המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל פלסטיני: המוסר הכפול של העולם הערבי
20/8/2009

 

אינטלקטואל פלסטיני כותב על המוסר הכפול של העולם הערבי

 

אחמד אבו מטר, אינטלקטואל פלסטיני המתגורר בשבדיה, מתח ביקורת חריפה על הצביעות ואמות המידה הכפולות המאפיינות לדבריו את העולם הערבי והאסלאמי. במאמרו 'מדוע אנו מוכיחים רק את הכיבוש?'  שפורסם באתר הליברלי אילאף ב-28 ביולי 2009, טען אבו מטר כי ההתייחסות בעולם הערבי והאסלאמי לפשע היא חסרת פרופורציה ואינה אובייקטיבית, וכי הקריטריון היחיד הקובע את עוצמת התגובה בעולם הערבי והאסלאמי לאירועים היא זהותו של הפושע. כך למשל, פשע זוכה לגינוי ולתגובה רק כאשר הוא מבוצע על ידי גורם חיצוני, לדוגמה ישראל. לעומת זאת, פשע המבוצע ע"י ערבי או מוסלמי נגד ערבי או מוסלמי, מתקבל באדישות ובהתעלמות ולעיתים אף מתקבל בברכה.[1] להלן תרגום המאמר:  

 

פרשנות מעוותת לכיבוש

"במנטאליות הערבית יש פגם וסתירה פנימית, כשבאים לשפוט ולהעריך פעולות ומעשים. [שיפוט] היגיוני ואובייקטיבי מחייב מעשים זהים יהיו ראויים להערכה ולשיפוט זהה, מבלי להתחשב ב[זהות] מבצע המעשה. מעשה טוב ראוי לשבח, תהיה זהותו, לאומיותו או דתו של המבצע אשר תהיה. מעשה רע ראוי לגינוי מבלי להתייחס לזהותו, ללאומיותו או לדתו של המבצע. אבל, במנטאליות ובפרקטיקה הערבית והאסלאמית, ישנה התעלמות מהאקסיומות הללו וחריגה מהן, למרות הוראות האסלאם לפיהן 'מי ששותק נוכח [פגיעה] באמת הוא בבחינת שטן אילם'... להלן הנושאים העיקריים בהם התפיסה והפרקטיקה הערבית והאסלאמית חורגות מכלל זה:

 

א. הגדרת הכיבוש

על ההגדרה מהו כיבוש יש הסכמה כללית בכל התרבויות. יש להניח שאין כיבוש יפה שמריעים לו וכיבוש נתעב שמתנגדים לו. יש רק כיבוש אחד ואין מחלוקת בנוגע להגדרתו. [המצב שונה] רק במנטאליות הערבית, המשננת רק את זיכרון כיבוש פלסטין ע"י ישראל ב-1948. אבל לכיבוש הערים סאוטה ומלילה ע"י ספרד לפני למעלה מ-500 שנה אין כלל אזכור בזיכרון או בתוכנית לימודים ערבית כלשהי. כך גם בנוגע למחוז איסכנדרון שנכבש ע"י תורכיה בשנת 1936 ושנמצא בתהום הנשייה הערבית, עד כדי כך שהמשטר הסורי בתקופת הנשיא חאפט' אל-אסד אישר את הגבולות הנוכחיים עם תורכיה, כלומר הכיר רשמית שהמחוז הוא תורכי, תוך השמטת כל אזכור של המחוז הסורי הכבוש מתוכניות הלימוד. כך גם בנוגע לכיבוש מחוז אהואז הערבי ב-1925 וכיבוש שלושת האיים של איחוד האמירויות הערביות בשנת 1971 ע"י המשטר האיראני – איש אינו מזכיר זאת. יתר על כן, ישנם כותבים ערבים שדוגלים במפורש בכינוי 'המפרץ הפרסי' ו[טוענים] שאיראן, כמדינה מתורבתת, ראויה יותר [להחזיק] בשלושת האיים מאשר הבדואים מאיחוד האמירויות הערביות והבדואים של המפרץ הערבי.

 

בהתבסס על תפיסה מוטעית זו, יהיה מי שיוכל להקיש באותה דרך לא לאומית ולטעון שישראל המתקדמת והתרבותית והדמוקרטית, ראויה יותר לפלסטין מאשר העם הפלסטיני הנלחם, אשר בני עמו מסבים לו אבידות לא פחות מהכיבוש. זאת למרות שלפי ההיגיון והנוהג הבינלאומיים הכיבוש הוא כיבוש מבלי להתחשב בזהותו וברמתו של העם שאדמתו נכבשה. במסגרת הזיכרון הערבי המעוות הזה, הערבים הריעו לכיבוש כווית ב-1991 ע"י סדאם, ששיחק ברגשות של ההמונים הבורים כשהתנה את נסיגתו מכווית בנסיגת ישראל מפלסטין. האם יש היגיון יותר פרימיטיבי ודמגוגי מזה?  

 

סטנדרטים כפולים במקרי רצח

ב. הערכת הרצח בהתאם לזהות הרוצח

... כאשר מוסלמי רוצח מוסלמי, ערבי רוצח ערבי, או פלסטיני רוצח פלסטיני, הדבר אינו מעורר אצל הערבים, הפלסטינים והמוסלמים קנאות וגברתנות. אך כשערבי, פלסטיני או מוסלמי נרצחים ע"י ישראלי או אירופאי, אז הם הופכים עולמות, למרות שרצח הוא פשע, מבלי להתחשב בזהותו ובדתו של הרוצח. לדוגמה, נכתבו אלפי דפים בנוגע לרצח המצרית מרוא אל-שרביני ע"י רוצח גרמני והוענק לה התואר שהידה. מבלי לדון ברצח זה, שמבצעו הגרמני ראוי לעונש הכבד ביותר, עולות תהיות לגבי הסטנדרטים הכפולים של הערבים:

 

-          מה באשר למאות מעשי הרצח שמבוצעים כל חודש במדינות ערב והאסלאם במסווה שקרי של 'טיהור כבוד [המשפחה]'. ברב המקרים הבחורה נרצחת ע"י אחיה או אחד מקרובי משפחתה, הוא מצהיר על כך בגלוי ונשות השכונה ומשפחת הנרצחת מקבלים את פניו בצהלולים, בברכות ובחלוקת ממתקים. מי כותב או מפגין נגד זה? הרי ניתוחים לאחר המוות הוכיחו כי למעלה מ-95% מהנרצחות האלו היו בתולות, כלומר לא היה 'כבוד שנפגע' 'שצריך לבכות אותו'.

 

-          מה בנוגע לרצח בשל הבעת דעות שנפוץ מאמצע המאה הקודמת, עד שהפך למקור של אימה ופחד עבור כל הסופרים והפילוסופים הערבים, במיוחד לאחר רצח הסופר המצרי פרג' פודה ב-8 ליוני 1992. פודה התפטר ממפלגת אל-ופד מאחר שהתנגד לברית של המפלגה עם ארגון האחים המוסלמים בבחירות בשנת 1984. לאחר מכן ניסה להקים מפלגה חדשה בשם אל-מסתקבל [העתיד] והוא המתין לאישור של הוועדה לענייני מפלגות שבפרלמנט המצרי. חזית חכמי הדת של אל-אזהר[2] יצאה במתקפה חריפה נגדו ודרשה לא להתיר את הקמת המפלגה. החזית פרסמה הודעה בעיתון אל-נור בה הכריזה שפרג' פודה כופר ושיש להרגו. אחד מהבורים ועמי ארצות הוציא לפועל את בקשת הרצח הזו. אני אומר 'אחד מהבורים ועמי הארצות' מאחר שבמשפטו הוא נשאל: מדוע התנקשת בפרג' פודה? [והוא ענה] 'כי הוא כופר'. [כשנשאל] מאיזה ספר שכתב הסקת שהוא כופר? [הוא ענה] 'לא קראתי ספר שלו ... אני לא יודע לקרוא או לכתוב'.

 

[יש דוגמאות נוספות] כמו כן ניסיון ההתנקשות בסופר נג'יב מחפוט' באוקטובר 1995, לפני שמת מוות טבעי באוגוסט 2006. גם על ד"ר נצר חאמד אבו זיד איימו והוא ברח ממצרים להולנד לפני למעלה מעשר שנים. כעת מתנהלת מערכה לוהטת בחזית אנשי הדת של אל-אזהר וארגונים אחרים נגד הענקת פרס הערכה מטעם משרד התרבות המצרי לסיד אל-קמני ולד"ר חסן חנפי...         

 

כל הרצח הפיזי והרוחני הזה אינו מעניין את הערבים והמוסלמים ואינו מעורר את מצפונם ואת התלהבותם, משום שמדובר ברצח של ערבי על ידי ערבי, או פלסטיני על ידי פלסטיני. אולם הרצח של מרוא אל-שרביני בידי גרמני, ושל הילד הפלסטיני מחמד אל-דורה בידי הצבא הישראלי גררו טונות של דמעות, קינות, טפיחות [על הראש לאות אבל], הענקת התואר "שהיד" ודרישות לנקמה.

 

אדישות למעשי חמאס בעזה

אשר לעניין הפלסטיני המביש... מי מקרב הערבים והפלסטינים מוחה על הידיעות הבאות? השוו [את היעדר התגובה] ל[תגובות] הזעם והאיומים אילו נעשו מעשים אלה על ידי הכיבוש הישראלי. להלן הידיעות: 

[בידיעה אחת נכתב:] אל-זהאר: חמאס תמנע מפעילי פת"ח לצאת [לוועידת פת"ח בבית לחם]

בכיר חמאס מחמוד אל-זהאר אמר ביום ב-24 ביולי 2009 ש'תנועת חמאס לא תרשה לגורמי פת"ח בעזה לנסוע לגדה המערבית כדי להשתתף בוועידת תנועתם השישית האמורה להתכנס ב-4 באוגוסט בבית לחם...' למרות התיווך המצרי בעניין הזה, אל-זהאר אמר לעיתונאים אחרי תפילות יום השישי 'אנו אומרים: [מעשה] טוב ייענה ב[מעשה] טוב, ורע ייענה ב[מעשה] רע'. מן הראוי להפנות את הנימוק הזה לאנשי הדת [ממוסד] אל-אזהר כדי שיספקו לו פירוש! כמה דמעות היינו מזילים אילו הכיבוש הישראלי היה מטיל את האיסור הזה?

 

[בידיעה אחרת נכתב:] אל-זהאר: ביקור עבאס ברצועה אינו רצוי.

לגבי האפשרות של ביקור יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בעזה, אמר אל-זהאר: 'הדבר הזה אינו מקובל לחלוטין בגלל סיבות ביטחוניות. כיצד ישוב אבו מאזן [לעזה] בצל המצב הביטחוני הנוכחי? כיצד תיערך לו קבלת פנים?' שוו בנפשכם שהאיסור הזה היה מוטל בידי שלטונות הכיבוש הישראלי, כמה קללות הפלסטינים והערבים היו מסננים נגד הכיבוש? אל-זהאר מנמק את הדבר במצב הביטחוני, כאילו שהוא עצמו אינו יודע מי מבטיח את התנועה של ראשי חמאס בערי הרצועה.

 

[בידיעה השלישית דווח על מספר] הפלסטינים שנהרגו בקרבות בין חמאס לפת"ח.

מאז ההפיכה הצבאית של חמאס ברצועת עזה ביוני 2007, כלומר לפני שנתיים, מתנהלת מלחמה בין חמאס ופת"ח בעזה, ולפי מקורות פלסטינים, במאבק הפנימי הזה (שלכיבוש אין קשר אליהן) נפלו יותר מ-700 הרוגים ו-3500 פצועים ונכים, בנוסף למאות שנותרו אסורים אצל שתי התנועות. מי מקרב הערבים והפלסטינים הזיל דמעה על ההרוגים הללו? מי זוכר אותם היום מלבד משפחות ההרוגים? אבל לגבי הילד מחמד אל-דורה, עד היום נכתבים עליו שירים וקינות, רק מפני שהוא נהרג על ידי הכיבוש. הפלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים אינם חשובים. לפעמים [הסיסמה היא] 'הדם אינו מים!' [כלומר, הדם יקר] ולפעמים הדם זול יותר ממי הביוב...[3] 

 

ולבסוף, הבשורה הזו מאסמאעיל הניה. הניה, ראש הממשלה הפלסטינית המודחת, כלומר הממשלה הלא לגיטימית מנקודת ראותה של הרשות הפלסטינית ברמאללה, והיא לגיטימית לחלוטין בעיני חמאס בעזה, בישר לעם הפלסטיני ב-24 ביולי 2009: 'הדרך להסכם פיוס פנים פלסטיני עודנה ארוכה', בהטילו את האחריות לכך על הנהגת פת"ח. תנועת הפת"ח מצידה מטילה את האחריות על חמאס. התוצאה בשטח היא פילוג של רצועת עזה מן הגדה המערבית לזמן ארוך. כפי שבא לידי ביטוי באיום של חמאס למנוע מצירי פת"ח מן הרצועה לצאת לגדה כדי להשתתף בוועידת תנועתם.

 

אף אחד מן הפלסטינים, הערבים או המוסלמים, לא ימחה על המעשים הללו הנעשים על ידי פלסטינים כנגד אחיהם, ועל סגירת הרצועה והגדה בפני מי שחולק עליהם מטעמים ארגוניים. אולם סגירת מעבר רפיח על ידי הכיבוש הישראלי זוכה לצעקות, גינויים וקריאות למוות והכחדה. זהו הסטנדרט הכפול הערבי, שמתייחס למה שערבי עושה לערבי אחר כדבר רגיל שאין צורך להתעמק בו, אולם אם אותו מעשה מבוצע על ידי גורם זר כנגד ערבי הרי שזה מעשה נפשע הראוי לגינוי ולעונש. זכרו את הפתגם הערבי הנפוץ, המיושם בחיינו היומיים: 'אני ואחי נגד בן דודי, אני ובן דודי נגד הזר'."

 

 


[1]  יצוין כי אחת הדוגמאות שציין אבו מטר, הנוגעת לערים סאוטה ומלילה, סותרת טיעון זה.

[2]  זהו גוף המורכב מחכמי דת בוגרי אל-אזהר, אך אינו משתייך רשמית למוסד.

[3]  אבו מטר מביא כהוכחה לדבריו גם את רצח העם בדארפור שזוכה להתעלמות מוחלטת מהעולם הערבי והאסלאמי שאף דוחה את  החלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי.