מאמר ברש"פ: מדיניותה של אולברייט מושפעת מיהדותה
העיתונאי עדלי צאדק כותב [1]:
כאשר פרסם העיתונאי מייקל דובס ב"וושינגטון פוסט מגזין" מאמר שטען כי מדלן אולברייט אינה נוצריה קתולית אלא יהודיה, אמרה שרת החוץ האמריקאית כי מסקנות המאמר בנוגע למוצאה הפתיעו אותה. מאוחר יותר פרסם דובס ספר, בו הוא טוען כי אולברייט שקרנית, כי היא יודעת על מוצאה היהודי לפחות משנת 1976, וכי ראש העיר הצ'כית, ליטוהרד, שם נולד אביה, שלח לה ב- 1994 הוכחה כתובה ליהדותה.
דובס קושר בין שתיקתה של אולברייט בנוגע למוצאה לבין השלכות הסוד הזה על פעילותה כשליחת ארה"ב במועצת הביטחון וכשרת החוץ, בעיקר בנושאים כמו תהליך השלום במזה"ת, החרם על עיראק והרחבת ברית נאט"ו. הוא רומז ל[קיומו של] "קשר דם" שאינו קיים אצל יהודים אחרים בממשל הנשיא קלינטון ואשר משפיע על פעילותה הכנופייתית ועל לשונה המשתלחת.
אולברייט ריככה מעט את עמדותיה כלפי פלסטין, עיראק, ולעיתים [כלפי] מצרים וסעודיה. אך מינויה לשרת החוץ בא במקביל לשינויים באזורנו ובעולם אשר הצדיקו בעיני הציבור האמריקאי את גישתה השלילית המוגזמת. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא דבריו של הצבוֹע הזקן, חבר הקונגרס הלמס: "היזהרו, רבותיי, גברת זו היא דבר מאוס העובר ממדיניות אחת למדיניות אחרת העומדת בסתירה לה". מאוחר יותר כינו אותה "מדלין רבת הפנים". [פעמים] היא הארטילריה הכבדה [של הממשל] בהכנה הדיפלומטית לקראת ההתקפה האמריקאית, ו[פעמים אחרות היא] האחות הרחמנייה הקוברת את המתים וסועדת את החולים ואת המעונים, לאחר אותה התקפה עצמה. היא קנאית לשלום ו[בו-בזמן] חוסמת אותו. היא מעלה הצעות "נדיבות" לעזרה, וקוראת לעצור אותן.
מדלין זו חילקה את מדינות העולם לארבע קטגוריות וקבעה צורת התייחסות לכל מדינה ועם. אין מי שיגיד לה ולמי שהטיל עליה את המשימות הנתעבות האלה, כי העמים אינם מחוסרי רצון, והמדינות אינן גופות נטולות חיים. מאחורי הדברים האמיצים ששמעה מפי מנהיג מסוגו של ערפאת עומדת מדיניות אמיתית שיכולה לצמוח [רק] אצל הקורבנות ויכולה להוכיח לארה"ב כי הפגיעה והזלזול בעמים אינה יאה למדינה כארה"ב.
מדלין אולברייט חופשית לפעול כרצונה, אך הבעיה נעוצה בתשובה לשאלה: מה יכולים אנו, הערבים, לעשות כדי שמדיניותה של וושינגטון לא תשתלם לא לארה"ב ולא לישראל?"
