עיתונאית לבנונית לערפאת: לא להשתמש בילדים באינתיפאדה
העיתונאית הלבנונית, הודא אל-חסיני, המתגוררת בלונדון, כותבת ביומון "אל-שרק אל-אוסט"[1]:
"ה'טיימס' הבריטי דיווח ב- 25.10.00 כי הילדים הפלסטינים עוברים שבועות של אימונים בהשלכת אבנים לעבר מכונת הצבא הישראלית, ומובטח להם כי יגיעו לגן העדן. אם נכונה הידיעה, הרי שהדבר מפחיד ביותר. בשעה שהארגונים הבינלאומיים פועלים להצלת הילדים-החיילים מפניהם של מנהיגי מיליציות המשליכים אותם לכור מלחמת הכנופיות, בעיקר באפריקה, באים כמה מנהיגים פלסטינים ובכל כובד משקלם מחליטים לחסל את הילדים עד האחרון שבהם.
איני יודעת, מדוע אנו, הערבים, מתעקשים למות למען מולדתנו ולא לחיות למענה. [גם] אם לילדים אלה אין מה להפסיד, והם סבורים כי האימונים הם חלק ממשחקי הילדות, האם נמשיך לדחוף אותם תוך התחסדות והתלהבות מטופשות, כדי שיאבדו את חייהם? האם אבדו לנו כל הדרכים, הטענות, ההיגיון והשכל, ואין לנו עוד אלא להמר על חיי הילדים ולדחוף אותם לעימות עם ישראל? האם המנהיגים הפלסטינים, הממלאים תפקיד בתוך הרשות או מחוצה לה, מהמרים על ההומניות של ישראל? אם זהו ההימור שלהם, הוא מוטעה.
איפה ההקבלה בין מה שמקריבים הילדים, כלומר חייהם, לבין חכמת המנהיגים? האם החכמה הביאה את יאסר ערפאת לומר לאהוד ברק ש"יילך לגיהינום"? איזה מנהיג מודרני משתמש בהיגיון כזה? איזו עצמאות רוצים המנהיגים הפלסטינים, אם החכמה שלהם מביאה אותם לומר [משפטים כמו]: "שישתו את מי הים" או "שילכו לגיהינום"? איזו עצמאות נאורה מושתתת על דמם של ילדים, בשעה שהמנהיגים מגנים על עצמם יחד עם ילדיהם ונכדיהם? האם רק על המסכנים והעניים נגזר למות באביב ימיהם? הילדים המתים אולי לא נהנו בחייהם הקצרים מכיכר לחם טרי, לא ישנו במיטה חמה ולא קנו בגד חדש או ילקוט ובו ספרים חדשים. יסלחו לנו המפקדים, הם נהנים מהכל. כאשר הפציצה ישראל את מטהו של ערפאת בעזה, אמר לנו מחמד דחלאן שערפאת לא נפגע, והוא נמצא במקום בטוח. בתמורה לביטחון ממנו נהנה המנהיג, צריכים לקבל ממנו הילדים חכמה והבטחה לעתיד ורוד. האין זה כואב שהאם הפלסטינית אשר מאבדת את בנה רואה את האמהות לידה בוכות, מכיוון שהן מחכות בתורן לגופות ילדיהן? הם לוקחים את הילדים מהאמהות, אך לא מגלים כלפיהן חמלה.
הילד – הגופה הופך למספר: היום מתו שני ילדים או שלושה. [באשר ל]הומניות של ישראל - מתי היא נראתה או גברה? שירי הקינה רבים, אך היום הילדים מתים. הם הורגים את הילדים, ושרון עדיין מזהם את זכרם בנוכחותו. איננו מבקשים מערפאת כי יקרא להפסקת האינתיפאדה אלא כי יקרא לילדים הללו ללכת לבית הספר או להסתתר. הם העתיד, ואילו ערפאת והסובבים אותו הגיעו לסוף דרכם.
ילדים אלה זכאים לחיים, לפני שנשלח אותם למות, אך מה אנו עושים אתם? מנצלים את חפותם וילדותם, נותנים להם אבנים ויושבים ליד השולחן [אחרי ש]פיתינו אותם למות. אח"כ נדבר על מי שמת רעב, והאבן בידיו. דקה של מצפון, בבקשה. ההומניות של ישראל אינה קיימת והעולם אינו מרחם, אך מה אתנו"?