ליברל סורי: אין בעולם הערבי קרן אור אחת של תקווה
ב-22 באוקטובר 2009 פרסם הליברל הסורי זין אל-שאמי מאמר ביומון הכוויתי "אל-ראי", בו הוא מבכה את מצבו העגום של העולם הערבי, שבמקום לטפל בבעיותיו האקוטיות, עוסק בזוטות המאששות את הדעות הסטריאוטיפיות נגדו.
להלן תרגום חלקים מן המאמר:
"כאשר אנו עוקבים אחר הידיעות האחרונות הקשורות לעולם הערבי ... ואנו משווים אותן לידיעות המתקבלות ממדינות ומחברות אחרות [בעולם] אנו חשים מתוסכלים מאוד ומתביישים עד כדי כך שכל אחד מאתנו היה רוצה בתוך תוכו שלא להיות אזרח ערבי. זה עצוב ומסמל את ההידרדרות הכללית שפשתה בכל ארצותינו.
בלבנון, מזה חודשים רבים, אנו ממתינים להולדתה של ממשלת האחדות הלאומית העתידה לקום. למרות כל מה שאומרים על תושביה שהם אליטיסטים ועל תרבותה שהיא עמוקה, ולמרות כל "ההתעניינות" הערבית, האזורית והבינלאומית בה, אנו תוהים כיצד מדינה כמו לבנון ממשיכה [לתפקד] ללא ממשלה במשך כל התקופה [הארוכה] הזו. מאכזב מאוד שהקמת ממשלה נכשלת בשל חילוקי דעות על מינוי שר מסוים או מסירת תיק של שר למפלגה או זרם כלשהו. יחד עם זאת, הלבנוני חש כאב רב שעתידו הפוליטי תלוי בהסכמת האחרים, בזרים ובמדינות המשפיעות באזור. ועצוב מאוד שהלבנוני רואה בסורי, באיראני, בצרפתי, באמריקאי או בסעודי כמקור סמכות וייעוץ וכמי שמופקד על חלוקת התיקים באופן צודק ובידיו נתונים ההווה והעתיד שלו, יותר מאשר [בידי] הלבנוני הגר באותה שכונה או בכפר הסמוך.
נרחיק מלבנון, שכן מעקב אחר המצב הפוליטי הפנימי שלה עלול לגרום לאירוע מוחי [גם] למדען כאיינשטיין, אילו היה עדיין חי והיה מתעניין בפוליטיקה.
אם נעבור, למשל, לסודאן נראה פלא פלאים. למרות הבעיות המסעירות מדינה רחבת ידיים זו, החל מדרפור ועד הדרום ועד הבצורת הפוקדת מפעם לפעם חלק מתושביה, העולם – עד כמה שזה נשמע עצוב – מרוכז במשפטה של העיתונאית לובנא אל-חוסיני. המשפט שלה השכיח את כל [הבעיות של סודאן] והתמקד במכנסיים שלבשה. מבלי להתייחס [לנזק] שנגרם על ידי משפט זה ועל ידי פסק הדין נגד עיתונאית, אין לנו אלא לומר כי במשפט זה, שהעסיק את דעת הקהל העולמית לזמן קצר, נחל בית המשפט הסודאני ניצחון מזהיר, כשנתן גושפנקא לדעות הסטריאוטיפיות נגד הערבים והמוסלמים: כמו, למשל, שהם מדכאים את האישה וסבורים שהכבוד אינו אלא גוף האישה וכן הכמות, הסוג וצורת הבד שהיא לובשת.
הדבר אכן מביש לאור העובדה שהאישה בכל ארצות העולם צעדה צעדים גדולים במדעים, בפוליטיקה ובאמנות. מדינות ועמים רבים צוחקים למשמע ידיעות אודות הערבים ששכחו את כל בעיותיהם הפוליטיות והכלכליות, ואת עוניים ונחשלותם, כדי לעסוק בלבוש האישה והאם הוא הולם את [ערכי] הכבוד או לא.
לא רחוק מסודאן, לפני זמן מה קמה בסומליה תנועת "שבאב אל-סומאל", השולטת על חלקים גדולים בדרום ובמרכז [המדינה] באמצעות הוראות חמורות האוסרות [הקרנת] סרטים, [העלאת] הצגות, [קיום] ריקודים בשמחות ובמשחקי כדור רגל, [שמיעת] כל סוגי המוזיקה ואפילו צלילים הבוקעים מהפלאפון. וזה לא הכל. לפני זמן מה עשו קיצוניים אלה מעשה מוזר כאשר תפשו אישה סומלית והלקו אותה בפומבי כיוון שלבשה חזייה. הם הכריזו בבירור כי לבישת חזייה נוגדת את הדת כיוון שיש בו משום הונאה והולכת שולל. ושוב, למרבה הצער, הם שכחו את כל הבעיות של סומליה, את הפירוד, את הבצורת ואת המלחמות הפנימיות. הם שכחו את כל ההישגים הראויים לשבח של האסלאם והתמקדו באישה, ברובד החלש ביותר בחברה נחשלת, כדי להוכיח מחדש עד כמה הערבים רחוקים ממה שקורה בעולם.
המחזה בסומליה ובסודאן חוזר על עצמו בחמאסתאן, שם התנועה מחייבת על תושבי עזה [לנהוג על פי] חוקיה והשקפותיה, וזאת לאחר "שהשיגה" את מטרתה הלאומית הגדולה, כמו הפיוס עם יריבתה, תנועת הפת"ח, כאילו היא כבר שחררה את כל האדמות הפלסטיניות מהכיבוש הישראלי וטיפלה בבעיות האבטלה, העוני והרעב, שתושבי עזה קורסים תחתן.
מוזר הדבר שתנועה פוליטית, שמן הסתם, מטרותיה ותוכניותיה הפוליטיות מבוססות על שחרור האדמה והאדם הפלסטיני, תפנה [לעסוק] בחיוב האישה בלבישת חג'אב בבית הספר, בבית המשפט [ובחוף] הים. לא זאת בלבד אלא שלאחרונה הוציאה חמאס הוראות בנוגע לנשים, שאינן שונות בהרבה מאלה של תנועת "שבאב אל-סומאל", כולל הוראות חמורות האוסרות על נערה או אישה, בין אם היא אחות, אישה, אם או בת לרכב על אופנוע מאחרי אח, אב או בעל, כיוון שעל פי תנועת החמאס הדבר מנוגד למסורת.
אם נפנה לכווית נשמע מעת לעת מספר קולות הקוראים לחייב את נשות הפרלמנט לעטות רעלה. מעודדת העובדה שבכווית ישנה התנגדות לקולות מעין אלה וכל זה מתנהל במסגרת פעילות פוליטית וחברתית שכותרתה היא המאבק בין העבר לעתיד ובין המסורת למודרניזם.
אפילו בסוריה החילונית, הכניס משרד החינוך בתוכניות הלימודים ספר על חינוך דתי לתלמידי כיתה א', בעוד שעל אותו ספסל יושבים תלמידים מאסכולות, דתות ועדות שונות. [כל זאת] בגיל בו הילד אינו מבין את ההבדל בין מוסלמי לנוצרי ובין שיעי לדרוזי. במקום שמשרד החינוך יכין תוכנית לימודים מאוחדת על התרבות הדתית, הוא מעורר אצל הילדים בבית הספר את המודעות העדתית המפלה, דבר שלא הכירו הדורות שקדמו.
המצב גרוע מכך בעיראק, בלוב, במצרים ובמדינות ערב אחרות. אין [בעולם הערבי] קרן אור אחת של תקווה".[1]
[1] אל-ראי (כווית), 22.10.2009.