מאמרי הערצה לדלאל אל-מור'רבי בתקשורת הרש"פ ובאתרים של ערביי ישראל
ב-11 במרץ 2010 התקיים טקס להנצחת שמה של דלאל אל-מוע'רבי - סגנית מפקד פעולת הפיגוע שביצעה הפת"ח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978 - בכיכר סמוכה למטה ההכוונה הלאומית בעיר אל-בירה.
על קיומו של הטקס – כאירוע רשמי מטעם הרש"פ – הכריזה מושלת רמאללה לפני שלושה חודשים. היה זה במסגרת טקס אותו קיימה הרשות להכוונה פוליטית ולאומית ברש"פ, בחסות יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס[1].
זמן קצר לפני קיום הטקס להנצחת שמה של אל-מוע'רבי, הודיעה הרש"פ על דחייתו "מסיבות טכניות". נציגי עיריית אל-בירה שנדרשו לפשר הדחייה, טענו כי זו באה בעקבות אזהרה ששגרה ישראל לרש"פ. אלא שהודעת הדחייה לא מנעה את קיום הטקס במתכונת "עממית", בנוכחות בכירים בתנועת הפת"ח.
לכיכר הגיעו נציגי פת"ח – כביכול כנציגים עממיים - ועשרות צעירים כשהם נושאים את תמונתה של דלאל אל-מוע'רבי. מצטפא אבו רביע, מאנשי הפת"ח ברמאללה, אמר כי זהו "[טקס] הפתיחה העממי של המקום הנושא את שמה של דלאל אל-מוע'רבי ופעילות עממית אינה מצריכה אישור מאיש."
חבר הוועד המרכזי של הפת"ח, תופיק אל-טיראווי, אמר: "לא ניכנע לאיומים. היום אנחנו כאן כדי לציין את ההיסטוריה שלנו ואת מאבקנו בקריאת הכיכר על שמה של אל-מוע'רבי." [2]
ביום עריכת הטקס פרסמה תנועת הפת"ח הודעה שבה הביעה את גאוותה בדלאל אל-מוע'רבי, בהיותה סמל למאבק הפלסטיני וטענה כי זכותם של הרש"פ, הפת"ח והעם הפלסטיני לציין את יום מסירת הנפש שלה כיאה לגיבורה, ולהנציח את שמה.[3]
למרות הודעת הרש"פ על דחיית הטקס "מסיבות טכניות", שידרה הטלוויזיה הפלסטינית ביום קיום הטקס ויום השנה למותה של אל-מוע'רבי, תוכנית לזכרה בה ראיינה את אחותה רשידה שקראה לאנשים להגיע לכיכר. בתוכנית שודרה גם את צוואתה של אל-מוגרבי בה קראה לחבריה לנשק "לכוון את נשקם לעבר האויב הציוני". לצפיה בקליפ ראה: http://www.memritv.org/clip/en/2417.htm
העיתונות הפלסטינית תקפה את דרישתה של ישראל לבטל את הטקס ושיבחה את הנצחת זכרה של אל-מוע'רבי. אתרים של ערביי ישראל מתחו ביקורת קשה הן על התנהלותה של הרשות הפלסטינית בפרשה והן על ישראל והדגישו את סמליותה של אל-מוע'רבי .
מאמר ביומון הרש"פ אל-איאם: דלאל לוחמת אמיצה
יומון הרש"פ "אל-איאם" פרסם מאמר של מהנד עבד אל-חמיד, בו נכתב: "במהלך ההכנות לחנוכת כיכר ע"ש דלאל אל-מוע'רבי, באחת משכונות העיר אל-בירה, איימו שלטונות הכיבוש הישראלי להרוס את האנדרטה [המתוכננת] ולהעניש את האחראים, אם ימשיכו בהכנות. הרש"פ נענתה בצורה שקטה לאיום וביטלה את הטקס. הבחירה בדלאל אל-מוע'רבי כסמל ו[הכוונה] לחלוק לה כבוד הוא צעד היסטורי אמיץ בעל משמעויות רבות לפלסטינים.
דלאל אל-מוע'רבי היא בחורה לוחמת למען החירות. נקודת המוצא שלה היתה שאת החירות מייצרים בני החורין. דלאל הבחורה בת החורין השתלבה במהפכה במעמד שווה לזה של אחיה וחבריה הלוחמים. יותר מכך, היא הצטיינה בהנהגתה האמיצה והאחראית על הקבוצה הפידאית ולחמה במעמד שווה לזה של חיילים הישראלים. דלאל היא סמל לשחרור הלאומי והחברתי שלנו, סמל לשוויון בין המינים.
היא וקבוצתה לא היו אחראים למותם של אזרחים ישראלים. היהירות הישראלית שמנסה לכפות עליונות ושוללת כל ויתור, היא האחראית למותם של אזרחים ולמסירת הנפש [אסתשהאד] של כל חברי הקבוצה הפידאא'ית, ובראשם, דלאל אל-מוע'רבי. ניתן היה להגיע להסכם שימנע את שפיכות הדמים ולעצור את הקבוצה לאחר שתחמושתה אזלה. אולם, ישראל דחתה כל פתרון זולת זה שיציג את יהירות הכוח.
ישראל אינה מכירה בכל צורות ההתנגדות בהן נוקט העם הפלסטיני. היא אינה מכירה בדלאל אל-מוע'רבי, הלוחמת האמיצה, ולא בת'אא'ר, המתנגד, שסירב לירות על המתנחלת וילדיה בעיון אל-חרמיה[4] והסתפק בירי על החיילים בלבד. [ישראל] אינה מכירה בילדים אשר מעיפים בלונים עליהם [מודפס] דגל פלסטין על חומות ירושלים, ואינה סובלת תהלוכת נוער ברחובות בחגיגות לציון ירושלים כבירת התרבות הערבית.
פלסטיני מת, נכנע או מושחת הוא הסמל שמייעדת לנו מדינת הכיבוש בעודה מתנגדת לכל הסמלים האחרים... בסופו של דבר אימוץ הסמלים וציון זיכרונם לא מחייבים אישור מהכובשים."[5]
מאמר נוסף באל-איאם: דלאל היתה אוסרת עלינו להיכנע
במאמר נוסף ביומון שכותרתו "היכן דלאל אל-מוע'רבי בתוכנו", כתבה בעלת הטור, רג'אא רנתיסי: "לו דלאל קמה לתחייה עכשיו, היא היתה מופתעת מהאש הקרה באח שלנו ומהשלמתנו עם עומק הטרגדיה שלנו. לו היתה קמה לתחייה, היא היתה נחרדת מכך שפניה נעלמו מהמראות של הנערות ומהבשמים שלהן. לו היתה קמה לתחייה, היא בוודאי לא היתה שמחה [לגלות] שהקדמנו להיפרד ממנה, עוד בטרם אספנו את גרגירי העפר שנשרו מבין אצבעותיה. לו קמה לתחייה, היא היתה צורחת בפנינו, במיוחד בפני נשות פלסטין, מה קרה לכן? רובכן הפכתן לבובות חסרות חיים. איפה אתן? אני הפכתי עכשיו לקללה שמאיימת על טוהר מלאכותי שאתן דבקות בו.
לו דלאל היתה קמה לתחייה היא היתה אומרת לנו שהתליין שלה עודו מחפש אותה בבהלה ולמרות מאמציו לגרשה מהספרים ומהזיכרון שלנו, הוא מפקפק ביעילות של הצעדים [הללו]. היא הייתה אומרת לנו שאם נכנע לדרישות התליין שלה ונשלים עם מותה, שוב לא נוכל להרים יד כנגד כל מי שירצה לבלוע אותנו ושוב לא תהיה לנו – כמו שיש לעמים אחרים – [גיבורה לאומית] יפהפייה שנוכל לשיר אודותיה."[6]
בעל טור פלסטיני: לעמנו הזכות להנציח את שמות השהידים שלו
בעל הטור עאדל עבד אל-רחמן כתב במאמר ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה: "האם לישראל, הגורמת עוול ושודדת אדמות ערביות ופלסטיניות, יש זכות לקרוא כיכרות ורחובות בשטחים פלסטיניים בשם מנהיגיה פושעי המלחמה והרוצחים, ואילו העם הפלסטיני אינו יכול לקרוא למקומות שנותרו מן האדמה הפלסטינית בשמות השהידים שלו, מנהיגיו , גיבוריו, המשכילים שבו, אמנים ויוצרים[...]?"[7]
מאמר ביומון אל-קדס ובאתר ערבי ישראלי: דלאל היא סמל עוזנו
במאמר אחר שהתפרסם באתר www.arabs48.com וכן ביומון הפלסטיני "אל-קדס" כתב ראסם עבידאת הפעיל בחזית העממית לשחרור פלסטין: "... לו היו שואלים לעמדתם של כל בני עמנו כלפי המנהיגה השהידה, דלאל אל-מוע'רבי, וכלפי התערבותה הגלויה של ישראל [לביטול הטקס] ואיומיה להרוס כל אנדרטה לכבודה [של דלאל] בראמאללה, הם היו אומרים בהסכמה מלאה, שאין כמותה; שדלאל היא סמל עוזנו, התנגדותנו ומהפיכתנו והיא ביטוי לדחיית הכיבוש מצד עמנו. היא לא היתה שולפת את נשקה ומתמקצעת כלוחמת אלמלא גורשה, [כמו] מיליוני פליטים פלסטינים, מאדמתם, בה נולדו ושנאסר עליהם לשוב אליה.
אני משוכנע לחלוטין שעמנו הפלסטיני, על כל גווניו הפוליטיים, כולל אלה השייכים לרשות [הפלסטינית], היו אומרים - שתלך לגיהינום, הרשות הזו, אם היא מתנכרת לשהידים ולאסירים שלנו ומוותרת על ערכינו וכבודנו. הלוחמים האלה הם יוצרי ההיסטוריה והמהפכה שלנו וסמל מאבקנו, ואנו הולכים בדרכם."[8]
עורך עיתון התנועה האסלאמית: הרשות ה"דיטונית" נכנעה
חאמד אע'בריה, עורך עיתון התנועה האסלאמית הפלג הצפוני "צוות אל-חק ואל-חוריה", כתב באתר הערבי ישראלי www.pls48.net : "ילד מפונק אינו חושב יותר מדי כיצד יוכל באמצעים שטניים לגרום לאנשים הסובבים אותו להיענות לגחמותיו. מספיק שידרוש את מבוקשו ובמקביל ייראה נסער ע"י התפרצות בבכי, יללות וחבטות, ויטען כי שוללים ממנו דברים, לא אוהבים אותו וגורמים לו עצב וכעס. או-אז יימצא מיד מי שיפנק אותו וימהר להשתיקו בהיענות לגחמותיו המטורפות. זהו מצבו של נתניהו שדורש ומצווה על הרשות של דיטון ברמאללה [כינוי גנאי לרשות הפלסטינית] לבטל את טקס פתיחת הכיכר על שם דלאל אל-מוע'רבי.
איננו מתפלאים או מרימים גבה למראה היענותה המהירה של הרשות "הדיטונית" לדרישה זו. מאז אוסלו, ואולי כמה שנים קודם לכן, כבר אין סיבות לתהיות.... [ואולם] שמות אלו נצחיים מתוקף נצחיות העם הזה והעניין שלו, בין אם יש כיכרות [על שמם] ובין אם לאו."[9]
