המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פסגת קמפ דיוויד (ג) – הערכת התוצאות
14/8/2000


פסגת קמפ דיוויד (ג) – הערכת התוצאות

 

עמדת ערפאת שלא להסכים להסכמי הפשרה שהציעה ארה"ב בפסגת קמפ דיוויד, ובמיוחד סירובו העיקש לכל וויתור בירושלים שהרי "עדיין לא נולד המנהיג הערבי אשר יוותר על ירושלים"[1] - כדבריו לנשיא ארה"ב התקבלו בברכה ובהקלה בקרב הציבור הפלסטיני הרואה בתוצאות הפסגה הצלחה פלסטינית לשמור על העקרונות הלאומיים ולעמוד בפני לחצים ישראליים ואמריקנים כבדים ביותר. מזכיר הועד הפועל של אש"ף, מחמוד עבאס 'אבו מאזן', תיאר לחצים אלו ואמר: "הנשיא ערפאת היה נתון במהלך שבעה עשר ימים בלחצים אמריקניים בלתי אנושיים מצד המדינה החזקה ביותר בעולם ומכל הכיוונים לקבל הצעות ורעיונות [שונים לפתרון]. אולם, למרות זאת, אנו הפשוטים אמרנו 'לא' כאשר גילינו שלחצים אלו יגרמו לויתור בחלק מן הבעיות... הצד האמריקני אמר [למשלחת הפלסטינית]: 'אתם תקבלו מיליארדים כפיצויי ענק'. אולם אנו דחינו זאת ואמרנו שאנו לא נקיים מיקח וממכר על זכויותינו בירושלים, במדינה הפלסטינית ובשאר העמדות הפוליטיות שלנו תמורת זה שיתנו לנו סכומי כסף."[2]

 

ממדוח נופל, כתב פוליטי ואחד ממנהיגי 'האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני – פדא', שיבח את ערפאת על עמידתו בפני הלחצים של ארה"ב וישראל: [דחיית הויתורים על ידי ערפאת] הראתה שיש לו עדיין כוח של לוחם המסוגל לומר 'לא' ויודע מתי וכיצד לומר זאת ולהמשיך לדבוק בכך... למרות שערפאת ידוע בכך שהוא 'חסכן' בשימוש ב'לאווים' בעניינים פוליטיים ובתחנות המכריעות ו[למרות שידוע] שחלק מה'לאווים' עשויים להיות לצורך 'תמרון' [פוליטי], הרי שבמקרים רבים כאשר הוא אומר 'לא' הוא מתכוון למה שהוא אומר ואז אין מקום שהוא יוותר על כך... האמריקנים והישראלים עשו טעות גדולה כשחשבו ש'הלאווים' של ערפאת ביחס לירושלים הם רק תמרון. הם הביעו בורות לגבי הכרת המנטליות שלו, כאשר חשבו שהוא יציג וויתורים בירושלים... ירושלים ביחס לערפאת היא מן הדברים הקדושים והאסורים [לוויתור]. לא יתכן שהוא יסכים שההיסטוריה תרשום כי הוא זה אשר וויתר עליה או על חלקים ממנה."[3]

 

האשמת ישראל וארה"ב בכישלון הפסגה:

הפלסטינים עומדים על כך ש"לא יתכן לחתום על הסכם שלום ועל סיום הסכסוך, אלא כאשר הם ישיבו את הזכויות שנקבעו בהחלטה 194 ביחס לפליטים ובהחלטה 242 ביחס לשאר הסוגיות"[4]. עם זאת, הם מסירים מעצמם כל אחריות לכישלון הפסגה ומטילים את האשמה בעמדותיה של ישראל. לדברי אל-טייב עבד אל-רחים, מזכ"ל הנשיאות, "ראש הממשלה הישראלי הלך לוושינגטון עם הלאווים שלו הסותרים את מקור הסמכות של תהליך השלום... [ואילו] אנו השקענו כל מאמץ אפשרי למען הצלחת הפסגה ולשם הגעה להסכם מסגרת..." עבד אל-רחים האשים את ברק בניסיון לזייף עמדות, שכן אם הוא יחזור בו מכמה מן הלאווים שלו או מחלקים מהם, זה יראה כאילו חלה התקדמות בעמדה הישראלית.[5] 

 

האשמה נוספת מפנים הפלסטינים הן כלפי הישראלים והן כלפי האמריקנים על שזלזלו בנחישות הפלסטינית וחשבו כי יוכלו לכפות הסכם בלתי צודק בגלל מאזן הכוחות הקיים.

 

לדברי אכרם הניה, עורך היומון "אל-איאם", צוות השלום האמריקני זלזל בעצות הפלסטינים ודחה את אזהרתם כי "[האמריקנים] יעשו טעות גדולה אם יחשבו שערפאת יכול להסכים לחתום על הסכם שאינו עונה על מינימום הזכויות הלאומיות הפלסטיניות." לדבריו, "נראה כי הצד האמריקני והצד הישראלי יצרו הערכת [מצב] משותפת לפיה יש אפשרות ברורה להשיג הסכם קבע שישים קץ לסכסוך הפלסטיני ישראלי... הערכה זו נבעה, ככל הנראה, מהעדר [יכולת] שכלית להבין את מאפייני המציאות הפלסטינית, דבר שהוביל לאי יכולת ברורה להבין את מרכיבי המציאות הזו, משמעויותיה ואפשרויותיה.

 

העניין נראה כמיזוג מוזר של יהירות הכוח, נקודת המבט המתנשאת המזרחנית של האחר, אי מקצועיות וטירוניות בפעילות הפוליטית. חלק מן הצוות האמריקני חיפש בשקיקה אחר הישג... לפני שיבוא ממשל חדש לאחר הבחירות לנשיאות [ארה"ב]. העניין נראה... כחזרה קלאסית לשטויות של  הדיפלומטיה האמריקנית באזור: סירוב לראות את המציאות, הימור על קביעת הסותרים את מרכיבי המציאות ועובדותיה באמצעות כוח ו[הפעלת] לחצים.

 

הישראלים וחלק מאנשי הצוות האמריקני בנו את פרשנותם על ההנחה כי מצב הפלסטינים המגולם באש"ף וברש"פ חלש מאוד וכי הם זקוקים להישג המגולם ב'מדינה' ויתכן כי ההנהגה [הפלסטינית] תהיה מוכנה לשלם מחיר כבד עבורה...

 

כאשר נאמר להם [למשל] כי צבא המהפכה הפלסטינית המודרנית שהובילה תנועת הפת"ח בא ממחנות הפליטים במקומות הגלות וכי כל הסכם שלא יכלול פתרון צודק לבעיית הפליטים יהיה הזמנה למהפכה חזקה יותר במחנות הפליטים, התגובה היתה שתיקה וסירוב להקשיב למה שסותר את ההגיון עליו הם מתבססים."[6]

 

פואד אבו חג'לה, בעל טור ביומון "אל-איאם", תקף את הצהרותיו של קלינטון בראיון לטלביזיה הישראלית בדבר האפשרות להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים: "כאשר [הנטייה האמריקנית לטובת ישראל] מגיעה למצב של נטייה מחפירה הנתמכת בכוח, וושינגטון על הדמוקרטיה שלה והרפובליקה שלה טועה קשות אם היא סבורה לרגע אחד שאנו משוללי נשק ושהפוליטיקה והמשא ומתן השכיחו מאתנו מה היינו ומה ייצגה נוכחותנו במזרח התיכון מהיר ההתלקחות הזה.

 

לאחר ההצהרות הפוחזות ששיגר נשיא ארה"ב כדי לחזר אחר קולות היהודים על מנת שיתמכו בסגנו הציוני אל גור בבחירות לנשיאות ובאשתו הילרי בבחירות לקונגרס, אנו סבורים כי מעצבי המדיניות האמריקנית צריכים לבחון מחדש את עמדותיהם ואת הצהרות נשיאם כדי שלא יסכנו את עתיד הנוכחות האמריקנית באזור שבו אף אחד לא אוהב את ארה"ב למעט מספר ארגונים. אנו אומרים לאנשים הנבונים בממשל האמריקני, אם [אכן] יש בו אנשים נבונים, שהזרוע הפלסטינית ארוכה בהרבה ממה שאתם סבורים. [כמו כן,] המזרח התיכון והנפט שלו לא זקוקים ליותר מאשר גפרור כדי לשנות את האוירה הפוליטית ואולי [אף] לחזור אל היסוד שבו אין שלום אמריקני ולא פיקוח אמריקני על תהליך הקומדיה המכונה 'משא ומתן'."[7]

 

גם מוסא אבו כרש, בעל טור ביומון "אל-חיאת אל-ג'דידה", התייחס להצהרותיו של קלינטון ואמר: "חשיפת השיניים של הממשל האמריקני והפגנת נטייתו המבישה לטובת ישראל, במיוחד בזמן הזה, מצריכים הקשחה של העמדה הפלסטינית הפנימית והתלכדות נמרצת סביב הנהגתנו הלאומית במערכתה למען השגת זכויותינו. כמו כן, נדרש מן האומה הערבית ומן האומה האסלאמית לתמוך במנהלי המשא ומתן הפלסטינים בכל הכוח והנחישות, בזמן שהם מנהלים את מערכת המשא ומתן עם הצד האמריקני והישראלי, ולא להשאירם לבדם כפי שארע במהלך המשא ומתן בקמפ דיוויד."[8]

 

הערכת תוצאות הפסגה:

למרות שלא הושג הסכם, מציינים הפלסטינים כמה הישגים חשובים שהשיגו בקמפ דיוויד. בישיבתה השבועית הראשונה לאחר סיום הפסגה, הביעה ההנהגה הפלסטינית תמיכה בעמדות שהציג ערפאת בפסגה וקבעה כי "פסגת קמפ דיוויד היא צומת חשוב ובסיסי בתהליך השלום, משום שגם אם היא לא הוכתרה בהשגת הסכם כולל, הרי שהיא היתה הזדמנות היסטורית יקרה לעם הפלסטיני ולהנהגה הפלסטינית להציג את כל הבעיות הלאומיות הפלסטיניות..."[9]

 

נביל שעת', השר לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי ברשות הפלסטינית, הציג עמדה זו עוד לפני ישיבת ההנהגה ואמר כי "למרות שפסגת קמפ דיוויד היתה בבחינת כלא [לפלסטינים] ומערכה קשה, הרי שהיא היתה ניסיון חשוב והיא לא נכשלה שכן מה שהוסכם עליו הביא להתקדמות באמצעות דיון מועיל בנקודות המחלוקת בסוגיות המרכזיות. הפסגה היתה הזדמנות נדירה [לקדם את עמדות הפלסטינים] ולא החמצנו אותה... הפסגה היתה תחנה חשובה לפלסטינים אשר הצליחו במהלכה להציב את הקווים האדומים [שלהם], שאף אחד לא יכול לחצותם, ובמיוחד בשאלת ירושלים".[10]

 

גם צאיב עריקאת, מבכירי מנהלי המשא ומתן הפלסטיני, התייחס לתועלת שבשיחות הפסגה: "בקמפ-דויד כל דבר התגבש באופן ברור... ההזדמנויות להגיע להסכם בנוגע לכל סוגיות הסדר הקבע הן כעת טובות יותר מכל זמן שהוא במשך כתשע השנים [האחרונות]..."[11]   

 

שחיטת הפרות הקדושות של ישראל:

פרשנות מדינית ביומון "אל-קדס" הצביעה על שחיטת הפרות הקדושות של ישראל במשא ומתן: "בעקשנות ובמהירות של אנשי צבא הרכיב ראש הממשלה הישראלי מחדש את הויכוח הפוליטי בישראל לעד... ושבר את ההסתייגויות [הישראליות] אחת אחרי השניה... אפילו הדוברת הפלסטינית, חנאן עשראוי... ברכה על מה שתיארה כשינוי ברור בהצהרות הישראליות ואמרה כי 'ההסתייגויות נשברות'...

 

חודש אחר חודש ושבוע אחר שבוע נשחטות הפרות הקדושות [בישראל] אחת אחרי השניה. לפני חודשים חשבו הישראלים שמנהיגיהם יתנו לפלסטינים לכל היותר חמישים אחוזים משטחי הגדה המערבית הכבושה מזה עשרים ושלוש שנים. כעת מדברים על למעלה משמונים אחוזים ועד תשעים וחמשה אחוזים. לפני ארבעה שבועות אמר ברק בראיון כי אינו מאמין בהחלפת אדמה באדמה. אולם ההדלפות מצביעות כעת על כך שישראל עשויה להשאיר התנחלויות בגדה המערבית תמורת מסירת שטחים בתוך ישראל. לפני ימים [ספורים] בלבד נודע לישראלים מפי שר כי ירושלים, שהם תמיד אמרו שהיא בירת ישראל 'הנצחית והבלתי מחולקת' עשויה להיות מחולקת בהתאם להסכם אמריקני שברק תומך בו..."[12]

 

ברוח זו התבטא חבר בכיר בפת"ח, מרואן אל-ברע'ות'י, אשר הביע את דעתו על הקווים האדומים של ישראל: "ה"לאווים" הישראליים לא מפחידים אותנו. לפני הסכם אוסלו רבין כינה את אש"ף ארגון טרור ונשבע שלא ללחוץ יד לערפאת לעולם. אולם, שבועות אלו נשברו במהרה. הישראלים חלשים למול הנחישות והאחדות הפלסטינית."[13]

 

עמדה דומה הביע גם ד"ר כמאל אל-אסטל, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת אל-אזהר בעזה: "פסגת קמפ דיוויד דוחפת את הצד הישראלי להתמודד עם האמת והיא מהווה את ראשית התמוטטות ה'לאווים' הבלתי הגיוניים של ברק הסותרים את הלגיטימיות הבינלאומית. כישלון הפסגה פותח את הזירה בפני אפשרויות רבות שכן כל האופציות יהיו פתוחות בפני עמנו, כולל המהפכה והמאבק."[14]

 

סוגיית ירושלים:

בשיחה עם עיתונאים באלכסנדריה לאחר פגישה עם הנשיא מבארכ, התייחס ערפאת לסוגיית ירושלים ואמר כי "גורל ירושלים אינו מוטל על הפלסטינים לבדם. זוהי בעיה גורלית לפלסטינים ולאומה האסלאמית והנוצרית". ערפאת הפנה את תשומת הלב לכך שנושא ירושלים הוא היסטורי והצביע על הסכם בין הפלסטינים לבין ממשלת המנדט הבריטי אשר העניקה ליהודים בשנת 1929 את 'כותל הדמעות' [הכותל המערבי] וציינה בהחלטה שפרסם הנציב העליון כי 'כותל הדמעות' הוא 'כותל אל-בראק' הנחשב לחלק מההקדשים האסלאמיים. ערפאת הדגיש כי ['כותל אל-בראק'] הוא זכות היסטורית [לפלסטינים]. [15]

 

בנאום ברמאללה עם שובו מן הפסגה הדגיש ערפאת  את דבקותו בזכות ההיסטורית והלגיטימית של הפלסטינים בירושלים, כל ירושלים, הבירה הנצחית של המדינה הפלסטינית העצמאית. לדבריו, "מה שהצהרתי הוא שירושלים היא כל ירושלים ולא [רק] כנסיית הקבר, מקדשי הר הבית או הרובע הארמני הם ירושלים. אין בינינו מי שיזלזל בגרגר מאדמתה".[16]

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טייב עבד אל-רחים, התייחס אף הוא לשאלת מעמד הכותל המערבי בהסדר המקובל על הפלסטינים: "כפי שאמרנו תמיד, אנו מוכנים שירושלים על שני חלקיה תהיה עיר פתוחה ואנו בוחנים בעניין את דאגות הצד האחר [ישראל] ביחס לירושלים המזרחית, בירת המדינה הפלסטינית, כגון [שאלת] ההגעה אל 'כותל הדמעות'... הרשות הפלסטינית מוכנה להבטיח חופש דת וחופש הגעה אל המקומות הקדושים וכן [ליצור] דו קיום ואהבה בין כל העדות. הרשות מוכנה להגיע להסכם על סידורים שייקחו בחשבון את הדאגות של הצד הישראלי בירושלים המזרחית, בירת המדינה הפלסטינית."[17]

 

אחמד קריע 'אבו עלאא' הסביר את עקרונות הדרישות הפלסטיניות במשא ומתן בנוגע לירושלים: "בקמפ דיוויד, כמו בעבר, סירבנו להיכנס לפרטים [ביחס לפתרון] לפני ההכרה בעיקרון... העיקרון היסודי הוא הכרה [ישראלית] בריבונות הלאומית הפלסטינית על ירושלים שנכבשה בשנת 1967. לאחר הכרה כזאת, אם יהיו פרטים או דאגות לצד הישראלי בכותל אל-בראק' ('כותל הדמעות') או ברובע היהודי, אנו מוכנים לדון בהם ולבחון אותם. אולם, לפני ההכרה בריבונות על ירושלים אין טעם לדון בפרטים. להפך, הפרטים הם ניסיון להסיט את המבט וההתעניינות מן העיקר אל  המשני וזה אינו תקין..."

 

אבו עלאא' אישר כי הצד הישראלי דרש בפסגת קמפ דיוויד [את ההר] שמתחת למסגד אל-אקצא': "הם דברו על אפוטרופסות על המסגד על יסוד כך שמתחת למסגד יש דבר שהם טוענים שהוא שלהם. אם תוכנית זו תתקבל, פירוש הדבר שתוך [מספר] שנים הם יהרסו את המסגד. זוהי בהחלט ההצעה המסוכנת ביותר. הם מציעים אפוטרופסות לפלסטינים וריבונות לישראלים. מי יסכים לכך? לא קיים מי שיסכים לכך."[18]

 

מחמד דחלאן, האחראי על הביטחון המסכל בעזה, הדגיש כי "ירושלים היא לב הסכסוך בין הערבים והמוסלמים לבין ישראל. לפיכך, אנו דבקנו בעמדתנו שאנו רוצים ריבונות על ירושלים, ובמיוחד על מקדי הר הבית והעיר העתיקה. אינני יכול לזהות בשום פלסטיני את הרצון, היכולת או האפשרות לקיים מיקח וממכר על העיר".[19]

 

פיצל אל-חוסיני, חבר הוועד הפועל של אש"ף ומחזיק תיק ירושלים ברש"פ, חזר והבהיר את עמדת הפלסטינים בנוגע לירושלים: "השליטה  הפלסטינית על ירושלים המזרחית איננה נתונה למו"מ או לביטול. כל התכניות המוצעות תחת כינויים שונים, בין שזה שליטה משותפת, החלפת אדמות או [הענקת] סמכויות דתיות אינן אלא  ניסיונות לפעול כנגד הזכות הפלסטינית, הערבית והנוצרית בעיר הכבושה...מתוך אמונתנו בהגשמת השלום, דחינו את כל מה שעשוי להשפיע על זכותנו בעיר, שכן אנו פועלים להגשמת שלום כולל וצודק ולא שלום פגום, כפי שרוצה הצד הישראלי... איננו מצפים לעיר מחולקת ולא לגבול, כי-אם להפיכת ירושלים לעיר פתוחה ולשתי בירות לשתי מדינות, כך שירושלים המזרחית תהא בירת העם הפלסטיני והמדינה הפלסטינית, עם שתי עיריות וועדות תיאום שיפקחו על  [ענייני] הסביבה, התחבורה, הוצאות הבריאות וכו'...

 

השלום שאנו פועלים להגשימו הוא לטובת הדור שלכם ולטובת הדורות הבאים... על כל אוהבי החרות, הצדק והשלום לתמוך בעמדה הפלסטינית הרוצה בצורה אמיתית בשלום...

 

אנו, בכדי להגיע לפתרון, קיבלנו את החלטה 242, למרות שאין היא תואמת את שאיפותינו ההיסטוריות בפלסטין [ובהסכימנו לכך] קיבלנו 23 אחוזים בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית, וזהו המקסימום של הוויתורים שאנו יכולים לעשות להגשמת השלום... ולמרות זאת, הימין הקיצוני בישראל רוצה להמשיך את הכיבוש ואת השליטה שלו באדמות הפלסטיניות בגדה המערבית ורצועת עזה. ודאי שמדיניות זו לא תביא שלום וביטחון לשני העמים, וגם לא לאזור באופן כללי... עלינו כולנו, לעמוד כחטיבה אחת למען הגשמת השלום וההגנה עליו בפני אויבי השלום."[20] 

 

נביל שעת', השר לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי ברשות הפלסטינית, התייחס לעמדות ישראל ביחס לירושלים: "אין להם בירושלים זולת 'כותל הדמעות'. לא נקבל פחות מריבונות פלסטינית בירושלים המזרחית. הישראלים חילקו את ירושלים להר הבית [אל-חרם אל-קדסי], לעיר העתיקה, לשכונות הסמוכות לעיר העתיקה ולשכונות הרחוקות מן העיר העתיקה. ישראל דורשת לשלוט בהר הבית בטענה שהמקדש השקרי שלהם היה קיים [שם]."[21]      

 

מחמוד עבאס, 'אבו מאזן': "אם ישראל רוצה לכנות את השגת ההסכם 'קבלת החלטות קשות', היא זו שצריכה לקבל החלטות אלו ולהסכים ליישום החלטה 242, משום שהתחליף שלה הוא חזרה להחלטה 181...

 

המשלחת הפלסטינית אינה מוכנה לחתום על שום הסכם שיגרע מהעיר ירושלים ומזכותנו בה כפי שהיא היתה בשנת 1967."[22]

 

סוגיית הפליטים:

בשיחה עם עיתונאים באלכסנדריה לאחר פגישה עם הנשיא מבארכ, אמר ערפאת כי "שיחות קמפ דיוויד היו קשות ביותר, לא רק ביחס לעיר ירושלים אלא גם ביחס לסוגיית הפליטים, עליה מתנהל המשא ומתן בהתאם להחלטת האו"ם 194..." [23]

 

בנאום לציבור הפלסטיני ברמאללה עם שובו מן הפסגה הוסיף ערפאת כי "שיבת הפליטים קדושה, וקדושתה אינה נופלת בלבנו ממעלתם של המקומות הקדושים. אנו חפצים, קודם כל, בזכות השיבה לעמנו בלבנון, בשל סבלם ומתוך נאמנות לעם הלבנוני ולעמידתו לצדנו בטוב וברע ולחימתו לצדנו במלחמות ובמצור על בירות..."[24]

 

נביל שעת', השר לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי, הסביר את עמדת הפלסטינים בסוגיית הפליטים ואמר: "אנו בשלב החזרת כל זכות שנגזלה מאתנו בשנת 1967 וכל זכות שנגזלה מאתנו בשנת 1948 לפחות בכל הנוגע לזכויות הפליטים. זכויות אלו החזירו אותנו בקמפ דיוויד אל ה'נכבה' [האסון הפלסטיני בשנת 1948] אל זכותנו הנובעת מה'נכבה' ולא מהכיבוש של 1967."

 

נביל שעת' הזכיר את הודאתו של אבא אבן כי ישראל קיבלה את החלטות [האו"ם] 181 ו194- והתחייבה לבצען בשלמות כתנאי לקבלתה כחברה באו"ם.

 

לדבריו, "דרשנו כי ישראל תישא באחריות המוסרית, החוקית והפוליטית לגירוש הפליטים. ההכרה באחריות תביא את הפתרון."

 

שעת' דיבר על בעיית הפליטים שהחלה לפני 1948 ב'ועידת בזל', ב'זכרונות הרצל' וב'מנדט'. לדבריו, "הצד הישראלי הבטיח למלא את החלטה 194 בתנאי שהדבר יהיה במסגרת הסכם על מספר קטן של פליטים, אך אנו דחינו זאת."[25] 

 

מחמוד עבאס, 'אבו מאזן': "המשלחת הפלסטינית סירבה להגביל את מספר הפליטים שיותר להם לשוב - אפילו לו היו מציעים לנו [שיבה של] שלושה מליון פליטים... זאת משום שרצינו שיכירו בעיקרון ואחר כך להגיע להסכם על לוח זמנים לשיבתם [של הפליטים] או לפיצוי למי שלא חפץ בשיבה."[26]

 

הסכנה להסכמי השלום שכבר נחתמו:

הדוברים הפלסטינים מרבים להזהיר כי כשלון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לא יישאר בעיה ישראלית פלסטינית ותו לא, אלא יהפוך לבעיה של ישראל עם כל העולם הערבי והמוסלמי ויעמיד בסכנה את הסכמי השלום שכבר נחתמו. פריח' אבו מדין, שר המשפטים ברשות הפלסטינית, התבטא בעניין ואמר: "אנו נמשיך להכין את עצמנו להכרזת המדינה הפלסטינית ב13- בספטמבר. זה מה שיהיה. אם הישראלים יתערבו בעניין, יהא עליהם לשאת באחריות... אם המהלך [הזה] יגיע להתנגשות דמים, אז האזור יתמוטט, יתר-על-כן, כל המזה"ת יתמוטט ואף תהליך השלום עם מצרים וירדן, ולא רק עם הצד הפלסטיני, יתמוטט..."[27]

 

אל-טייב עבד אל-רחים, מזכ"ל הנשיאות, הזהיר כי "כישלון המו"מ לשלום במסלול הפלסטיני, משמעו כישלון המו"מ במסלולים ערביים אחרים גם-כן, וחזרת המתיחות לאזור וזה דבר שאף אחד מן הצדדים - לא הישראלי ולא הפלסטיני - אינו רוצה בו."[28]

 

המשך תהליך השלום:

למרות כישלון הפסגה מקפידים הבכירים הפלסטינים להדגיש כי עדיין יש תקווה לתהליך השלום ולחידוש השיחות וכי הם אינם מעונינים בעימות. ערפאת הביע עמדה זו ואמר כי הפלסטינים "מוכנים לחדש את המשא ומתן, אך על יסוד העקרונות [הפלסטיניים] ולמען השלום - לא כל שלום אלא שלום האמיצים. איננו חפצים בעימות [עם ישראל], אך אנו מוכנים לכל מצב חירום".[29] גם חבר הכנסת עזמי בשארה הזהיר כי "כל הסלמה ברחוב הפלסטיני וכל התפרצות אלימה בתנאים הנוכחיים יהיו הקדמה להסדר שלא יהיה לטובת הפלסטינים."[30]

 

אחמד קריע 'אבו עלאא', ראש המועצה המחוקקת הפלסטינית, תיאר את הפסגה כ"קרב אמיתי, קרב עמדות" ואמר כי הפלסטינים "מוכנים לחדש את המו"מ, תוך המשך ההגנה על עמדותינו".[31]

 

לדברי אל-טייב עבד אל-רחים, מזכ"ל הנשיאות, "אנו ממשיכים בתהליך השלום ואיננו מעונינים בהסלמת המצב ובפיצוץ באזור. עדיין נותר בפנינו הרבה מה לעשות... אנו חוששים כי הצד הישראלי או חלק מן הכוחות בישראל יפעלו לפוצץ את העניין, עד כי תהליך השלום כולו יתמוטט". הוא הזהיר את ישראל מפני עימות ואמר: "אנו נגן על מדינתנו ועל הציבור שלנו, אם נותקף, ואף אחד אינו יכול לדרוש מאתנו זולת זאת... אנו נתקדם צעד בכיוון יישום השליטה של מדינתנו על האדמה לפני סוף השנה הזאת, בהתאם למה שהוסכם ב[ישיבה] האחרונה של  המועצה המרכזית." [32] 

 

עם חזרתו לאזור צפה ערפאת כי המשא ומתן בין הצדדים יתחדש בחודש הבא בוושינגטון או במקום אחר שבו יבחר נשיא ארה"ב.[33] אחמד קריע 'אבו עלאא', יו"ר המועצה המחוקקת, הסביר את הסתייגויות הפלסטינים מפסגה כזו: "אם הפסגה השניה תהיה מבוססת על עיקרון הפעלת הלחצים, אינני סבור שיש בה צורך ושיש לה צידוק... אם תהיה פסגה, אנו רוצים שהיא תיערך לאחר שהעמדות יתקרבו, וההתקרבות נדרשת מן הצד הישראלי; דרושה התקרבות של העמדה הישראלית לעמדה הפלסטינית ולא ההפך... אנו איננו הצד שנכנע ללחצים, אשר [בכלל] אינם צריכים להיות [מופעלים] עלינו."[34]

 

ההתארגנות הפלסטינית:

הפלסטינים הביעו כעס על דבריו של קלינטון בראיון לטלביזיה הישראלית בנוגע לאפשרות להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים ובנוגע לאזהרת הפלסטינים מפני הכרזה חד צדדית על מדינה שתגרום לבחינה מחודשת של מכלול היחסים בין ארה"ב לרשות הפלסטינית. לדברי חברת המועצה המחוקקת, חנאן עשראוי, מדובר ב"בזיזה פוליטית ברורה לטובת ברק בלבד. ברור כי ההצהרות נוטות [לטובת ישראל]."[35] ההנהגה הפלסטינית החליטה לפעול באופן נמרץ בזירה הערבית והבינלאומית כדי להבהיר את תוצאות הפסגה מנקודת מבטה וכדי "להכשיל את הניסיונות הישראליים להטיל על הצד הפלסטיני את האחריות לכישלון הפסגה ולאי השגת הסכם". בהתאם לכך, פתח ערפאת במסע הסברה בפגישה עם נשיא צרפת והוחלט לשלוח מזכר רשמי לכל המדינות "הידידות" לפלסטינים לשם הבהרת עמדתם.[36]

 

למול הסכנות הניצבות עכשיו בפני הפלסטינים בתקופה זו של חוסר בהירות ולקראת מימוש הכרזת המדינה ב13- בספטמבר קוראים הפלסטינים לאחדות לאומית ואף להרכבת ממשלה לאומית שתכלול את כל הכוחות הפלסטיניים, כולל ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי", כדברי עמאד אל-פאלוג'י, שר הדואר והתחבורה ברש"פ.[37] כמו כן, מנסים הפלסטינים לחזק את עמדתם בהשגת תמיכה ערבית ואסלאמית רחבה. אל-טייב עבד אל-רחים, מזכ"ל הנשיאות, למשל, ביקש ממדינות ערב לכנס ישיבה של שרי החוץ או לכנס פסגה ערבית כדי "להכניס את אחינו הערבים לתמונת המו"מ וליצור עמדה ערבית תומכת לעמדה הפלסטינית של שלום אמיתי וצודק." [38] אבו עלאא' הדגיש את סוגיית ירושלים בהקשר זה ואמר כי האחריות הלאומית מצריכה כינוס פסגה ערבית ומפגש אסלאמי רם דרג, לפחות ברמת שרי החוץ של ארגון הועידה האסלאמית, "משום שסוגיית ירושלים נוגעת לכולם... וצריך לחזק את העמדה הפלסטינית בהחלטה אסלאמית".[39]

 

אופציית המאבק המזוין:

הפלסטינים ממשיכים לאיים כי "כל אופציות המאבק לשם השבת הזכויות הגזולות של העם הפלסטיני קיימות אם המשא ומתן הבילטרלי יגיע למבוי סתום".[40]

 

מאזן עז אל-דין, סגן יו"ר ההכוונה הלאומית ברש"פ:  "לעם הפלסטיני יכולת הסתגלות גבוהה לכל התנאים והשינויים ואין לו דבר להפסיד. לכן הוא ימשיך לדבוק בעקרונותיו האסטרטגיים ולא יוותר עליהם, יהיו הקורבנות אשר יהיו. אדרבה, הוא ינהל קרבות קשים לשם השבת זכויותיו ההיסטוריות. אם לא יושג הסכם היסטורי שיכלול את שיבת כל האדמות שנכבשו בשנת 1967 הסכסוך יישאר פתוח לרווחה והאזור הערבי יהיה עד למצב של מתח וחוסר יציבות, שכן אין פלסטיני או ערבי שיסכים לוותר על ירושלים או יסכים ליישוב הפליטים הפלסטינים במדינה כלשהי בעולם... האזור הערבי לא ייהנה מביטחון, מיציבות ומשלום אמיתי כל עוד תמשיך ממשלת ישראל לדבוק בעמדותיה הגזעניות המסרבות להכיר בעקרונות הפלסטיניים...

 

לצד הישראלי יש פצצה גרעינית, אבל לעם הפלסטיני יש דבר חזק יותר מפצצה גרעינית; יש לו פצצה אנושית אשר הביכה את העולם במשך שלושים השנים של המהפכה הפלסטינית ושבע שנות האינתיפאדה הפלסטינית המבורכת."[41]

 

עמדת האופוזיציה הפלסטינית:

האופוזיציה לרשות הפלסטינית רואה בכישלון פסגת קמפ דיוויד הוכחה לצדקת עמדתה השלילית כלפי תהליך השלום כולו. לדברי השיח' אחמד יאסין: "הכישלון היה צפוי אף לפני תחילת הפסגה, שבה לא היו צריכים הפלסטינים לקחת חלק. ישראל אינה מעונינת בשלום אלא בשליטה על האדמה. הכישלון מוכיח כי אין ברירה אחרת פרט להתנגדות. מה שנלקח בכוח יושב בכוח."[42]

 

אחד ממנהיגי תנועת ה"חמאס", עבד אל-עזיז אל-רנטיסי: "אני שב על קריאתי לתת לחמאס הזדמנות בת חמש שנים לפעול על פי עקרונות ההתנגדות והג'יהאד. בתוך חמש שנים החמאס יהיה מסוגל להשיג שחרור של כל פלסטין."[43]

 

אסמעיל אבו שנב, ממנהיגי תנועת ה'חמאס', חשף כי התנועה קבלה מן הרשות הפלסטינית הבטחות שלא תוותר על העקרונות הלאומיים במשא ומתן עם ישראל לפני פסגת קמפ דיוויד ולאחריה. לדברי אבו שנב, "הבטחות אלו הן הסיבה לכך שתנועתו לא קיימה פעילות נרחבת נגד הפסגה."[44]

 

השיח' נאפד' עזאם, דובר הג'יהאד האסלאמי, התייחס להצהרותיו של קלינטון ביחס לאפשרות להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ואמר: "ההצהרות האמריקניות הללו הן הכרזת מלחמה על עמנו ואומתנו. חייבים לדחותן דחייה מוחלטת ולבחון מחדש את מכלול היחסים הפלסטיניים, הערביים והאסלאמיים עם ארה"ב."

 

בגילוי דעת שפורסם בבירות קבעה תנועת 'הג'יהאד האסלאמי' כי העברת שגרירות ארה"ב לירושלים היא "בבחינת הכרזת מלחמה ותוקפנות אמריקנית ישירה על עמנו ועל מקומותינו הקדושים... הממשל האמריקני ישא באחריות המלאה להעברת השגרירות ועליו לצפות לתגובה ישירה מלוחמי הקודש שלנו כנגד כל גילויי התוקפנות והנוכחות האמריקנית באדמתנו פלסטין, ובראש ובראשונה [כנגד] שגרירות השטן הגדול [כלומר ארה"ב] המובטחת [לקום] בירושלים".[45]

 

גם 'מפלגת העם' פרסמה גילוי דעת בו הזהירה כי "אם תתבצע החלטת העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, היא תתקל בתגובות פלסטיניות שלא ישרתו את ארה"ב ושאיפותיה באזור."[46]

 

בראיון לסוכנות הידיעות 'רויטרז' צפה מזכ"ל 'החזית העממית', אבו עלי מצטפא, התפרצות מעשי אלימות בשטחים הפלסטינים בתקופה הבאה בשל מצב הרתיחה הקיים ברחוב הפלסטיני. לדברי אבו עלי, "ראש הממשלה הישראלי לא מסוגל לתת דבר לפלסטינים. שום פלסטיני לא יכול לוותר על הדברים הקדושים הנוגעים לא רק לפלסטין אלא [גם] לערבים ולאומה האסלאמית. הריבונות על ירושלים המזרחית לא נוגעת לעם הפלסטיני לבדו אלא נוגעת לערבים ולמוסלמים וכך גם נושא הפליטים..."

 

אבו עלי ציין כי 'החזית העממית' דבקה באופציית המאבק המזוין בנוסף לאופציות האחרות לשם השבת הזכויות הפלסטיניות ואמר: הזירה הפלסטינית פתוחה כעת לכל האפשרויות. העניינים פונים לעבר פיצוץ יותר מאשר לעבר פתרון, ולפיצוץ יכולות להיות צורות רבות... השימוש של הכוחות הישראלים בנשק נגד התושבים חסרי המגן יביא את הציבור הפלסטיני לשאול את עצמו, מדוע במצב שהישראלי ממשיך לירות בצל ההסכמים הדבר לא יהיה גם בידי הפלסטיני ולא [יישאר] מונופול ישראלי. על הישראלים להבין כי השימוש בנשק איננו מונופול שלהם בלבד."

 

אבו עלי הסביר את השקפת 'החזית העממית' לגבי ההסדר עם ישראל: "'החזית העממית' אישרה תוכנית שלבית שקוראת לקבל את נסיגת ישראל מן האדמות שכבשה בשנת 1967, להכיר בזכות להגדרה עצמית לעם הפלסטיני, להקים מדינה פלסטינית עצמאית [ולהבטיח את] שיבת הפליטים וזאת כשלב ראשון. התוכנית האסטרטגית הקשורה לתוכנית השלבים קוראת להקמה של מדינת פלסטין מאוחדת על האדמות שנכבשו בשנת 1948 ושמדינה זו תהיה כדוגמת דרום אפריקה שבה חיים כל העמים מבלי שאחד שולל את קיומו של האחר."

 

ביחס למשא ומתן אמר אבו עלי כי "התחליף שלנו הוא להחזיר את הבעיה הפלסטינית לאו"ם כדי לבצע את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית. ההימור על ארה"ב כדי לזכות בזכויות העם הפלסטיני חסר תועלת ואנו איננו אופטימיים."[47]

  


[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.7.2000.

[2] אל-איאם, 30.7.2000.

[3] אל-איאם, 26.7.2000.

[4] אל-איאם, 27.7.2000.

[5] אל-איאם, 26.7.2000.

[6] אל-איאם, 29.7.2000.

[7] אל-חיאת אל-ג'דידה, 30.7.2000.

[8] אל-חיאת אל-ג'דידה, 30.7.2000.

[9] אל-חיאת אל-ג'דידה, 29.7.2000.

[10] אל-קדס, 27.7.2000.

[11] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.7.2000.

[12] אל-קדס, 26.7.2000.

The Jerusalem Times, July 21, 2000. [13]  

[14] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.7.2000.

[15] אל-חיאת (לונדון), 27.7.2000.

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000.

[17] אל-קדס, 25.7.2000.

[18] אל-איאם, 30.7.2000.

[19] אל-איאם, 28.7.2000.

[20] אל-איאם 26.7.2000

[21] אל-איאם, 27.7.2000.

[22] אל-איאם, 30.7.2000.

[23] אל-חיאת (לונדון), 27.7.2000.

[24] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.7.2000.

[25] אל-איאם, 27.7.2000.

[26] אל-איאם, 30.7.2000.

[27] אל-קדס 26.7.2000.

[28] אל-איאם 26.7.2000.

[29] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28-7-00.

[30] אל-חיאת (לונדון), 29-7-00.

[31] אל-חיאת אל-ג'דידה 26.7.2000.

[32] אל-איאם 26.7.2000

[33] אל-חיאת (לונדון), 27.7.2000.

[34] אל-איאם, 30.7.2000.

[35] אל-חיאת אל-ג'דידה, 29.7.2000.

[36] אל-חיאת אל-ג'דידה, 29.7.2000.

[37] אל-קדס 26.7.2000.

[38] אל-איאם 26.7.2000.

[39] אל-איאם, 30.7.2000.

[40] כפי שהתבטא למשל שר העבודה ברשות הפלסטינית, רפיק אל-נתשה. אל-חיאת אל-ג'דידה, 30.7.2000.

[41] אל-חיאת אל-ג'דידה, 27.7.2000.

[42] "הארץ", 26.7.2000.

[43] "הארץ", 26.7.2000.

[44] אל-חיאת אל-ג'דידה, 1.8.2000.

[45] אל-חיאת אל-ג'דידה, 1.8.2000.

[46] אל-חיאת אל-ג'דידה, 1.8.2000.

[47] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.7.2000.