מחקר מצרי לגבי התמיכה בשלום
בכתב העת המצרי "אל-קאהרה" הוצג על ידי הבה רביע מחקר לגבי התמיכה בשלום:
"ההנחה היא כי ככל שעולה רמת הלימוד גדלה האמונה בשלום. אולם ביחס לישראל ובאזורנו המצב שונה והסיבות לכך ברורות: מדי רגע מוכח כי מה שמכונה השלום עם ישראל הוא ניסיון להכתיב את מציאות הכוח והגזלה ולכן טבעי שהמלומדים מתנגדים יותר [לשלום] ונאבקים [בו], ואלו הבורים מבינים פחות את הסכנה שבעובדות ונוטים יותר להיענות לסיבות כלכליות ישירות.
ממחקר שערך ד"ר אל-עארף באללה מחמד אל-ע'נדור, מרצה לפסיכולוגיה בעין שמס, בנוגע למגמות של אנשים לפנות לעבר מלחמה ושלום ואשר כלל 106 איש שחולקו לארבע דרגות חינוך עלו התוצאות הבאות:
רוב נשאלי המחקר תומכים במגמת השלום כעיקרון כללי. 57.5% לעומת 33% תומכים בשלום, אך לא בשלום הערבי-ישראלי. שיעור מגמת השלום כעיקרון כללי עולה בקבוצת 'הבורים' לכדי 90.9% ויורד בדרגת הלימוד הרביעית – תואר שני ודוקטורט – מ50%- לעומת עלייה במגמה כלפי שלום שאינו כולל את ישראל בשיעור של 34.6% שהוא השיעור הגבוה ביותר בארבע דרגות החינוך.
כדי לפרש את התוצאות לאור רמת החינוך ניתן לומר כי המודעות לאופי השאלה ולקשריה למשתנים הפוליטיים והחברתיים השונים עולה ככל שעולה רמת הלימוד וכי המידע הוא אבן הבוחן הסיסי לשפוט את מידת המודעות של האדם לנושא.
בבחינת המניעים לאימוץ "השלום" תופסים המניעים הכלכליים את המקום הראשון בשיעור של 29%. בין התשובות שענו הנבדקים נאמר כי "השלום הוא בסיס הפיתוח הכלכלי. השלום הוא דרך לסחר חליפין כלכלי..."
את המקום השני בשיעור של 19% תפסו הנימוקים החברתיים, כגון: "המלחמה היא יסוד לקריסה חברתית ולהתפרקות המשפחה".
תומכי ההצעה "בעד שלום למעט עם ישראל" הציגו נימוקים בעד השלום שאינם שונים מבחינת סדר העדיפויות שלהם מהנימוקים בעד שלום כעיקרון כללי, אך בה בעת הם הציגו נימוקים להוצאת ישראל מכלל שלום זה: הנימוקים הפוליטיים תופסים את המקום הראשון בשיעור של 43% ולפיהם ישראל מטבעה היא ישות מתפשטת ששואפת להקים את מדינתה השקרית מן הפרת ועד הנילוס. כמו כן, הסיוע של המדינות הגדולות לישראל הופך את השלום עמה לבלתי אפשרי, שהרי היא עושה ככל העולה על רוחה ואין מי שמתנגד לה. אדרבה, [אנו מוצאים] מי שמצדיק את טעויותיה ואת מעשיה הנפשעים באזור.
את המקום השני בשיעור של 16% תופסים הנימוקים ההיסטוריים שכן ההיסטוריה של ישראל באזור ובמיוחד עם מצרים מצביעים על מטרתה הקולוניאליסטית, שהרי היא הסתבכה בתוקפנות המשולשת בשנת 56' מבלי שהיה לה במה להצדיק את עמדתה. את המקום השלישי בשיעור של 15% תפסו הנימוקים הדתיים, כגון: עמדת היהודים כלפי הנביאים מוכיחה שהם בוגדים בבריתות ולכן שום נטייה כלפי השלום לא תצליח שהרי הם לא מכירים את השלום ולא חפצים בו.
בנוגע למקור לגיבוש עמדות אלו כלפי המלחמה והשלום תפסו העיתונים הלאומיים את המקום הראשון בשיעור של 51% כמקור לשלום כעיקרון וזאת בהבדל גדול מן העיתונים המפלגתיים שתפסו את המקום הרביעי בשיעור של 11%. גם בשיעור תומכי עיקרון השלום שאינו עם ישראל תפסו העיתונים הלאומיים את המקום הראשון בשיעור של 23% ואחריהם העיתונים המפלגתיים בשיעור של 15%. משמעות הדבר כי לבעלי מגמת השלום כעיקרון כללי קשר רב יותר לעיתונים הלאומיים שאימצו את אותה המגמה.
קבוצה זו מסתמכת פחות על העיתונים המפלגתיים המייצגים את הדעה האחרת ובו בזמן העיתונים הלאומיים והמפלגתיים מתקרבים זה לזה 'כמקור להשגת מידע' בעיני בעלי מגמת השלום שאינו כולל את ישראל. הדבר מוכיח כי בעלי מגמה זו, למרות שהם מסתמכים על העיתונים הלאומיים, מקפידים גם לשאוב מידע שתומך במגמתם מן העיתונים המפלגתיים בנוסף לכנסים המפלגתיים והאיגודיים... קבוצה זו נוטה לתעד את המידע היא אוספת באמצעות ספרים, כנסים וועידות ואילו בעלי המגמה של שלום כעיקרון כללי מסתמכים על מידע ומנהגים נפוצים ומוסכמים על ידי הציבור ללא צורך בתיעוד."[1]