו לטעות, אולם [ערפאת] לא זרק את אופציית ההתנגדות והצליח לחבר בינה לבין המו"מ." הוא טען שהאשמתו בידי ישראל, שהוא הפר את הסכם אוסלו ופנה להתנגדות, היא אות של כבוד לערפאת, ותקף גורמים ברש"פ שביקרו את מעשיו. הוא האשים את ההנהגה הפלסטינית החדשה, בכך שבחרה את המו"מ לבדו וביטלה את העימות המדיני והעימות בשטח עם הכיבוש, דבר שהעביר את המאבק לחדרים סגורים ונתן חיפוי לישראל.
עבד אל-פתאח אמר כי ישראל הרגה את אופציית שתי המדינות, ו"יש לחזור לסעיף המדינה האחת, שנמחק מן האמנה הפלסטינית בשנת 1996," כאופציה שתעמיד את ישראל מול אתגר חדש לאנושיותה ולמוסריותה.
ג'מאל זחאלקה תקף את ישראל, ארה"ב וגורמים ערביים, על ניסיונם לעוות את תדמיתו של ערפאת. הוא אמר שכפי שהציונות טענה שחאג' אמין אל-חוסיני היה בעל ברית של הנאצים ושהוא דחה את הצעת החלוקה, כדי להטיל עליו את האחריות לנכבה, כך ארה"ב וישראל האשימו את ערפאת בהכשלת השלום, כאשר מנהיגים פלסטינים וערבים שרצו להיפטר ממנו שמחו על כך בסתר ליבם.
על רקע דברים אלו עבר זחאלקה לתקוף את עבאס על דבקותו במו"מ: "הוסר המכשול – שהוא יאסר ערפאת – מדרך השלום, והגיע מסלק המכשולים – נשיא פלסטיני שאינו מאמין אלא במו"מ. הוא נשא ונתן ללא הפסק, והתוצאה הייתה אפס. היכן השלום?!" זחאלקה קרא להנהגה הפלסטינית "להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. אל תמשיכו במו"מ בלי מקור סמכות [של ההחלטות הבינ"ל] ובצל [הבנייה] בהתנחלויות..."
זחאלקה המשיך וגינה ניסיונות של מספר גורמים ליצור "יאסר ערפאת חדש, כזה שלא הכרנו במציאות, אדם אשר נושא ונותן, נכנע, מוסר ומפקיר את העקרונות," בעוד שבפועל הוא סירב לחתום בקמפ דיוויד על הסכם המחסל את זכויות העם הפלסטיני, למרות הלחצים שהופעלו עליו. הוא אמר שעל אף שערפאת לא ניצח צבאית, הוא ניצח במערכת ההגנה על הקיום הלאומי הפלסטיני ועל אחדות העם הפלסטיני.
בהמשך שיבח זחאלקה את ערפאת על כך שלצד הרובה הוא נשא גם עלה של זית והציע אופק מדיני ליהודים ולערבים בפלסטין, בדמות מדינה חילונית דמוקרטית, ולאחר מכן שתי מדינות לשני עמים עם הבטחת זכות השיבה לפליטים, הצעות שישראל דחתה, מה שלדבריו מצביע על כך שלא היה פרטנר ישראלי לשלום.
הרש"פ הפכה לסוכן ביטחון של ישראל
עווד עבד אל-פתאח הרחיק לכת בביקורתו על הרש"פ, ואמר שלאור המבוי הסתום שאליו הגיע התהליך המדיני, ולאור הכוונה הישראלית להשלים את ייהוד פלסטין וליצור מדינת גטאות מפוררת, יש לבחון מחדש את תפקידה של הרש"פ והתועלת שיש בה לאחר שכשלה בהגשמת מטרותיה, במיוחד לאחר שהפכה לסוכן ביטחון של ישראל. הוא גם קרא להשיב לאש"ף את תפקידו במאבק ולשחררו מן הכלא של הרש"פ.
אימן סלימאן התייחס גם הוא לתיאום הביטחוני ושיבח את בל"ד על קיום העצרת בשלב הרגיש הזה שבו, לדבריו, יש כאלה הנשענים על מקלו של דייטון [עד לאחרונה המתאם הביטחוני של ארה"ב ברש"פ ואחראי על אימון מגנוני הביטחון ברש"פ] ורוצים להגיע לחצאי פתרונות [מדיניים].
ישראל הרעילה את ערפאת וגרמה למותו
חלק מהנואמים התייחסו לנסיבות מותו של ערפאת והאשימו בגלוי את ישראל. ג'מאל זחאלקה קרא להקים ועדת חקירה ובית דין בינ"ל לחקר מותו של ערפאת, כפי שנעשה בעקבות ההתנקשות בראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי, ותהה מדוע הרש"פ לא ביקשה זאת. הוא טען שכל העדויות מצביעות על כך שישראל הרעילה את ערפאת והרגה אותו, והוסיף ש"בלי לקפח איש, ייתכן שיש מי ששיתף פעולה עם ישראל בהרעלת יאסר ערפאת, ולכן אנו דורשים חקירה בינ"ל בנושא ההתנקשות."
ערביי ישראל – מאגר אסטרטגי למפעל הפלסטיני ולא שמאל ישראלי
באופן טבעי, עסקו הנואמים במצבם של ערביי ישראל, שאותם כינו הפלסטינים של ה'פנים' ושאליהם התייחסו כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני ואף חוד החנית שלו במאבק על הזהות והשורשיות בפלסטין. הם גם הדגישו שערביי ישראל לא ייכנעו למדיניות הישראלית המפלה והגזענית עד שישיגו שוויון מלא בארץ.
מנחה הטקס, וסאם קחאווש, נשא נאום בשם עבאס זכי, חבר הוועד המרכזי של הפת"ח, שבו אמר: "הוי, אנשינו המושרשים באדמה, המתחמשים בחסינות הפלסטינית ובזהות הערבית: הנאמנות לערפאת פירושה מוכנות מלאה להקריב, פירושה להישמע לו בשעת מבחן ולהיזכר במה שאמר כשהיה נצור בבירות: רוחות גן העדן נושבות." הוא הוסיף ואמר שנאמנות לערפאת פירושה איחוד השורות מול האויב, דבקות בשחרור ובמהפכה והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. לדבריו, האסכולה של ערפאת נתנה הכול לשלום כפי שנתנה הכול לקרב, אך הישראלים בגדו בשלום, התכחשו לו ודקרו אותו בגבו, הרגו את רבין והתכחשו להתחייבויותיהם. הוא סיים ואמר: "ערפאת הלך בגופו אך נשאר בזיכרון ובמצפון, הוא דוחף אותנו להמשיך במהפכה עד הניצחון, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – שישתה מהים של עזה."
ואצל טה סיפר שב-1999, בפגישה שקיים עם ערפאת ביחד עם עזמי בשארה, אמר להם ערפאת: "אתם הפטריוטים האמיתיים, אתם מזכירים לי את נעוריי במרדנותכם הכנה." לדבריו, "ערפאת הבין את הייחוד של מאבקנו ב'פנים' ונהג לומר: אתם החלק השורשי של עמנו, אתם העדים לנכבה של עמנו. המשיכו במאבק הפוליטי לשמירה על זהותכם הלאומית..."
ג'מאל זחאלקה הדגיש שהתנועה הלאומית ב'פנים' הפלסטיני אינה נפרדת מהתנועה הלאומית הפלסטינית הכללית, לא מבחינה לאומית ולא מבחינה היסטורית, אלא רק מבחינה ארגונית. לדבריו, הפלסטינים של ה'פנים' אינם שמאל ישראלי או רזרבה דמוקרטית, כפי שהשמאל הישראלי רוצה שיהיו, ולא ניתן להגיע לשלום אמיתי, לפיוס, לשוויון ולצדק עם המשך הגזענות והמשך העליונות הציונית, שאותה כופה המו"מ.
עווד עבד אל-פתאח תקף גורמים פלסטינים שבראשית האינתיפאדה השנייה האשימו את הפלסטינים של ה'פנים' בהרס המו"מ ואף קראו להם להצביע למפלגת העבודה, ואמר: "איננו קולות רזרביים [בבחירות] ואיננו מעמסה על המפעל הלאומי הפלסטיני. אנו מאגר אסטרטגי של המפעל הלאומי הפלסטיני." הוא קרא לפתח מאבק פלסטיני כולל מול האפרטהייד הישראלי, לאור פעילותה של ישראל לבטל את ההבדלים שהיא עצמה קבעה בין ה'פנים', הפזורה, הגדה והרצועה, כך שהיא "מחשיבה את כולנו לאויבים." הוא אמר: "לא ניסוג מעמדותינו הלאומיות, גם אם זה אינו מוצא חן בעיני מישהו. אנו יודעים שהשלטון הישראלי מנסה לפגוע בזכויותינו ובקיומנו, ומנסה לפגוע בבל"ד באופן מיוחד, ואולי מכין את הקרקע לצעדים קיצוניים מאוד. לכן אנו אומרים: איננו מפחדים מהם. אנו נישאר על האדמה הזאת ונמלא את חובותינו, עד שנגיע לפתרון בעל מימד דמוקרטי ואנושי, שכן חובה שנחיה בארץ הזאת עם שוויון מלא."
אימן סלימאן קרא לחיזוק עמדות הפלסטינים ב'פנים' לפי עקרונות האמנה הפלסטינית מ-1968, המדגישים את הערביות של פלסטין ואת זכות העם הפלסטיני להתנגדות וקובעים את הקווים האדומים. הוא קרא גם לפעילות מאוחדת ב'פנים' הפלסטיני, לאור הגזענות ההולכת וגוברת, ניסיונות הייהוד המתמשכים, העוני והאלימות – שמטרתם לפגוע בזהות הערבית הפלסטינית.
www.um-elfahem.net, 13.11.2010
[1] www.um-elfahem.net, 13.11.2010
[2] מאז השתלטות החמאס על הרצועה היא אוסרת על קיום עצרת מרכזית ביום השנה למותו של ערפאת.