על המאבק בין סעודיה לאיראן על ההגמוניה בעולם הערבי
ב-17 בינואר 2010 פרסם תורכי עבדאללה אל-סודירי, עורך היומון הסעודי אל-ריאד מאמר בו החמיא למלך הסעודי, על יוזמות שהוביל בעולם הערבי, שהפכו, לדבריו, את סעודיה למדינה המובילה בעולם הערבי ולמחוזרת ביותר על ידי העולם המערבי והערבי כאחד.[1] למחרת, ב-18 בינואר 2010, פרסם העיתון הלבנוני אל-אח'באר, המקורב לסוריה ולחזבאללה, מאמר, פרי עטו של בעל הטור חסן ח'ליל, בו טען כי מערך הכוחות באזור הולך ומשתנה לטובת איראן ותורכיה, כשסוריה מהווה זירת מפגש של האינטרסים המשותפים לשתיהן.[2] שני המאמרים משקפים את המאבק על ההגמוניה בעולם הערבי והמוסלמי בין המחנה הסעודי-מצרי לבין המחנה הפרו איראני התומך בהתנגדות.
להלן תרגום קטעים משני המאמרים:
אל-סודירי: סעודיה מובילה את העולם הערבי
אל-סודירי, עורך אל-ריאד כתב: "במהלך חמישה ימים בלבד של השבוע שעבר ביקרו חמישה בכירים בסעודיה: שר החוץ הסיני, יועץ נשיא ארה"ב, סגן הקנצלרית הגרמניה ושר החוץ [של גרמניה], שר החוץ של עומאן ונשיא סוריה. מה רב מספר בכירים ערבים ואחרים שביקרו בממלכה בשליחות דיפלומטית בין ה-11 בדצמבר 2009 וה-10 בינואר 2010.
מספר המבקרים בשליחויות שונות הגיע ל-27 ואינני מונה 9 נוספים ... שבאו לברך, כי כולם ממדינות המפרץ.
אינני רוצה להשוות זאת לאיראן ולקשריו [הדיפלומטיים] של נשיאה. [קשרי הסעודים הם] הרבה מעבר לכך.
סקירת מצבם של הערבים במהלך 50 השנים האחרונות מגלה שעל העולם הערבי עברו שנים בהן היה מפולג בין מוסקבה לוושינגטון. מנהיגי מדינות ערב היו אלה שהגיעו לשם ולא להיפך...
המציאות הבינלאומית השתנתה לאחר נפילת הצד הקומוניסטי, אולם מעמדם החלש של הערבים לא השתנה. למרות שהעולם הערבי בעל פריסה גיאוגרפית רחבה מאוד, [עוצמתו] הפוליטית והטכנית לא התפתחה. ישראל היא שעשתה זאת, בהפיקה מכך תועלת והוקרה בינלאומית.
[כעת] הגיע שלב המשך מדיניותה העצמאית של סעודיה, הרוצה שאחרים [ינהגו כמוה]. עתה הוסיף המלך עבד אללה בן עבד אל-עזיז יוזמות, שהכפילו את חשיבותה של הממלכה ... מה שהביא לשינוי אופייה של המציאות הערבית - החל מפסגת בירות, בהמשך בוועידת לונדון ופסגת ניו-יורק וכלה בפסגה בכווית, שם הסיר [המלך] את המחיצות [שגרמו] לסכסוכים והציג את חשיבותה של אחדות השורות בין הערבים ...
הצהרותיו של ח'אלד משעל [בריאד ב-4 בינואר, בדבר חשיבותו העליונה של הגורם הערבי בפיוס הפלסטיני ובחשיבות בטחונה וריבונותה של סעודיה] הן הוכחה חשובה מאוד לכך שישנם ניצנים של שינוי או, לכל הפחות, התרחקות מחילוקי הדעות [שהיו קיימים בין הציר הפרו-איראני] לבין הרוב המתון שסעודיה מייצגת.
חיזוק הקשרים עם סוריה, שיכוך היריבויות בלבנון ושינוי ביחסה של הקהילה הבינלאומית, המקבלת בברכה את העולם הערבי כשותף כלכלי, טכני ומאוחר יותר גם פוליטי, עוברים בשער שפתח המלך עבדאללה ושדרכו העביר את הממלכה. לאור תובנה זאת, ברור הדמיון בין בדידותה של איראן ולבין בדידותה של ישראל".
ח'ליל: איראן ותורכיה הן הכוח העולה
למחרת פרסום מאמרו של אל-סודירי, כתב בעל הטור חסן ח'ליל ביומון הלבנוני אל אח'באר, המקורב לסוריה ולחזבאללה בשבח מעמדן של סוריה, איראן ותורכיה: "מצרים, עמוד השדרה הישן של העולם הערבי, יצאה מהמשוואה עם חתימתה על הסכמי קמפ דייוויד הידועים לשמצה. סעודיה עודנה מוגבלת בשל מבנה המשטר שלה ובשל מצבה הדמוגראפי והגיאוגרפי, וככזו [יכולתה] למלא את תפקיד המדינה המרכזית באזור - מצומצמת. עתודות הנפט שלה מעניקות לה משקל בר חלוף והמשבר בינה לבין תימן חושף את מצבה הצבאי הרגיש. עיראק: אוצרות הנפט שלה, מיקומה הגיאוגרפי, הפוטנציאל האנושי שלה וכוחה הצבאי, אולי יכלו לעשותה למדינה הערבית הראויה למלא את התפקיד הנדרש לאחר יציאתה של מצרים, אך התוכנית אותה אימצו כוחות הכיבוש, לאחר שנכנסו אליה, היתה לחסל כל האופציות שלה להתפתח, החל מהריסת תשתיותיה ושוד המוזיאונים וכלה בפירוק צבאה והתנקשות במדענים ובפרופסורים שלה ...
נתונים אלה הפכו את סוריה לנקודת כוח המשיכה [בה מתרכזים] ענייניהם של הערביים ולמקום בו מצטלבים האינטרסים התורכיים והאיראניים על אף הניגודים הפוליטיים ביניהם.
תורכיה, מדינה בעלת 72 מליון איש, מחברת בין אסיה לאירופה, מוסלמית-חילונית, דמוקרטית ובעלת ברית של המערב מזה ששים שנה; היא חברה פעילה בברית נאטו, נתמכת לעיתים על ידי קרן המטבע הבינלאומית, עורכת תמרונים צבאיים משותפים עם ישראל; המבנה הכלכלי שלה יצרני כמו במערב, המנהגים והמסורות של תושביה קרובים יותר למזרח; מיקומה הגיאוגרפי יוצא מן הכלל ומשקף קשרים מדיניים הדדיים; היא בעלת קשרים היסטוריים עם ארמניה, עם אזרביג'אן, עם הקווקז [במרכז] אסיה, עם הבלקאן במזרח אירופה, עם יוון במערב אירופה, וכן עם עיראק והאזור הכורדי המשותף לסוריה.
האימפריה [העות'מאנית שהתקיימה] 500 שנה הסתיימה 'כאיש החולה של אירופה'. לאחר מלחמת העולם השנייה היא הפכה לעמוד תומך של המערב ושל ארה"ב באמצעות 'שלטון הגנרלים', אך היא התאכזבה שוב ושוב כיוון ... שלא הגיעה להישגים בענייניה הלאומיים. תורכיה מצאה עצמה משמשת בסיס של המערב בלי להרוויח מכך דבר. יתירה מכך, היא הפסידה כיוון שהתעלמה מעומק [קשריה] עם אסיה בכלל ועם המזרח התיכון בפרט.
[אכזבה זו ניצבת בבסיס] משנתו [המדינית] של דאוד אוגלו, שר החוץ של תורכיה ומעצב האסטרטגיה החדשה שלה, האזורית והבינלאומית. שינוי זה [במדיניות] התורכית אינו טקטי בלבד, הוא מסמן את חזרת [שלטון] 'הסולטאן' לאזור, שמצא בסוריה - לאחר הריסת עיראק – את שער הכניסה הרחב ביותר [למזרח התיכון]. בכך שיבשה תורכיה את התוכנית האסטרטגית שבנו חלק ממדינות ערב, בעזרת המערב, להחרים את איראן על רקע עדתי ולהסיט את תשומת הלב מהמאבק הערבי-ישראלי לסכסוך הסוני-שיעי באזור.
איראן, היא מדינה בעלת 80 מליון תושבים, שלישית בעולם ברזרבות הנפט והגז שלה. היא נמצאת בין פקיסטן, אפגניסטן, מזרח אסיה, עיראק והכורדים, שולטת במעבר הנפט האסטרטגי לעולם והפכה 'למסית המטריד ביותר' ... עבור המערב. על ידי אימוץ תנועות ההתנגדות באזור, הוציאה המהפכה האסלאמית את 'העולם הערבי' ממנטאליות של תבוסתנות וכניעה. היא השיבה לעמי ערב את מרצם וחשפה את [קלונם] של המשטרים המכורים לחיי רווחה.
המערב, במקום לנהל משא ומתן עם איראן, מעוניין להיאבק עמה על ההשפעה [באזור]. והלא ידוע כי איראן, בניגוד למה שמתארים לעצמם חלק [מהאנשים], אינה משתוקקת להתנגשות. רעיון המהפכה שלה כלל אינו עומד בסתירה לעקרון המשא ומתן. איראן רוצה לקבל הכרה בגודלה ובהשפעתה בלא רצון להתעמת. כאן טמונה רגישותם של שני הצדדים בנושא הגרעין וחשיבותה של הנחישות של איראן בעימות שלה עם המערב ובהתעקשותה להיות צד שווה במשא ומתן.
זה נאיבי לקשור את תורכיה לסונה ואת איראן לשיעה. שתי מדינות בעלות גבול משותף של
