מאמר ביומון מצרי ממסדי בהתקפה חסרת תקדים על שלטון החמאס בעזה
במאמר ביומון המצרי אל-גומהוריה, תוקף בעל הטור ד"ר עבדאלה אל-נג'אר את האמירות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה ואת מנהיגיה, וטוען כי עזה הפכה לכלא גדול המנותק מן העולם - תושביה סובלים מצוקה ומחסור, בעוד מנהיגי החמאס חיים בפאר ובראוותנות. אל-נג'אר מכנה את הטילים המשוגרים לעבר ישראל פרימיטיביים.
להלן תרגום עיקרי המאמר[1]:
"האמירות האסלאמית של עזה והח'ליף שלה - אדוננו הסולטאן - אסמאעיל בן הניה, הפכו לדגם מוקטן של האומה האסלאמית הגדולה שלנו. היא התמונה המשקפת את המציאות בצורה הטובה ביותר. זאת אמירות המנותקת מכל ארבעת כווניה. אין כביש, שכונה או פתח שתוכל להגיע דרכם אליה, אך אם תרצה להיכנס אליה, אתה צריך לבקש את רשות שכנותיה לעבור דרך גגות בתיהן, כדי לדלג אל הגג שלה. היא מבותרת ומנותקת מן העולם.
היחסים בין תושבי האמירות למולדתם הם כמו היחסים בין אחים אויבים. אלה מתוכם אשר חיים מחוץ לגבולות האמירות שונאים את האמירות ואת מי שבתוכה; מי מהם שחי בתוכה נמצא בכלא גדול, מגדף את אחיו ומאשים אותם בשיתוף פעולה ובבגידה. העוני משפיל והצורך דוחק. הזעקה אינה נקטעת ואינה מסתיימת. האנשים אינם משיגים מזון וחשמל, והחולים אינם מקבלים טיפול ותרופות.
הנשים אינן מוגנות והילדים אינם מקבלים צרכים מינימאליים. מחוץ לגבולותיה הנצורים של האמירות חברי ממשלתה הם חסרי כל תואר; לפני יציאתם מגבולותיה הם זקוקים לאישור של אויבם... אם הוא מונע זאת מהם, הם נשארים נחבאים בתוך גבולות [האמירות] צורחים, מייבבים וקוראים לעזרת האנשים ואין מושיע. וכשמופיעים תושבי האמירות על המסכים, הרי הם בוכים וקוראים לאללה לזרז את נקמתו בכל הערבים.
זו אמירות מנותקת מן העולם ואין לה שגרירים או קונסוליות גם לא חינוך או אוניברסיטאות, ואין סיבה כלשהי לקהילה הבין-לאומית ולמדינות ערב לשתף פעולה עמה כמלוא הנימה. הקשר היחיד שלה עם העולם הוא בקשת עזרה [בין-לאומית] שאינה מגיעה או סיוע שאויביה אינם מתירים את הגעתו.
הם יורים משטח האמירות [לעבר ישראל] כמה טילים פרימיטיביים שאין לדעת מתי יפלו והיכן. הם אינם פוגעים במטרה ואינם מביאים ניצחון. התגובה מצד האויב היא מכריעה ומוחצת ואינה מתחשבת באומללים ובחלשים ואין להם הגנה. [התגובה] אינה מרחמת על ילד, זקן, איש או אישה וממשיכה להרוג ולהרוס ללא שום התנגדות שיכולה להיות שקולה אליה...
כאשר הסתיים האסון [המלחמה בעזה בדצמבר 2008] חגגה האמירות את ניצחונה והח'ליף [אסמאעיל הנייה] נשא מול הניצולים ששרדו דרשה עמוסת רטוריקה כשהוא יוצק בה התלהבות שמקורה בביטויים שבהם הוא משתמש. הטרגדיה חוזרת על עצמה [ובסופו של דבר] הוא נאלץ לחתום על הסכם חשאי עם האויב להפסיק את [ירי] הטילים כדי שהאויב יפסיק את מכותיו. אחר כך תמצא מישהו המשבח את הגבורה ואת העמידה האיתנה [וטוען] כי מעשיה של האמירות המפוארת הם סוג של ג'יהאד [שיירשם] לנצח. הח'ליף חי בה חיי פאר, נוסע במכונית שחורה מהירה בשיירה שבראשה עשרות אופנועים כפי שעושים מפקדים ומנהיגים בכל העולם.
זו טרגדיה בכל קנה מידה היות שפלסטין הלכה לאיבוד. הערבים והמוסלמים הושפלו ולא נותר להם, אלא אותן תופעות ריקות מתוכן שבהן הם בעלי חשיבות עצמית גבוהה, אך בפועל הם מאומה. מתי נתעורר מן השיכרון הזה ונוכל לראות לפנינו [את האינטרס של] התושב ונפעל למען הרציני והמועיל בחיינו. מתי נדע מהו ערכנו ונתחיל להיאבק ברצינות כדי שהתרופה תוכל למחלה."