בנו של המופתי הסעודי לשעבר: יש להתיר לנשים לנהוג

נושא נהיגת נשים בסעודיה עלה לאחרונה מחדש לדיון הציבורי בעקבות אירוע יוצא דופן שהתרחש במהלך השיטפונות שפקדו לאחרונה את העיר ג'דה.[1] מלאכ פואז אל-מוטירי, נערה בת 15 הצילה את משפחתה ושמונה משפחות נוספות מטביעה בשיטפונות, לאחר שהצליחה להיחלץ מרכב טובע ובעזרת ג'יפ השייך למשפחתה, חילצה כמה רכבים טובעים.[2] בעלי טורים בעיתונות הסעודית טענו כי הלקח מן האירוע הוא שיש ללמד בנות שחייה ונהיגה. אחת התגובות הבולטות הייתה של השיח' אחמד בן עבד אל-עזיז אבן באז, בנו של המופתי של סעודיה בעבר, השיח' עבד אל-עזיז אבן באז [1999-1912], שפרסם [1990] את הפתוא האוסרת נהיגת נשים. אבן באז טען כי חופש תנועה היא זכות שהאסלאם העניק לאישה, וכי הפתוא של אביו אינה אקטואלית עוד. להלן תגובות אחדות בנושא:

בן המופתי לשעבר: הפתוא נגד נהיגת נשים אינה אקטואלית

השיח' אחמד בן עבד אל-עזיז אבן באז, חוקר לעניינים אסלאמיים ובנו של המופתי של סעודיה בעבר, עבד אל-עזיז אבן באז, יצא נגד הפתוא של אביו בטענה שהיא אינה רלבנטית כיום. במאמר שפרסם ביומון הסעודי אל-וטן, מנה אבן באז את הזכויות שהאסלאם העניק לאישה:

"... בראש ובראשונה נהיגת [נשים] היא עניין [הקשור] לזכויות [אדם]...שהאסלאם העניק [לאישה], ובהן הזכות לקניין ולחופש תנועה...[אישה] המתגוררת בארמונות ויש לה ממון רב, משרתים ונהגים... נוסעת במוניות... ואוספת כספים למימון משכורות הנהגים [הזרים]... אין זה מותרות. האסלאם העניק לה זכות לחיות בכבוד ולשמור על עצמה ועל ממונה, שכן היא שווה לגבר... הקניין והחירות הן זכויות המגיעות לאדם עם לידתו... ואינן דבר שמעניקים [כטובה] ולא שמצביעים עבורו...  

החשש מכך שנשים יותקפו [אם הן ינהגו] איננו נימוק מוצדק דיו כדי למנוע מהן לנהוג. זוהי בעיה ביטחונית וחינוכית ממדרגה ראשונה ולא בעייתן [של הנשים]. אנשי הדת שלנו אסרו בעבר נהיגת נשים משיקולים שאינם רלבנטיים כיום ואין טעם לדון בהם מחדש. מאמר זה קורא להעניק [לאישה] את כבודה ואת זכויותיה ההומאניות והלגיטימיות שהעניק לה האסלאם".[3]

בראיון לערוץ "אל-ערביה" אמר אבן באז כי הפתוא של אביו פורסמה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה משיקולים מדיניים וביטחוניים, ומאז המציאות השתנתה: "הפסיקה לגבי עניינים מודרניים נקבעת לאחר בחינת המציאות. המציאות משתנה עם האנשים, הזמן, הנסיבות והמקום ולפיכך, [גם] הפתוא משתנה בהתאם לזמן... איני אומר שפסקי ההלכה שפרסם אבי אינם ראויים... כוונתי היא שייתכן שאבי פרסם פתוא לאדם כלשהו בעניין ובנסיבות ספציפיים, [אולם] פתוא זו לא בהכרח תתאים לאדם אחר רק בשל הדמיון [בין שני המקרים]. כוונתי הייתה שהנסיבות או הזמן יכולים להיות שונים ולא ניתן לעשות הכללה... כוונתי במאמר הייתה לא רק [לזכותן] של הנשים לנהוג, אלא [גם לשאר] זכויותיהן הלגיטימיות שלעתים נשכחות בגלל טיעונים מלאכותיים ובלתי הגיוניים הטובעים בים של תירוצים..."[4]

בעלי טורים סעודיים: חיוני ללמד נשים שחייה ונהיגה   

בעל הטור ביומון אל-וטן, עבדאללה נאצר אל-פוזאן, השווה את מקרה הנערה המחלצת למקרה אחר בו תלמידות בי"ס נתקעו בתוך אוטובוס שנסחף בשיטפונות ולא ניסו להיחלץ ממנו:  "... [לשני מקרים] אלה יש לקחים רבי משמעות: [האחד] אומר שהגזמנו מאוד בנאמנות [לעקרון] הנקרא הסתרת האישה, על חשבון דברים הכרחיים אחרים. כתוצאה מכך, הפכה האישה בחברה שלנו לחלשה, לחסרת יכולת ולחסרת יוזמה; לא רק שאינה מסוגלת לעזור לאחרים בשעת אסון, היא אף אינה יכולה לעזור לעצמה.

הלקח השני אומר כי החולשה, חוסר היכולת וחוסר היוזמה מהם סובלת האישה בחברתנו אינם קשורים למבנה [הנפשי או הפיזי] שלה, אלא לדרכי החינוך שלה. מלאכ אל-מוטירי זו, היחידה במינה, ושכפי הנראה קיבלה חינוך שונה, לא רק שהצליחה להציל את עצמה... אלא הצליחה לבדה להציל ... כמה משפחות וזאת תוך שימוש ברכב גדול שבו נהגה ובעזרתו גררה מכוניות קטנות.

לקח נוסף, חשוב ביותר, הוא שחובה על כולנו ללמד את בנותינו לשחות, לרוץ ולהיות בעלות תושייה להציל את עצמן ואת האחרים. כן, למדו את בנותיכן לשחות ולהיות בעלות תבונה ... [ידיעת] שחייה הכרחית תמיד והיא הפכה להכרחית אף יותר, מאחר שבנינו את ערינו בוואדיות ובאפיקים בהם זורמים מים. [בשל כך] אנו חשופים יותר [לסכנת] טביעה, כפי שנוכחנו לראות [בשיטפונות] ג'דה.

למדו את בנותיכן לשחות [ואפשרו] להן ללבוש בגדים שלא יפריעו להן לנוע במהירות בעת הצורך, ואל תשעו לקולות אלו שהפכו את [עקרון] הסתרת [האישה], אולי מתוך כוונה טובה, לאמצעי כובל המוביל לחולשה ולחוסר אונים...".[5]

נהיגת נשים יכולה להציל חיים

דברים ברוח דומה כתבה בעלת הטור הסעודית הליבראלית חלימה מוט'פר במאמר ביומון הסעודי אל-וטן:

"... העניין [הנידון] איננו סיפורה של מלאכ שהצילה את אביה, אחיה ושמונה משפחות סעודיות... הדבר שראוי לשים לב אליו קודם כל הוא סיפורי הנספים וגורלן של נשים ונערות שהפכו חלק מ-132 קורבנות השיטפונות. מי שיקרא בקפידה את רשימת שמות הקורבנות, יגלה שרובם שמות של נשים וילדים.

השאלה החשובה ביותר [שיש לשאול] היא: מה היה קורה אילו אמהות אלה היו מסוגלות לנהוג ולהסיע את ילדיהן למקום בטוח מייד כשהבחינו בסכנה – במקום להתקשר לבעליהן ולאבותיהן ולהמתין להם שיגיעו ממקום עבודתם כדי להצילן. אילו זה היה קורה, מספר סיפורי הנספים לא היה גדל. זאת ועוד, מה אם נשים אלו היו אלמנות, גרושות או יתומות ללא קרוב משפחה? למי הן ימתינו כשאיש במוקדי החירום לא יענה להן בשל עומס הפניות?

[נשים] אלה אינן קורבנות השחיתות שבגללה נוצרו סדקים באספלט [ובתשתיות] בג'דה. הן קורבנות של המתנה ארוכה לבעלים ולקרובי משפחה שחשבו קודם כל מי יציל אותם. הם התעכבו זמן רב בשל אנרכית הצפיפות [שנוצרה] במהלך האסון, וכשהגיעו אליהן הם מצאו אותן כגופות טובעות. התמהמהנו כחברה במתן אפשרות לאישה ללמוד נהיגה, לפחות כדי לתת לה הזדמנות לנסות להציל את עצמה ואת ילדיה בשעת אסון. יתרה מכך, מה היה קורה אילו היה בעל הבית עצמו נתון לסכנה כלשהי שהיתה מאלצת את [אשתו] להציל את חייו ואת ילדיהם – האין זה עדיף מאשר להתקשר לכוחות החילוץ ולהמתין למוות?...[6]

הולכת וקרבה השעה לנהיגת נשים

אל-וטן (סעודיה), 17.1.10/ עבד אלרחמן אל-זהראני