תמורות במדיניות מצרים על רקע החזרת שגרירה מישראל
החלטתו של הנשיא מבארכ להחזיר את שגריר מצרים בישראל, מחמד בסיוני, מתל אביב לקהיר היוותה נקודת מפנה במדיניות המצרית. הנשיא המצרי ממשיך אמנם לקבוע באופן חד משמעי כי פניו אינם למלחמה וכי השלום הוא האופציה האסטרטגית מבחינתה של מצרים, אבל במקביל, ההנהגה המצרית הקצינה את גישתה בכל הנוגע לתנאים להפסקת האלימות, כמו גם את יחסה לישראל.
מיוזמה ביטחונית ליוזמה מדינית
עד לאחרונה, פעלה מצרים באופן גלוי להביא להרגעה באלימות, כדי להחזיר את היציבות הביטחונית ולאפשר את חידוש המו"מ. המאמצים המצריים הגיעו אל שיאם באירוח פסגת שרם אל-שיח' ובניסיונות לקדם את מימוש ההחלטות שהתקבלו בה. אלא שהחלטות שרם אל-שיח לא יושמו והמצב בשטח רק הסלים. הפיגוע באוטובוס התלמידים ליד כפר דרום והתגובה הישראלית נגד מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, סתמו מבחינתם של המצרים את הגולל על הסיכוי להביא להרגעה ביטחונית מיידית. מצרים התנערה מההבנות הביטחוניות שהושגו בשרם אל-שיח' והעבירה את הדגש לפסים מדיניים.
השינוי המהותי בגישה המצרית נחשף בפגישה בין הנשיא מבארכ ליועצו של רה"מ ברק, דני יתום, בקהיר (26-11). שה"ח המצרי, עמרו מוסא, אמר בעקבות הפגישה ש"יתום בא אלינו עם רעיונות בעלי אופי בטחוני, בשעה שמה שנדרש הוא לדבר על המדיניות." מדבריו של מוסא עולה כי מצרים, שאירחה את פסגת שרם אל-שיח', כבר אינה מייחסת חשיבות להבנות שהתקבלו בה. "ישראל עודנה תקועה בהבנות שרם אל-שיח' ובסעיפיהן הביטחוניים", הסביר מוסא, "אלא שכל העניין הזה התמוטט. אפילו על הסכם אוסלו אבד הכלח. זה מה שישראל צריכה להבין."[1]
הנשיא מבארכ ממשיך להצהיר מדי כמה ימים כי אופציית המלחמה איננה עומדת על הפרק וכי הבחירה מצרית באופציית השלום היא אסטרטגית.[2] ואולם, ביחס לישראל, נוקטת מצרים כעת במדיניות המזכירה "מלחמה קרה".
מהתבטאויותיהם של הבכירים המצריים עולה כי מצרים מציבה תנאים מדיניים, ולא רק ביטחוניים, להחזרת השגריר לישראל. "ישראל תצטרך לשלם מחיר בעבור החזרת השגריר המצרי לתל אביב", כתב עורך אל-אהראם, אבראהים נאפע, "לכל הפחות יהיה עליה להפסיק את התוקפנות, להסיג את הכוחות הישראלים, להוכיח רצינות בכל הנוגע לקיום הסכמים וההבנות שנתקבלו בעבר, לבצע צעדים ספציפיים לבניית אמון עם הפלסטינים, להסיר את העוצר, לפתוח את הגבולות, להתיר הכנסת מזון ותרופות, לאפשר את יציאתם של פצועים פלסטינים לטיפול, להתחייב להסכים ל[כח] הגנה בינלאומי עבור הפלסטינים, ולאחר מכן לחזור למו"מ בהתאם להחלטות הבינלאומיות."[3]
השגריר בסיוני עצמו, בראיון ראשון לאחר חזרתו לקהיר, קבע שלושה תנאים לחזרתו: הפסקת השימוש בכח על ידי ישראל, חזרה למו"מ על יסוד החלטות מועבי"ט 242 ו338-, ו"נקיטת כמה צעדים על ידי ישראל כדי לשקם את האמון שנהרס. אסטרטגית השלום הכולל, בר הקיימא, הצודק והמאוזן של מצרים תמומש עם יישום העיקרון של אדמה תמורת שלום. אין די בהצהרות. מה שחשוב הוא היישום בשטח."[4] בסיוני נקט אמנם בשפה דיפלומטית, אך חשף את עיקר התביעה המצרית: התחייבות ישראלית חד-משמעית לעקרון "אדמה תמורת שלום" ולהחלטת מועבי"ט 242, שיהיו לה ביטויים מעשיים. עמדה זו עלתה גם במאמרו של עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, הנחשב למקורב לנשיא מבארכ. על ה"פיקחים בקרב הישראלים", הוא כתב, "להכיר מחדש, באופן ברור ובהיר, בעקרון של אדמה תמורת שלום." רק אז, מוסיף רגב, "תזכו בביטחון ובאופן אוטומטי גם תפחת רמת הצרחות והבכי שלכם על הרוגיכם, שאבניהם של הצעירים הפלסטינים הגיבורים מחסלות אותם."[5]
החרפת ההתבטאויות נגד ישראל
המאמרים בעיתונות הממסד המצרית בזכות המתינות והאיפוק שהפגין הנשיא מבארכ, פינו את מקומם להתקפות קשות על ישראל וממשלתה. כך למשל, כתב עורך אח'באר אל-יום, סעיד סנבל, בטורו היומי ב"אל-אח'באר" כי "ברק אינו שונה מהיטלר. היטלר היה אדם גזעני שחשב שהעם הגרמני הוא אדון העמים וצריך לשלוט בעולם באמצעות פלדה ואש. ברק, בתורו, סבור שהעם היהודי הוא "העם הנבחר" ואם נפל מתוכו אדם אחד - בין עם המדובר בהרוג או בפצוע, הכופר עבורו הוא עשרות פלסטינים."[6]
בעיתונות העצמאית, הגישה הפכה ללוחמנית אף יותר מזו של העיתונות הממסדית. עורך השבועון "אל-מידאן", עצאם אל-ע'אזי, לדוגמא, כתב בזכות שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל: "למרות שבידי ישראל מצוי נשק גרעיני, אין היא יכולה להשתמש בו נגד תנועת ההתנגדות הפלסטינית. לעומת זאת, תנועת ההתנגדות יכולה לשים את ידה על נשק חזק יותר מזה הגרעיני, כלומר, על נשק ביולוגי וכימי - פצצת הגרעין של העניים."
אל-ע'אזי הפנה את הקוראים לספרו של דר' עבד אל-האדי מצבאח, שאת ההקדמה לו כתב יועצו הקרוב של הנשיא מבארכ, אסאמה אל-באז, הנשק הביולוגי והכימי בין המלחמה, המודיעין, והטרור וזאת "כדי להפיק תועלת מן הרעיון והעובדות המדעיות הכלולות בספר. ההתנגדות הפלסטינית יכולה להשיג נשק כזה עבור המערכה שלה עם האויב בעלות מינימלית. 17 מדינות בעולם, ובראשן ארה"ב, ישראל, ורוסיה, מחזיקות נשק כזה. יתכן שהייאוש ידחוף את תנועת ההתנגדות הפלסטינית, לדוגמא, להזריק למאה עכברים את וירוס הדבר "סופר", שניתן לרכוש אותו בכרטיס ויזה מהמרכז לאיסוף וירוסים במרילנד, או להשיג אותו ממעבדות רוסיה ולשחרר את העכברים האלה ברחובות תל אביב. כמו כן היא יכולה באמצעות בקבוק קטן הממולא ביתושים נגועים בדבר להשמיד ערים ישראליות שלמות ומחנות של הצבא הישראלי. הפלסטיני המיואש לא ירחם עליהם. "תמות נפשי עם אויבי", הוא יכריז. הוא יודע שהוא ייהרג [ממילא] בכדוריהם ובטיליהם ולכן, יבחר למות ועמו אלפי ישראלים רוצחים."[7]
החרפת ההתבטאויות נגד ארה"ב
השינוי בטון של העיתונות המצרית ניכר גם בכל הנוגע לעמדה כלפי ארה"ב. לפני שהוחלט על החזרת השגריר המצרי מתל אביב, הדגישה ההנהגה המצרית את ההבדלים בין מדינות ערביות שלהן חוזה שלום עם ישראל למדינות שיצרו קשרים עמה שלא במסגרת חוזית. כזכור, הבחנה זו התבטאה גם בהחלטות הועידה הערבית שהתכנסה בקהיר, שלא כללו קריאה לניתוק הקשרים עם ישראל של מצרים וירדן. החשש המצרי היה שהחזרת השגריר תחשב מבחינתה של ישראל להפרת חוזה והיא תפנה ל"ערכאות בינלאומיות", כפי שהסביר יועצו של מבארכ, אסאמה אל-באז בראיון ליומון הלבנוני "אל-מסתקבל".[8] כוונתו של אל-באז הייתה לאפשרות שישראל תפעל בוושינגטון כדי להכשיל את הסיוע האמריקאי למצרים, בטענה כי הדיאלוג האמריקאי - מצרי מושתת על המחויבות המצרית להסכם קמפ-דיוויד.
אלא שכעת, הסביר עורך אל-אהראם, אבראהים נאפע, כי "השלום הוא אמנם האופציה האסטרטגית של מצרים, אבל זאת בתנאי שמדובר בשלום צודק וכולל." כלומר, המחויבות המצרית להסכם קמפ- דיוויד, תלויה גם במצב התהליך המדיני במסלול הפלסטיני ואולי אף הסורי. נאפע חידד את הנקודה בהוסיפו ש"ישראל שגתה כשחשבה שדבקותה של מצרים בשלום... משמעותה שמצרים לא תבצע הערכה מחדש בשעת הצורך, או שהיא לא תפעל בעתיד באופן התואם את התחייבויותיה הערביות, שאף מחויבות אחרת אינה עולה עליהן." [9] במלים אחרות, עמדת המשטר המצרי, שזכתה לתהודה רבה בתקשורת המקומית לפני כחודש, ושמשמעותה הייתה שלחוזה השלום עם ישראל עדיפות על פני הסכמים בינערביים הסותרים אותו, התחלפה בקביעה שאין מחויבות מצרית כלשהי, אפילו לא זו שנקבעה בהסכם קמפ- דיוויד, העולה על התחייבויותיה הערביות.
עורכי העיתונות המצרית, שלפני חודש הסבירו לציבור המצרי את ההשלכות השליליות הצפויות בזירה האמריקאית להחלטה מצרית להחזיר את השגריר לקהיר, נדרשו כעת להציג עמדה גם בשאלת היחסים עם ארה"ב. נראה כי הקשיים שנתגלעו בבחירת הנשיא הבא של ארה"ב והנמכת הפרופיל של ממשל קלינטון בשבועות האחרונים בכל הנוגע לבעיה המזרח תיכונית, אפשרו לעיתוני הממסד המצריים להחריף את ביקורתם על ארה"ב. עורך אל-אח'באר, גלאל דוידאר, למשל, קבע כי לא ניתן להאשים את ישראל בפשעים שמבצעים "הניאו-נאצים" בצבאה, מאחר שישראל היא "מריונטה" המופעלת על ידי ארה"ב. "האחראים העיקריים הם שליטי וושינגטון המזינים אותה בנשק וכסף ומתעקשים למנוע מהלגיטימיות הבינלאומית מלנקוט בצעד כלשהו נגדה."[10]
במקביל, התייחסו עורכי עיתוני הממסד לסכנה שיתכן ומרחפת מעל הסיוע האמריקאי למצרים והמסקנה הייתה שלשיקול זה לא צריכה להיות משמעות בקביעת המדיניות המצרית. עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, כתב כי "איננו צריכים לשוב ולהדגיש שאנו איננו סומכים יתר על המידה על הסיוע הזה, משום שאנו, תודה לאל, מבססים את כלכלתנו על יסודות מוצקים... האמריקאים יודעים היטב שעקרונותיה של קהיר אינם נתונים לקניה ולמכירה ואין אפשרות שאנו נשתנה בעבור חופן דולרים גדול או קטן."[11]
שינוי נוסף שניתן היה להבחין בו הוא ביחס ל"חרם העממי" על סחורות ישראליות, ובעיקר אמריקאיות. עם פריצת האינתיפאדה, התרחשו בקהיר אירועים אלימים שכוונו למה שנתפס כ"סחורות ובתי עסק יהודיים" ואמריקאים. הגורמים המסיתים פרסמו רשימה של סחורות כאלה ש"מוסלמים לא ימותו אם הם לא יקנו אותן". ברשימה נכללו מוצרים כגון PEPSI שראשי התיבות שלה, כך נטען, הם Pay Every Penny to Save Israel. החברות האמריקאיות, שהפכו לפתע למטרות, הגיבו בשורה של מבצעי הוזלות.[12]
הממסד המצרי חשש באותם ימים כי לפגיעה בבתי עסק אמריקאים וחרם על סחורות אמריקאיות עלול להשפיע לרעה על היחסים הכלכליים עם ארה"ב. אלא שכעת, נעלם החשש ובעלי טורים בכירים בעיתוני הממסד אף הביעו תמיכה בחרם על סחורות אמריקאיות. כך למשל, כתב דר' חסן רגב ביומון "אל-אח'באר": "היוזמה העממית להחרמת סחורות ישראליות ואמריקאיות צריכה להפוך לשיטפון ערבי לאומי." רגב המליץ אף להרחיב את החרם ולכלול מדינות נוספות התומכות בישראל כגון גרמניה, ובעיקר חברת "סימנז".[13]
סיכום:
בחודש האחרון חלו כמה תפניות בעמדה המצרית. היוזמה המצרית להרגעת השטח, כפי שנקבעה בהבנות שרם אל-שיח', התחלפה בתביעה מישראל לשלם מחיר מדיני גבוה בתמורה להפסקת האלימות. קהיר קובעת כעת, לפחות מבחינה רשמית, כי אין היא מוכנה להפעיל את השפעתה להפסקת האלימות, מבלי שישראל תגמיש את עמדותיה המדיניות.
כמו כן, החשש מפני התערערות יחסיה של מצרים עם ארה"ב, שהיווה עד לפני כחודש, את הבלם העיקרי נגד נקיטת צעדים חריפים במדיניות החוץ המצרית - איבד מהאפקטיביות שלו. אין ספק שלקולות הנשמעים מוושינגטון, כמו גם מפלורידה, הייתה השפעה על כך. ממשל קלינטון הנמיך פרופיל בשבועות האחרונים בכל הנוגע למעורבותו במצב, והנשיא עצמו נמנע מלהתבטא בנושא. במקביל, צצו הקשיים הבלתי צפויים בבחירתו של הממשל החדש, ודעת הקהל האמריקאית הופנתה רובה ככולה לפלורידה. לאור כל זאת, מצאה ההנהגה המצרית שעת כושר לבצע מהלך מדיני משמעותי של לחץ על ישראל, על ידי החזרת שגרירה, מבלי שתהיה לכך השפעה מיידית, כלכלית או אחרת, על יחסיה עם ארה"ב.
סביר להניח כי ההתבטאויות הקשות נגד ארה"ב בעיתוני הממסד ימותנו כאשר יקבע סופית נשיאה הבא של ארה"ב, ובעיקר אם יהיה זה ג'ורג' וו. בוש, המועמד המועדף על הערבים. אם זאת, לא נראה כי השגריר המצרי יחזור לישראל, בזמן הקרוב, כל עוד ישראל איננה מוכנה לשלם מחיר מדיני משמעותי בעבורו. שה"ח המצרי, עמרו מוסא, כבר הכריז כי החזרת השגריר תעמוד בעינה "עד שישראל תשתכנע בצורך להפסיק את מעשי ההרג והאלימות שלה נגד האזרחים הפלסטינים" ועד ש"ייווצרו תנאים שיהיו מקובלים על הפלסטינים, המצרים, והערבים", ויאפשרו את שינויה.
[1] אל-ספיר (לבנון), 27.11.2000.
[2] למשל, אל-אהראם (מצרים), 29.11.2000.
[3] אל-אהראם (מצרים), 23.11.2000.
[4] אל-אהראם (מצרים), 29.11.2000.
[5] אל-גמהוריה (מצרים), 27.11.2000.
[6] אל-אח'באר (מצרים), 22.11.2000.
[7] אל-מידאן (מצרים), 27.11.2000.
[8] אל-מסתקבל (לבנון), 24.10.2000.
[9] אל-אהראם (מצרים), 23.11.2000.
[10] אל-אח'באר (מצים), 23.11.2000.
[11] אל-גמהוריה (מצרים), 24.11.2000.
[12] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 31.11.2000.
[13] אל-אח'באר (מצרים),28.11.2000.