בכיר בחמאס: להתנער מהאשליה שניצחנו
בכיר בחמאס, ר'אזי חמד, שכבר בעבר לא נרתע מלהציג גישה ביקורתית, כתב במאמרו מה-1 ביולי 2009 , כי טענת החמאס לניצחון בעזה היא חלק מן ההרגל של הערבים והפלסטינים להציג תבוסות כניצחונות. הוא קרא לערבים להשתחרר מהרגל זה להקים ועדות חקירה כפי שעושה ישראל.[1] להלן תרגום קטעים ממאמרו:
אנו פועלים מתוך אסטרטגיה מפלגתית
"תמיד חשוב לקרוא לדברים בשמם כדי שלא נלך שבי אחר סיסמאות גדולות, כדי שלא נהיה קורבנות לעניינים מדומים וכדי שלא ניפגע מהלם המציאות. אנו באמת רוצים לזכות בניצחון על ישראל, להביס את הכיבוש המאוס הזה ולראותו נסוג, מכותר, שוקע ונמחה, אולם אנו רוצים שהעובדות והמספרים ידברו בעד עצמם. איננו רוצים שסערת רגשות וסיסמאות גדולות ידחקו את העובדות, יתפסו את מקומן וישללו את היכולת לשכנע ולשנות את המציאות הכואבת. רגשות והתרגשויות, סיסמאות, קולות רועשים ועצרות אינם מובילים לניצחון אמיתי, אלא [רק ] לניצחון מדומה.
ישראל אינה מדינה חלשה, אלא מדינה בעלת אמצעים חומריים ומודיעיניים ותמיכה בין-לאומית והיא יכולה להתמודד עם אתגרים רבים. לפיכך, ההתמודדות עימה דורשת מאמץ כביר, תכנון מדוקדק ופעילות מתמדת בהתאם למידת הסכנה. צריך להימנע מאלתור או מתגובה [בלבד] משום שדרך זאת מעניקה לישראל עליונות ברוב תחומי הסכסוך הצבאי והמדיני. ברור שמאז הקמתה נוקטת ישראל אסטרטגיה קבועה (שהמפלגות הפוליטיות בישראל אינן מתנגדות לה על אף השוני שבמגמותיהן [הפוליטיות]). אנו, לעומת זאת, פועלים מתוך אסטרטגיה מפלגתית שעיקרה סתירות ומריבות מרות ולא פיוס או שיתוף פעולה.
מזה עשורים רבים, מתמידים הערבים בטעות של הסתבכות בעניינים מדומים. הם צחקו על עצמם והלכו שולל אחר סיסמאות לאומיות, קולות צעקניים ונימוקים כוזבים עד שנפלו כל טענותיהם לגבי האחדות והעמידה האיתנה ואחר כך נפלו כל מצודותיהם ומבצריהם."
את תבוסותינו כינינו ניצחונות
"משך שנים חיינו חיי אבדון וניצחון מדומה, עד שהמדינה הקטנה והצעירה [ישראל] אזרה אומץ וכבשה את פלסטין מן הים עד לנהר אחר כך נגסה בכל סיני, גזלה מסוריה את הגולן, מלבנון את דרומה ומירדן חלק משטחה. אחר כך השמידה את הכור הגרעיני בעיראק ואף הסתננה לתוניס דרך הים כדי לפגוע בראשי אש"פ. ישראל עדיין מחוללת מהומות ומבצעת מעשים רעים ואנחנו מתרברבים בתהילותינו ושומעים שירים ונאומים קולניים של מהפיכה ששיכרו אותנו באופורית הניצחון. גם כשהתפכחנו וטעמנו את מרורי המציאות התבסמנו מן השיר 'היכן המיליונים' [שיר המשקף את טענת הפלסטינים כלפי העולם הערבי שאינו מסייע להם].
ביום שבו פלשה ישראל ללבנון בשנת 82 והגיעה עד לעומק הבירה בירות, ואחר כך גירשה את אש"פ עד אחרון חייליו (כשכל העולם צופה במחזה [כיצד] נושאות הספינות את הלוחמים אל הפזורה) כינינו זאת ניצחון ועמידה איתנה מיתולוגית.
ביום שבו שבה והעזה [ישראל] ופלשה ללבנון בשנת 2006 בעזות מצח וזלזול, הרסה את התשתית ואילצה את חזבאללה לחתום על הסכם שבו מתחייב הארגון שלא לשגר טילים לצפון ישראל (והוא אכן כיבד זאת) כינינו זאת ניצחון והשמענו את הסיסמה: 'חלף עידן התבוסות והגיעה תקופת הניצחונות'.
ביום שבו [ישראל] קראה תיגר על העולם כולו והעלתה באש את כל עזה וביצעה בה פשעים ואחר כך פלשה אליה ביבשה וזרעה בה חורבן והרס (תרחיש זהה לזה שהיה במלחמת לבנון 2006), כינינו זאת ניצחון.
אינני רוצה להיכנס להשוואה מספרית של שיעור ההפסדים בקרב שני הצדדים (גם אם היא משמשת כהוכחה חשובה), כדי לא להיכנס לוויכוח מה הן אמות המידה לניצחון. השאלה המתבקשת שאנו מחויבים להתמודד עימה היא איזה ניצחון אנו רוצים? האם אנו רוצים ניצחון אמיתי ומוחשי שיביס את הכיבוש בעובדות ובמספרים? או שאנו מסתפקים בניצחון המלטף את רגשותינו, מרווה את נשמותינו הצמאות ומעניק לנו אופוריה סוחפת הממלאת את ליבותינו, רחובותינו וגדרות הבתים סיסמאות גדולות ועצרות קולניות..."
אין לנו אומץ לחקור את טעויותינו
"אנו רוצים להתמודד עם העובדות – מוזר ששמחנו מאוד כאשר ראינו שישראל הקימה ועדות חקירה [אחרי] כל המלחמות כדי ללמוד מטעויותיה ואלה זימנו את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וקצינים לחקירה, כדי לתשאל אותם ולבוא חשבון עימם. יתר על כן, ישראל מודה בפומבי בטעויותיה ובכישלונותיה, ואנו מלקטים את 'הכישלונות' הללו... [לעומת זאת], לנו אין אפילו האומץ להקים ועדת חקירה, אפילו פעם אחת, כדי להפיק ממנה את האמת העירומה מתוך נבכי הרגשות והסיסמאות או כדי לדבר על אודותיה בגלוי עם הציבור. אין לנו העוז האמיתי להודות בשגיאותינו ואנו מכסים זאת בתמונה ובקול. היכן האמינות אם האמת נעלמה או שהיא חלקית או עטופה בנייר צלופן?! מתי יהיה לנו האומץ לגלות כנות כלפי העם המיוסר הזה המשתוקק לכך, בפרט כאשר הוא רואה את כל הייסורים, הפילוגים והמחלוקות המפלגתיות והשבטיות לאורך ההיסטוריה?
השאלה החשובה: כיצד נביס את ישראל? כולנו רוצים ומייחלים בכל לב לראות את ישראל מובסת וממוגרת. כולנו רוצים שהסיוט הזה יוסר מעלינו, אך השאלה החשובה (המקננת בנו כבר שישים שנה). היא כיצד [עושים זאת]? לא הגיוני שנמשיך להשתעשע בתקווה [שעוד נכונו לנו] אין-ספור ניצחונות..."
אי אפשר לנצח כאשר כשמאשימים זה את זה בכפירה
"נכון שעמדנו איתן ולא הנפנו דגל לבן, לא נשברנו נוכח עוצמתה של ישראל, אך חשוב לקרוא לדברים בשמם ולא להפליג הרחק אל עולם הדמיון. הבה נבחין בין ניצחון לבין עמידה איתנה או כוח התנגדות. השאלות הרבות המסעירות אותנו תמיד, מדירות שינה מעינינו וקורעות את מסך השתיקה שלנו הן: האם אפשר להשיג ניצחון במצב של פילוג מאוס וסדק עמוק? מי שחושב שכן משלה את עצמו. אלה הסבורים כי אפשר לנצח כאשר המחלוקות המפלגתיות גוברות על הרוח הלאומית, שימתינו עוד מאה שנים. מי שחושב שאפשר לנצח על ידי הטחת האשמות בבגידה, בכפירה [ובשרות של] אג'נדה חיצונית משול למי שטווה בית מקורי עכביש...
הניצחון על ישראל יושג קודם לכל באמצעות אחדות לאומית חזקה, בעלת לכידות ואמיתית (חשוב שתהיה אמיתית ולא כפויה), באמצעות חזון לאומי של שחרור ותוכנית ברורה (שתשלב בין ההתנגדות לפעילות המדינית) וישתתפו בה כולם. היא תושג באמצעות בניית החברה והמולדת על בסיס של דו-קיום, סובלנות ונטישת האלימות, השנאה, הקנאות המפלגתית וההסתה בתקשורת, שאם לא כן נהיה כמי שחותר באוויר או טוחן מים. נבלה את שארית חיינו באשליות...
אל תוליכו שולל את הציבור ואל תפתו אותו – כולנו יודעים כי עמידתנו האיתנה, כוח התנגדותנו ודבקותנו באדמתנו הם התבוסה למפעל הציוני הרוצה למחוק את זהותנו ולגרום לאובדן בעייתנו. כולנו יודעים שההיסטוריה הארוכה והמפוארת של ההתנגדות הפלסטינית השפיעה רבות על החלשת הכיבוש ובלימתו, אך עלינו להשתמש בביטויים שיחזקו את כוחנו ואת עמידתנו האיתנה ויגרמו לנו לחיות את המציאות ולא [בעולם] הגוזמאות."
הפלסטינים אינם יכולים להילחם במקום הערבים
"איננו רוצים שהעמים הערביים יחיו אף הם באשליה ואיננו רוצים שיסמכו על כך שהפלסטינים יילחמו ודמם יישפך ואחר כך יציפו אותנו בנאומים, בתהלוכות, בעצרות ובסיוע הומניטארי. איננו רוצים להשלות אותם שהכול כשורה אצלנו בפלסטין ושאנו יכולים להילחם במקומם (כפי שאחדים טוענים מתוך בורות)... עליהם לתמוך בנו חזק יותר נוכח האתגרים הגדולים יותר [ולנקוט] צעדים אמיצים יותר מעבר לתהלוכות, עצרות ותשלום כספים. למרבה הצער, חלק מן הנאומים הרועשים הבלתי מקובלים הטעו את הערבים כאשר הגזימו בתיאור הניצחון שהשגנו וגרמו להם להירדם ולחשוב שהבעיה בעזה מוגבלת לתשלום כספים, סיוע, עצרות וכינוסים. [גם] זה משגה חמור שצריך להישמר ממנו, משום שהוא חוזר על עצמו והוא גורם לנו להישאר באותו מעגל כבר ששים שנה."