המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ירושלים המזרחית והמקומות הקדושים בפסגת קמפ-דיוויד
29/8/2000


ירושלים המזרחית והמקומות הקדושים בפסגת קמפ דיוויד

 

סוגיית ירושלים עמדה במוקד הדיונים בפסגת קמפ-דיוויד. חילוקי הדעות העמוקים בין ישראל לפלסטינים נסבו סביב שני נושאים עיקריים: הריבונות על המקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים וליהודים והריבונות על ירושלים המזרחית. בעמדות שהביעו שני הצדדים שמשו בערבוביה טיעונים דתיים, היסטוריים, משפטיים, פוליטיים ומעשיים.

 

שאלת הריבונות על ירושלים המזרחית:

הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית חלק מהשטחים הכבושים שעליהם חלה החלטה 242 של מועצת הביטחון ועל יסוד זה תובעים את נסיגתה המלאה של ישראל לקו הארבעה ביוני 1967.[1] מבחינת ישראל, לעומת זאת, ירושלים מהווה חלק בלתי נפרד משטחה לאחר שסופחה לישראל ב1967-.

 

במקביל לתביעתם לנסיגה ישראלית מלאה מירושלים המזרחית על יסוד החלטה 242 הביעו הפלסטינים נכונות "להתחשב באינטרסים" של ישראל בירושלים המזרחית, ובלבד שלא תיפגע הריבונות הפלסטינית. באיגרת שביקש ערפאת לכתוב לקלינטון במהלך הפסגה (על פי עדותו של צאיב עריקאת) נאמר: "ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית. יחד עם-זאת, אנו לוקחים בחשבון את עניינה של ישראל ברובע היהודי ובכותל".[2]

 

לאחרונה, בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, רמז פיצל אל-חסיני על אפשרות שהפלסטינים יהיו מוכנים שלא לראות בשכונות היהודיות בירושלים שהוקמו מעבר לקו הארבעה ביוני 67 "התנחלויות רגילות", בתנאי שהדבר ייעשה במסגרת "חילופי שטחים": "יש אפשרות לחילופי שטחים עם ישראל בירושלים המערבית, כך שהפלסטינים יחזרו לשכונות בהן חיו לפני 1948." בהקשר זה הצביע אל-חסיני על שני כפרים פלסטיניים לשעבר הנמצאים בתחומי מערב ירושלים: ליפתא ומלחה.[3]

 

במהלך המשא ומתן בקמפ-דיוויד נדונה גם האפשרות לחלק את ירושלים המזרחית לכמה קטגוריות שחלקן שכונות בריבונות מלאה וחלקן שכונות בשליטה אדמיניסטרטיבית של אחד הצדדים.[4] במסגרת זו הציעה ארה"ב ב23- ביולי (על יסוד הצעה ישראלית דומה) לתת לפלסטינים ריבונות מלאה ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי (כולל המקומות הקדושים לנצרות) ולהשאיר את הרובע היהודי ואת הרובע הארמני בידי ישראל. בתגובה להצעה זו אמר ערפאת לקלינטון (על פי עדותו של עריקאת): "לא אסכים לנוכחות ריבונית ישראלית בירושלים, ברובע הארמני, במסגד אל-אקצא, בוויה דולורוזה או בכנסיית הקבר. הם יכולים לכבוש אותנו בכוח הנשק, ואנחנו כעת חלשים, אבל בעוד שנתיים, עשר או מאה יהיה מי שישחרר את ירושלים".[5]

 

פיצל אל-חסיני אף טען לאחרונה כי גם הבעלות על הרובע היהודי היא בעיקרה פלסטינית. לדבריו, "הבעלות על רוב בתי המגורים של היהודים ברובע היהודי שייכת לפלסטינים. 87.6% מהרובע היהודי ממוקם על נכסים ערבים ו- 13% בלבד ממוקם על נכסים לא ערבים".[6]

 

הריבונות על הר הבית ותביעת ישראל לאתר תפילה בהר:

הפלסטינים מבססים את תביעתם לריבונות על הר הבית על תביעתם לריבונות על כל מזרח העיר כמו גם על קדושתו המיוחדת של האתר לאיסלאם. בהקשר זה חוזרים ומזכירים כי המקומות הקדושים הנם במעמד של 'וקף' אסלאמי. ערפאת הצהיר שוב ושוב כי בתביעתו לריבונות בירושלים הוא מייצג את כל המוסלמים, מה גם שהוא מכהן כסגן יו"ר קבוע של ארגון הועידה האסלאמית[7]. בהקשר זה יוזכר, כי מזכ"ל הליגה הערבית, עצמת עבד אל-מגיד, הצהיר כי "שום מנהיג ערבי אינו רשאי לוותר על ירושלים".[8] גם ערפאת אמר לקלינטון כי "עוד לא נולד המנהיג הערבי שיוותר על ירושלים".[9] כמו כן תבע ערפאת הכרה במעמדו גם כמגן המקומות הקדושים הנוצריים בראותו את עצמו כמחזיק הפיקדון של כובש ירושלים המוסלמי, הח'ליפה עמר בן אל-ח'טאב, והדגיש תכופות את אחריותו לנוצרים.[10]

 

גם ישראל הציגה בדיוני קמפ-דיוויד את תביעתה לריבונות בהר הבית על יסוד קדושתו של ההר ביהדות[11], ועל יסוד זאת העלתה לראשונה תביעה לקבוע אתר תפילה יהודי בפאתי ההר.

 

הפלסטינים דחו את שתי התביעות הללו מכל וכל וראו בהן ניסיון להכשיל כל סיכוי להסכם.  הודעה שפרסמה מועצת ההקדשים האסלאמיים בירושלים מבהירה עמדה זו: "[מסגד] אל-אקצא הוא מסגד אסלאמי השייך למוסלמים לבדם ע"פ החלטה אלוהית, והוא חלק מהאמונה המוסלמית. התפילה בו למי שאינם מוסלמים אסורה מבחינה הלכתית. כל ניסיון לפגוע בקדושתו או בו עצמו או לחלל אותו תהווה פגיעה במוסלמים בכל העולם."[12]

 

המופתי של ירושלים ופלסטין, השיח' עכרמה צברי, הסביר כי גם המבנים המקיפים את מסגד אל-אקצא קדושים ולכן לא ניתן להקים בהם בית כנסת: "כל המבנים המקיפים את מסגד אל-אקצא הם 'וקף' אסלאמי... למבנים אלו יש פתחים ישירים חלונות ודלתות לעבר רחבת מסגד אל-אקצא ולכן דינם כדין המסגד מבחינת ברכה וקדושה. לפיכך, אי אפשר מבחינת החוק המוסלמי לגזול מבנה כלשהו מבין המבנים הללו כדי שיהיה בית כנסת ליהודים."[13] 

 

הסירוב הפלסטיני לתביעות ישראל לריבונות ולאתר תפילה בהר הבית מתבסס על שלילת כל זיקה יהודית למקום. לדברי הפלסטינים, ה'מקדש כביכול' עליו מדברת ישראל לא היה קיים במקום המיוחס לו, ואין לקיומו שם כל ראיה. עמדה זו השמיעו בכירים פלסטינים רבים, כגון נביל שעת'[14], צאיב עריקאת[15] ואבו עלאא'. לטענת האחרון, מאחורי התביעה הישראלית מסתתרת מזימה: משעה שיוכר בכך שהמקדש היה קיים מתחת למסגדי הר הבית וישראל תקבל ריבונות מתחת למסגדים, "פירוש הדבר שתוך מספר שנים הם יהרסו את המסגדים".[16] כזכור, בפרשת מנהרת הכותל בספטמבר 96' טענו הפלסטינים כי חפירת המנהרה נועדה לערער את יסודות המסגדים ולהרסם.

 

אבו עלאא' טען כי "[הישראלים בקמפ דיויד] הציעו ריבונות פלסטינית מעל פני הקרקע וריבונות ישראלית מתחת לפני הקרקע. מי יסכים לזה? הציעו גם ריבונות פלסטינית וריבונות-על ישראלית. אין לזה תקדים. כמ"כ הציעו שליטה פלסטינית תחת ריבונות ישראלית, והציעו מעין ייצוג דיפלומטי, כמו שגרירות פלסטינית על אדמת ישראל. מי שמקבל את ההצעות הישראליות האלה בוגד באמונה." [17]

 

גם דו"ח פנימי של ההנהגה הפלסטינית בנוגע לשיחות קמפ דיויד מתייחס להצעה ישראלית זו: "הישראלים הציעו לחלק את הריבונות בין הארץ לשמים. לפלסטינים תהיה ריבונות אנכית מהארץ ועד לשמים ולישראלים תהיה ריבונות מהארץ ועד בטן האדמה. כוונת הדברים שתהיה להם זכות לחפש אחר שרידי המקדש כביכול, אשר החפירות [הארכיאולוגיות] מזה שבעים שנה מוכיחות שאין לו זכר."[18]

 

על פי תיאורו של צאיב עריקאת, אמר ערפאת לקלינטון בהקשר זה: "אני אדם דתי, ולא ארשה כי ייכתב עלי שאפילו דנתי בנושא של מכירת המקומות הקדושים לישראל או שאישרתי את קיומו של המקדש כביכול מתחת להר הבית."[19]

 

אבו מאזן שלל את זכותם של היהודים לאתר תפילה על הר הבית לא רק על יסוד קדושתו למוסלמים אלא גם על יסוד הניסיון המעשי באתרי תפילה משותפים: "אנו הפקנו את לקחי מערת המכפלה וקבר רחל בהם הם ביקשו לבקר והם הפכו לבסיס [לתביעות נוספות]. לגבי המסגדים [בחברון] הם ביקשו להשתתף בתפילה [במקום], ועכשיו מי מאתנו או מאורחינו שמבקר במערת המכפלה מוכה. מסיבות אלו וכן מבחינה עקרונית לא נתיר ריבונות או תפילה בתוך המסגדים, למרגלותיהם או מעליהם."[20]

 

עורך היומון הפלסטיני, "אל-איאם", אכרם הניה, מתח ביקורת על העמדה הישראלית ועל קבלתה על ידי ארה"ב:  "החילונים [הישראלים] החלו לדבר בשפת הדתיים הקיצוניים. לפתע הפכו גישת היהודים למקומות הקדושים והריבונות הישראלית על הר הבית לדרישה ישראלית בסיסית. הדבר המסוכן היה שהאמריקאים אימצו דרישות אלה ללא היסוס וללא מחשבה על ההשלכות."[21]

 

שאלת הריבונות על הכותל המערבי:

עמדת הפלסטינים היא כי הכותל המערבי הנו וקף אסלאמי קדוש לאיסלאם. קדושתו נובעת, על פי המסורת המוסלמית, מהיותו האתר שבו נחת הנביא מחמד במסעו הלילי הפלאי ממכה לירושלים ושם קשר את סוסו שנקרא "אל-בראק" (ומכאן כינויו בפיהם 'כתל אל-בראק').

 

ערפאת נשען במהלך המשא ומתן בקמפ-דיוויד גם על "קביעה של ממשלת המנדט בשנת 1929 שהכותל המערבי הוא כותל 'אל-בראק' ונחשב להקדש אסלאמי ולזכות היסטורית של הפלסטינים".[22]

 

השיח' עכרמה צברי, המופתי של ירושלים ופלסטין מטעם הרשות הפלסטינית, הבהיר כי הכותל  הוא חלק מחומת אל-אקצא ולכן הוא הקדש אסלאמי, ומאידך גיסא, "לשום אבן מאבני כותל אל-בראק אין קשר ליהדות. היהודים החלו להתפלל לקיר זה רק מהמאה ה- 19, כאשר התפתחו אצלם שאיפות [לאומיות], כמו שאמר יוסי ביילין."[23]

 

עם זאת, מוכנים הפלסטינים להכיר בזכותם של היהודים להתפלל בכותל המערבי למרות עמדתם שאין לו כל קשר אמיתי ליהודים, וזאת מתוך כבוד ליהדות, אולם זאת בתנאי שהריבונות עליו תהיה פלסטינית. פיצל אל-חסיני הבהיר כי "הרשות הפלסטינית מוכנה לדון בכל הסידורים הקשורים בחופש התנועה, הפולחן והשהות [של יהודים] בירושלים, בתנאי שהריבונות על העיר תהיה פלסטינית מלאה."[24] אולם לדברי אבו עלאא', "אין טעם לדון בפרטים לפני שהכירה ישראל בריבונות הפלסטינית על ירושלים."[25]

 

אבו מאזן הביע הכרה בכך ש"ירושלים קדושה לכולם" והבהיר גם הוא, כי אע"פ שהזכות להתפלל בכותל תהיה נתונה ליהודים הכותל יישאר הקדש אסלאמי: "לכל הצדדים יש הזכות לקיים בו את פולחנם הדתי. להם [ליהודים] יש זכות לבקר בכותל המערבי ולהתפלל בו אע"פ שוועדה בריטית קבעה בשנת 1929 כי הוא הקדש אסלאמי. ערפאת תמיד אומר שהוא יתיר להם להתפלל במקום."[26]

 

בראיון לסוכנות הידיעות היפנית דחה ערפאת את דרישת ישראל לריבונות בהר הבית. "אולם", הוסיף, "הצעתי להם חופש לבוא להתפלל בכותל המערבי. הם מתפללים שם, ואני הצעתי כי יוכלו להמשיך בתפילותיהם, משום שאנו מכבדים גם את היהדות."

 

ערפאת חזר על נכונות זו כמה פעמים במהלך הראיון. בתשובה לשאלת המראיין בדבר קדושתה של ירושלים המזרחית גם ליהודים, אמר ערפאת: "הצעתי להם גישה חופשית להתפלל בכותל המערבי... יהיה להם פרוזדור פתוח להגיע לכותל המערבי בחופשיות. אני מכבד את תפילותיהם, והם צריכים לכבד את תפילותינו כמוסלמים וכנוצרים."[27]

 

השיח' עכרמה צברי ביטל את הטענה כי האיסור על יהודים להגיע לכותל 'אל-בראק' בין השנים 1948-1967 מחייב מסירת הכותל לריבונות ישראלית, מחשש שאם תקום מדינה פלסטינית שוב ייאסר על היהודים להתפלל שם. לדבריו, "התנאים השתנו. יש הכרה בינלאומית, והיהודים יכולים להגיע. ערפאת יכול לומר להם: תנו לי ריבונות על ירושלים, ואז אאפשר לכם להגיע לכותל אל-בראק ולהתפלל בו. אני מבטיח לכם חופש פולחן. [אולם] מתן חופש ההגעה לכותל אינו אומר כי הכותל יהיה שייך להם. הכותל הוא שלנו."[28]   

 



[1] יצוין כי בכל הדיווחים בתקשורת הערבית מפסגת קמפ דיוויד לא נמסר על תביעה פלסטינית ספציפית לגבי השכונות החדשות שנבנו במזרח ירושלים מאז 1967. עם זאת, העמדה הפלסטינית העקרונית לגביהן היא כי גם הן "ככל ההתנחלויות" שיש לפנותן.

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.8.2000.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה, 22.8.2000.

[4]צאיב עריקאת: "ישראל הציעה לחלק את ירושלים לשלושה חלקים: השכונות החיצוניות: סואחרה, אם טובא, שעפאט, בית חנינא, קלנדיא, כפר עקב, סמיראמיס ועיסאויה, יעברו לשליטה פלסטינית מיידית; השכונות הפנימיות: רחוב צלאח אל-דין, באב אל-עמוד, מצרארה, שיח' ג'ראח, ואד אל-ג'וז, צואנה, אל-טור, סלואן וראס אל-עמוד, יהיו תחת אוטונומיה פלסטינית כוללת; החלק השלישי, העיר העתיקה, יהיה תחת ריבונות ישראלית עם דגל פלסטיני על הר הבית, כוחות ביטחון פלסטיניים בתוכו ומקום מושב לממשלת פלסטין בריבונותה ברובע המוסלמי… אנחנו אמרנו כי אנו רוצים שירושלים תהיה עיר פתוחה על שני חלקיה: המזרחי והמערבי, בתנאי שהריבונות הפלסטינית במזרח העיר תהיה מלאה". אל-חיאת אל-ג'דידה, 2.8.2000.

[5] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.8.2000.

[6] אל-קדס, 3.8.2000.

[7] אל-איאם, 10.8.2000.

[8] צות אל-חק ואל-חריה, 18.8.2000.

[9] אל-קדס, 20.7.2000.

[10] עריקאת מדווח כי במהלך דיוני הפסגה הובעה נחישותו של ערפאת לדאוג גם לנוצרים: "אבו עמאר אמר לנו כי הרבעים הנוצרים חשובים לו לפני הרובע המוסלמי, .וזה מתוך רצונו לקיים את [תנאי] חוזה עמר" אל-חיאת אל-ג'דידה, 8.8.2000. ערפאת חזר והדגיש: "אני נושא ונותן בשם הערבים, המוסלמים והנוצרים." אל-חיאת אל-ג'דידה, 8.8.2000.

[11] מקום משכן המקדש הראשון והשני.

[12] אל-קדס, 15.8.2000. במסגרת טיעוניו נגד תביעות ישראל נדרש ערפאת גם לטיעון לפיו משה דיין עצמו אסר על היהודים להתפלל בהר הבית: "למה הם רוצים לעשות זאת עכשיו? ההצעות [הישראליות] הן כמו מוקשים שיציתו אש באזור ובעולם. היזהרו שלא לחזור על ההצעות האלה, הן מסוכנות והרסניות". אל-איאם, 6.8.2000 בכירים פלסטינים מסרו לעיתון "אל-חיאת" כי הצד הפלסטיני הבהיר לאמריקנים כי מתן התר ליהודים להתפלל בהר הבית יביא למעשי טבח במקומות שונים בעולם. אל-חיאת (לונדון), 6-8-2000.

[13] צות אל-חק ואל-חריה, 25.8.2000.

[14] אל-איאם, 27.7.2000.

[15] ידיעות אחרונות, 28.7.2000, הארץ, 27.7.2000.

[16] אל-איאם, 30.7.2000.

[17] אל-איאם, 12.8.2000.

[18] אל-קדס, 18.8.2000.

[19] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.8.2000.

[20] אל-חיאת אל-ג'דידה, 19.8.2000.

[21] אל-איאם, 3.8.2000.

[22] אל-חיאת (לונדון), 27.7.2000.

[23] כל אל-ערב, 18.8.2000.

[24] אל-איאם, 22.8.2000.

[25] אל-קדס, 25.7.2000, אל-איאם, 30.7.2000.

[26] אל-חיאת אל-ג'דידה,19.8.2000.

[27]  לשאלת המראיין על האפשרות של חלוקת ריבונות בהיות המקומות קדושים לשלוש הדתות הגיב ערפאת באופן נחרץ: "חלוקת סמכויות לא. .אינני יכול [להסכים לכך]. אסור לי לקבל ריבונות [זרה] כלשהי על המקומות הקדושים לנצרות או לאיסלאם". NHK. TOKYO, Aug 18, 2000

[28] כל אל-ערב, 18.8.2000.

תגיות