הסכם אל-חודיביה וההסכמים עם היהודים
ירחון תנועת החמאס, "פלסטין אל-מסלמה", פרסם בגיליונות מרץ ואפריל 2000 מאמר בשני חלקים פרי עטו של ד"ר נואף אל-תכרורי השולל כל לגיטימציה להסכמי שלום עם ישראל. מטרת המאמר להוכיח כי הסכם אל-חודיביה, שנחתם בין הנביא מחמד לבין הכופרים מתוך שבט קוריש, בשנת 628 לסה"נ, אינו יכול להעניק לגיטימציה לשליטים הערבים בדורנו לחתום על הסכמי שלום עם ישראל. זאת משום ש"ההבדלים בין הסכם אל-חודיביה לבין ההסכמים שנחתמו עם היהודים רבים מאוד ולמעשה אין ביניהם כלל נקודות משותפות".
להבהרת דבריו מציג אל-תכרורי עשרה הבדלים בין תקדים הסכם השלום שחתם הנביא בחודיביה לבין ההסכמים שנחתמו עם ישראל:
א. [בזמן חתימת הסכם אל-חודיביה] עדין לא הפכה העיר מכה ל'דאר אל-אסלאם' ["אזור האסלאם" לאמור, אזור בשליטת המוסלמים] אלא היתה 'דאר אל-חרב' ["אזור מלחמה" לאמור, אזור מחוץ לשליטת המוסלמים שיש להכניעו]... שבט קוריש היה בעל נכסים אמיתיים במכה ונוכחותו בה לא היתה מקרית. כלומר, כופרי קריש לא נכנסו למכה כגזלנים וכתוקפנים, אלא היו תושביה ולכן חלים עליהם חוקי הפיוס עם כופרים שתקפו את המוסלמים, גזלו את רכושם וחשבו על המשך התוקפנות כלפיהם. אולם הם לא רמסו את 'דאר אל-אסלאם', לא גזלו אותה, לא השליטו בה דיני כפירה ולא ביטלו בה את שלטון האסלאם, לאחר שכבר היה קיים. איתם מותר להתפייס אם השליטים סבורים כי יש למוסלמים אינטרס כזה... הג'יהאד כנגדם הוא מצווה המוטלת על החברה בכללותה ['פרצ' כפאיה'] ולא מצווה אישית ['פרץ' עין'], משום שהוא מלחמה עם 'אהל אל-חרב' בבתיהם... תוקפנות שבט קוריש כלפי רכוש המוסלמים שנשאר במכה היא תוקפנות כלפי רכוש פרטי ולא תוקפנות כנגד הזכות הציבורית (שהיא הזכות של אללה) לשלוט, למשל, שכן השלטון היה [מלכתחילה] בידיהם [של כופרי מכה].
פלסטין [לעומת זאת] היא ארץ אסלאמית, היא חלק מ'דאר אל-אסלאם'... ודיני האסלאם חלו [בעבר] על תושביה. היהודים באו [אליה] וגזלו הן את השלטון והן את האדמה. הם השליטו על הארץ ותושביה את חוקיהם הסותרים את חוקי האסלאם ופגעו במקומות הקדושים... הם השתלטו על הזכות הציבורית – הזכות של אללה, הזכות שהארץ תישאר כפופה לשלטון האיסלאם, וזאת בנוסף לתוקפנותם כלפי הזכויות הפרטיות. לפיכך, במקרה זה של תוקפנות היהודים, הג'יהאד הוא מצווה אישית המוטלת על כל מוסלמי ומוסלמית...
איש אינו יכול לוותר על הזכות הציבורית או להתפייס לגביה... אם יש הכרח לוותר - הויתור חייב להיות בהתאם להכרח ולא מעבר לכך... הוא חייב להיות מוטל בספק ולאפשר נסיגה ממנו כאשר יתבטל ההכרח והוא חייב להיות זמני... במילים אחרות, הפיוס עם האויבים במקרה שהם תקפו את 'דאר אל-אסלאם' ונכנסו לאדמתה שונה מן הפיוס עם הכופרים התוקפים מתוך אדמתם...
ב. הסכם אל-חודיביה היה הסכם זמני לעשר שנים. כלומר, הוא היה הפסקת אש ואין בו שום ויתור על חלק כלשהו מאדמת המוסלמים ולא על זכות כלשהי שלהם. באשר להסכמים שנחתמו עם היהודים הרי שהם נצחיים. אמירות המפקדים והמנהיגים, נאומיהם וסעיפי ההסכמים עצמם מצביעים על כך. במקרה הטוב ביותר הם מבוססים על החלטות מועצת הביטחון 242 ו338-, המתייחסות למוסלמים בפלסטין שנגזלה בשנת 1967, ואילו פלסטין שנגזלה בשנת 1948 היא רכוש של היהודים בהתאם להחלטות אלו...
ג. להסכם אל-חודיביה היו מטרות פוליטיות, צבאיות ותעמולתיות בתוכניתו של הנביא. הנביא רצה להפוך את שבט קוריש לניטרלי ולהיות בטוח [מפני התקפה] מכיוונם כדי להתפנות לאויבים אחרים, שארבו למוסלמים והיו קרובים יותר לאל-מדינה מאשר קוריש, כלומר: יהודי ח'יבר. ואכן הנביא חיכה תקופה קצרה בלבד, לאחר שחזר מאל-חודיביה, לפני שיצא לח'יבר וכבש אותה... כמו כן, הנביא רצה להיות בטוח [מפני התקפה] משני הצדדים האחרים, וזאת כדי לאפשר לקוריש, לשבטים נוספים ולארצות שכנות להתוודע לאמיתות האיסלאם ואולי אף להתאסלם, שכן מאז ההגירה לאל-מדינה המוסלמים הגנו עליה ולא התפנו להפצת בשורת האסלאם. הסכם אל-חודיביה נתן למוסלמים הזדמנות למסור את המסר של ריבונם. הנביא שלח שליחים למלכים, קרא להם להתאסלם והביא לידיעתם את בשורתו. ואכן מספר המתאסלמים בשנתיים שבין הסכם אל-חודיביה לבין כיבוש מכה היה גדול יותר ממספרם של המתאסלמים מהיום בו החל הנביא בשליחות ועד להסכם... תוכנית המוסלמים לא השתנתה בהסכם אל-חודיביה. אדרבה, נפתחו אופקים חדשים לבשורתה במכה ובמקומות אחרים, משום שהמוסלמים נחו מן התגרות ומן המלחמה.
[לעומת זאת] אחד התנאים להסכם עם היהודים ולפיוס עמם הוא שינוי התוכניות [של המוסלמים]... למשל מחיקת הפסוקים המדברים על היהודים, על איבתם ועל חובת הג'יהאד מתוכניות הלימוד - תחת הכותרת 'אווירת הפיוס והשלום'...
ד. הסכם אל-חודיביה היה הכרה של שבט קוריש בנביא ובמדינתו. הם נאלצו להתייחס אליו כאל שווה מעלה לאחר שנמנעו מכל סוג של קשר עמו, למעט יחסי מלחמה ומאמץ לשים קץ לנוכחותו ולהרוס את בשורתו ומדינתו. [השינוי ארע] משום שהם ראו שבשורת הנביא הפכה למציאות, אשר לא ניתן להתעלם ממנה ואשר אין להם יכולת לחסל אותה, לאחר שהיא התבססה ויצרה קשרי פנים וחוץ. הם ביקשו להתפייס עם הנביא והתירו לו לחזור בשנה שאחר כך לבקר בכעבה [במכה], לאחר שבמשך שש השנים שקדמו הם סרבו לכך בתוקף, הואיל וראו בכך פגיעה בריבונותם בעיר...
[לעומת זאת] מי שמתבונן בשלום עם היהודים ובהסכמים שנחתמו עמם, מוצא שמדינות ערב שהתפייסו עמם מייצגות את קוריש בהסכם אל-חודיביה ואינן לוקחות דוגמא מן הנביא, ואילו היהודים משיגים בהסכמים אלו חלק ממה שהשיגו המוסלמים בהסכם אל-חודיביה: ארצות אסלאמיות הכירו בהם, לאחר שנמנעו מכך בעבר, וסברו - בצדק - שרק החרב [ראויה] ליהודים. באמצעות שלום זה נפתחו היהודים לעולם ומדינות שלא הכירו בהם ללא הסכמים אלו הכירו בהם עתה... באמצעות שלום זה פתחו חלק ממדינות המוסלמים את שעריהן בפני היהודים, דגלי ישותם מתנוססים בבירות ערביות ואסלאמיות ושווקים ערביים נפתחו לסחורותיהם... השלום הוא לטובתם כפי שהסכם אל-חודיביה היה לטובת המוסלמים...
ה. בהסכם אל-חודיביה נפתחה בפני הנביא האפשרות לכרות ברית עם השבטים שלא הרגישו בנוח לכרות עמו ברית מפאת כוחו של שבט קוריש ומשום שהכעבה היתה במכה והם חששו שאם יכרתו ברית עם הנביא הדבר יפגע בקשריהם עם קוריש [וביכולתם לבקר בכעבה]. לאחר ההסכם הוסר חשש זה, שכן סעיפיו קבעו כי מי שרוצה לכרות ברית עם הנביא יכול לעשות זאת מבלי שייפגע מעמדו. בהתאם לכך מיהר [שבט] ח'זאעה לכרות ברית עם הנביא.
בשלום עם היהודים המצב הפוך לגמרי. מדינות רבות בעולם נמנעו מלכונן קשרים מדיניים ומסחריים עם היהודים מחשש שיאבדו את הקשרים עם מדינות ערביות ואסלאמיות ועל מנת שהשפעות החרם, שהוטל על הישות הציונית, לא יפגעו בהן. ואולם, כאשר נחתמו הסכמים אלו, הוסר חשש זה ומדינות רבות מיהרו לכונן יחסים מדיניים, כלכליים ואפילו צבאיים עם היהודים.[1]
ו. הסכם אל-חודיביה הביא להפסקת הסילוף ההסברתי שהופץ על ידי שבט קוריש לגבי הבשורה האסלאמית... בעוד שבשלום [עם היהודים] זכו היהודים להפסיק כל גילוי דעת הסברתי או חינוכי המתייחס לתוקפנותם או לגזלנותם. תוכניות הלימוד שונו... והמוסלמים החלו להכשיר את האווירה מבחינה הסברתית לקבל את היהודים הגזלנים, לחיות עמם בדו קיום ולהכיר בריבונותם על פלסטין.
ז. הסכם אל-חודיביה לא היה האופציה היחידה של הנביא והוא לא שלל מעצמו ומצבאו אופציות אחרות... הנביא אהב את השלום והטיף לו, אך בה בעת היה מוכן למלחמה והתכונן לקראתה גם בזמן המשא ומתן ואפילו לאחר עריכת ההסכם... כאשר נערך ההסכם התחייבותו של הנביא היתה תלויה בהתחייבותם של הפוליתאיסטים. לפיכך, כאשר קוריש הפרו את התחייבותם, [אומנם] לא על ידי התקפה על המוסלמים ושפיכת דמם, אלא על ידי סיוע לשבט שהיה בברית עם הנביא, שבט ח'זאעה, הנביא לא התעכב, הוא הכין את צבאו וכבש את מכה. הוא לא הסכים לתיווך כלשהו ולא לניסיון הונאה כלשהו ולכן מכה נכבשה.
המתפייסים עם היהודים [לעומת זאת] הופכים את הפיוס לאופציה היחידה ושוללים כל אופציה אחרת. בשעה שהאויב מתגאה בכוחו ומוכן להתמודד עם [המוסלמים] על ידי אופציה אחרת, במקרה שאופציית השלום תיכשל, מכריז הצד הערבי כי השלום וההסכם הוא 'האסטרטגיה' אליה הוא שואף. שמענו כבר מספר פעמים באמצעי התקשורת שלנו שאין תחליף לשלום ואנו עדיין שומעים כי השלום הוא האופציה היחידה שלנו. עמדה זו מחזקת את האויבים; הם מסרבים לסגת מארץ [המוסלמים] שהרי לאויבם אין אופציה אחרת זולת להתפייס עמם והוא חייב להגשים את רצונם ולהעניק להם ויתורים נוספים...
ח. הסכם אל-חודיביה היה הקדמה והכנה לכיבוש מכה... שנתיים לאחר ההסכם מכה נכבשה. הפיוס עם היהודים, לעומת זאת, היה הקדמה להתקפות נוספות על המוסלמים. הסכם קמפ דיוויד בא כהקדמה לפלישה ללבנון בשנת 1982. הסכם אוסלו היה הקדמה לטבח במערת המכפלה והקדמה לטבח קאנא בדרום לבנון. כל אחד מהסכמים אלו היה הקדמה למעצר מאות צעירים מוסלמים ופלסטינים...
ט. את הסכם אל-חודיביה ערך הנביא... שייצג את המוסלמים בכל מקום ואשר החלטותיו חלו על [כולם] ושאבו את סמכותן מאללה.
הפיוס עם היהודים [לעומת זאת] נחתם על ידי קבוצה של מוסלמים. היהודים דרשו שכל קבוצה תייצג את עצמה ואת ארצה ושהמשא ומתן יהיה בילטרלי בין הישות הציונית לבין כל אחת מן המדינות הערביות השכנות. הם התנגדו לכך שהשלום יהיה על בסיס משא ומתן בין הערבים לבין היהודים ודחו כל [הצעה] זולת התפייסות עם כל מדינה ערבית בנפרד. אפילו לגבי לבנון וסוריה, שיש ביניהן גורמים מקשרים, היהודים התנגדו להגיע לשלום ולהסכם עם שתיהן יחד והתעקשו לערוך פיוס עם כל מדינה בנפרד. זאת כדי להחליש את המוסלמים ולאפשר לישותם [היהודית] לאלץ את המוסלמים לעשות ויתורים גדולים יותר.
י. הסכם אל-חודיביה לא היה תוצאת שיקול דעת של הנביא או פרי השקפה אנושית... הוא נחתם על פי צו אללה והנביא יישם אותו בהתאם להשראה האלוהית. לפיכך, אין להשוות אותו לפיוס עם היהודים...
התנאים הגלויים של הסכם אל-חודיביה נראים כהשפלה למוסלמים וכפגיעה בכבודם וצריך להגיב עליו בהפעלת שיקול דעת [שידחה את קבלתו], אלא אם כן מבינים שהוא [נחתם] בהשראה אלוהית. [הח'ליפה השני] עמר בן אל-ח'טאב התנגד להסכם כיוון שחשב שהוא עניין פוליטי המצריך שיקול דעת... עמר התייחס לנביא כמפקד ולכן התנגד למעשיו. [יש לקחת לדוגמא את התנהגותו] ולהתנגד למפקדים בצורה דומה בכל התנהגות שנראה כי היא מובילה להשפלת המוסלמים וגורמת להם נזק. [הח'ליפה הראשון] אבו בכר, [לעומת זאת] התייחס לנביא כאל שליח האל שזוכה להשראה אלוהית משמים ולכן הוא נכנע לו ולא התנגד [להסכם]. [גם את התנהגותו יש לקחת לדוגמא] ולהיכנע לשליח אללה וללכת בדרכו...
עמר הסביר כי הוא מתנגד להסכם כמפקד. הוא ניגש לנביא והכריז על התנגדותו למעשה שעל פי צדו הגלוי אינו עולה בקנה אחד עם זכויות המוסלמים ועם כבודם. הנביא לא ענה לו תשובה הגיונית, לא התדיין עמו ולא הראה לו את הדברים הטובים שבהסכם זה, אלא הודיע לו שהוא עושה זאת בהתאם לצו אללה ולכן אין מקום לויכוח... ועמר הסכים לכך.
[המסקנה היא] שאסור להיכנע למי שאינו שליח אללה ואין לקבל התנהגות שנראית כהשפלה וקלון בלבד, משום שמעשיו נובעים מתוך הפעלת שיקול דעת אנושי, בשונה מהתנהגותו של שליח אללה [מחמד] שדיבר מתוך השראה אלוהית.[2]
