כללי

 

אנשי הפת"ח: אין לוותר על עקרון ההתנגדות והמאבק המזוין

 

מהתבטאויות שנשמעו ערב ועידת הפת"ח ובפתיחתה עולה כי הדעה השלטת בקרב אנשי הפת"ח היא שההתנגדות (מקאומה), הינה זכות לגיטימית של הפלסטינים והיא כוללת דרכים רבות. רוב אנשי הפת"ח קראו לשלב בין ההתנגדות לבין הפעילות המדינית, כאשר ההתנגדות יכולה להתבטא במגוון אפשרויות - החל בצעדים חיוביים כגון נטיעת עצים וכלה במאבק מזוין. עם זאת אין נכונות לנטוש את המאבק האלים למעט דעה אחת בודדת. אפילו יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, נקט עמדה עמומה בניגוד להתנגדות מפורשת לאלימות שהביע בעבר. ברורה תמיכתו בתהליך המדיני ובהתנגדות עממית, אך לא ברור אם הוא הסיר לחלוטין את אופציית ההתנגדות האלימה. להלן תרגום לקט התבטאויות המייצגות מגוון של עמדות הפת"ח ביחס למאבק:

 

מאבק בדרכי שלום עם אלימות מוגבלת 

בתוכנית המדינית של הפת"ח, שאמורה להיות מוצגת בפני באי ועידת התנועה, נכתב כך: "המאבק נובע מתוך זכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש ולהתנחלויות, לגירוש ולאפליה הגזענית וזו זכות שערב לו החוק הבין-לאומי. המאבק המהפכני שלנו החל במאבק המזוין נגד השוד המזוין של אדמתנו, אך מעולם הוא לא הצטמצם למאבק מזוין בלבד, אלא אמצעיו ושיטותיו מגוונים, כך שהוא כולל מאבק בדרכי שלום עם אלימות מוגבלת של אינתיפאדה, הפגנות, שביתות, מרי אזרחי, עימותים עם עדרי המתנחלים, מאבק מדיני, תקשורתי, משפטי ודיפלומטי ומו"מ עם שלטונות הכיבוש.

 

בחירת שיטת המאבק, העיתוי והמקום מתבססים על יכולות של הפרט ושל הציבור, על הנסיבות החיצוניות והפנימיות, יחסי כוחות, שיקולים ואילוצי השמירה על התנועה ועל יכולת העם להתמרד, לעמוד איתן ולהמשיך במאבק. המטרה אינה מקדשת את האמצעים בשיקולי הפת"ח. יש אמצעים הסותרים את המטרות הכלליות לטווח ארוך, בפרט כשפת"ח הציעה מלכתחילה פתרונות אנושיים המבטיחים דו-קיום עתידי בין מוסלמים, נוצרים ויהודים במדינה דמוקרטית אחת או בשתי מדינות שכנות. מאז היווסדה התנגדה תנועת הפת"ח לפגיעה באזרחים ולהטלת טרור עליהם כפי שהתנגדה להעביר את זירת המערכה לחו"ל. היא לא נלחמה בחו"ל, אלא להגנה עצמית. לכן היא התנגדה לחטיפת מטוסים, ללקיחת נשים וילדים כבני ערובה או לביצוע פיגועים נגד אזרחים חפים מפשע או ירי טילים שדיוקם מוגבל נגד יעדים אזרחיים, כשם שהתנגדה לאנרכית הנשק, לאנדרלמוסיה ולשימוש בנשק [למטרות שליליות]... יש לעורר את המאבק נגד ההתנחלויות ובפרט המאבק האזרחי בדרכי שלום ובאלימות מוגבלת (בלעין כפול 10,000) נגד ההתנחלויות והגדר, כדי להציל את ירושלים ונגד ייהודה." [1]     

 

הלגיטימיות של ההתנגדות

יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, אמר בנאום הפתיחה של ועידת הפת"ח: "ההתנגדות העממית המתבצעת ע"י הציבור של עמנו נגד ההתנחלויות, גדר ההפרדה, הריסה והפקעת בתים, היא דוגמה ליכולת של עמנו להמציא צורות שונות של מאבק, המסוגלות לחדור אל מצפון העולם ולגייס את תמיכת העמים. אני מצדיע ומביע הערכה לעמנו [במזרח] ירושלים, בבלעין, בנעלין, במעצרה ובכל מקום שם יוצאים מפגינים חסרי מגן, חמושים [רק] בתקווה, בנחישות ובאמונה בניצחון [להשתתף] בהפגנות המביעות את התנגדותם למעשי הכיבוש...

 

כאשר אנו מדגישים שאנו מאמצים את אופציית השלום והמו"מ על בסיס החלטות האו"ם, אנו שומרים לעצמנו את זכותנו הבסיסית להתנגדות לגיטימית שהחוק הבין-לאומי ערב לה. זכות זאת קשורה גם בתפישתנו ובקונצנזוס הלאומי שצריך לקבוע את צורות המאבק המתאימות ולבחור את העיתוי המתאים [של כל אחת מהן], תוך הפקת לקחים מן העבר והקפדה שלא להיגרר למקומות העלולים להזיק לעמידה האיתנה של עמנו ולדבקותו בעליונותו המוסרית ובעקרונות מאבקו."[2]

 

חבר המועצה המחוקקת, ג'מאל חויל, ששוחרר לאחרונה מן הכלא בישראל, העניק פירוש משלו להתנגדות: "הוועידה צריכה לאשר את זכות ההתנגדות בכל צורותיה כפי שהן מופיעות באמנות האו"ם מתוך נקודת מוצא שפת"ח היא תנועת שחרור לאומי ועמנו מצוי תחת כיבוש. ההתנגדות איננה רק רובים אלא גם פעילות מדינית ומו"מ רציני."[3]

 

רעייתו של מרואן אל-ברע'ות'י, עורכת הדין, פדוא אל-ברע'ות'י, כתבה: "הדור הצעיר דבק בזכויות הלאומיות יותר מכל דור בעבר ודבק באופציית ההתנגדות לכיבוש. על הוועידה לגייס את הפת"ח ואת העם הפלסטיני, כדי  להיות מוכנים לצאת לפעולה הגדולה ביותר של התנגדות עממית בלתי אלימה נגד ההתנחלויות, ייהוד ירושלים ותמיכה באסירים."[4]

 

לקחי החמאס בעזה

נוכח כישלון ההתנגדות סבור מהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון הרש"פ "אל-איאם", כי יש לנקוט דרכי מאבק אחרות. לטענתו "התוצאה של ההתנגדות המזוינת באינתיפאדה השנייה היא 11,000 אסירים, 4,000 שהידים, בניית גדר הפרדה גזענית, ייהוד ירושלים, הכפלת מספר המתנחלים והרס התשתית של החברה והשלטון. האם אין הדבר דורש לעצור לרגע נוכח התוצאות הטראגיות הללו? הרי מטרת ההתנגדות היא להביס את הכיבוש ולא את החברה שמבצעת את ההתנגדות. מדוע איננו חושבים על צורות מאבק אחרות כאשר ההתנגדות אינה משיגה את מטרותיה? ההתנגדות היא הישרדות ועמידה איתנה, נטיעת עצים, פיתוח החינוך, החרמת מוצרים ישראליים, התקוממות עממית נגד גדר ההפרדה הגזענית וההתנחלויות, בניית בתים [במזרח] ירושלים, פתיחה מחדש של המוסדות [במזרח ירושלים], מאבק נגד כל צורות השחיתות, החרמת חברות התורמות לייהוד ירושלים, לבניית הגדר ולהתנחלויות וכן החברות המספקות לצבא הכיבוש ציוד ונשק. אפשר למצוא עוד מאה סוגי התנגדות שיגרמו לכיבוש נזקים גדולים יותר משלנו ושיהפכו את סיום הכיבוש למטרה אפשרית במקביל לשמירה על הזכות הלגיטימית והעקרונית של ההתנגדות במסגרת תנאים שלא יפגעו בביטחון העם ובאינטרסים שלו.       

 

השיח על אודות ההתנגדות [מתנהל] מבלי לעצור כדי לבחון את המציאות ואת תוצאות ניסיון [העבר] כולל הניסיון של החמאס, אשר הפסיקה את ההתנגדות, לאחר שהועבר לידיה רסן השלטון ובעיקר לאחר ההתקפה הפראית [הישראלית] שהרסה את תשתית עזה. אכן אלה המגוננים על ההתנגדות אינם מעלים את השאלה המהותית מדוע חמאס אוסרת על אנשי ההתנגדות, שסירבו לקבל את התהדיאה, [לפעול], עוצרת כל מי שמפר את הוראותיה ומחרימה את נשקו. אלה המקדשים את ההתנגדות מניחים בצד את ההיגיון שלהם ושל מאזיניהם והולכים אחרי פופוליזם המסתפק בסיסמאות ובמלים בלבד."[5]

 

איש פת"ח, נאיף סויטאת, כתב: "יש להציע תוכנית מדינית מקצועית שתתאים לתמורות האזוריות, הבין-לאומיות והמקומיות שבסיסה יהיה המאבק בכל צורותיו. לא רק המו"מ הוא זכות לגיטימית של העם הפלסטיני כדי להיפטר מן הכיבוש, בפרט כאשר המו"מ נקלע למבוי סתום."[6]

 

אופציית ההתנגדות לצד המו"מ

לעומתו, חוסאם ח'צ'ר, בכיר באנשי דור הביניים בפת"ח ששהה בשנים האחרונות בכלא בישראל כמי שהשתתף באופן פעיל באינתיפאדת אל-אקצא, הצהיר: "פת"ח לא שינתה את זהותה הלאומית והיא תשמור על אופציית ההתנגדות והמאבק המזוין, אולם לראשונה... היא מתירה את אופציית המו"מ כאחת האופציות האסטרטגיות והאפשריות של העם הפלסטיני להשגת מטרותיו המדיניות."[7] 

 

ההתנגדות – חובה לאומית

בכיר הפת"ח הכלוא בישראל, מרואן אל-ברע'ות'י, אמר כי "ההתנגדות לכיבוש הישראלי היא חובה לאומית והיא זכות לגיטימית..."[8]  בריאיון אחר אמר: "תנועת הפת"ח מאמינה בשילוב בין כל צורות המאבק והיא לא תזנח ולא תכשיל או תוציא מן הכלל שום צורת מאבק. כל עוד קיים חייל ישראלי או מתנחל אחד על האדמה הפלסטינית שנכבשה בשנת 1967, תנועת הפת"ח לא תוותר על אופציית ההתנגדות. אין איש פת"ח שאינו מאמין בהתנגדות משום שהמשמעות האמיתית של פת"ח היא ההתנגדות [ועוד] התנגדות ולבסוף ניצחון. אין עם בהיסטוריה שהיה תחת כיבוש ולא התנגד לו. ההתנגדות היא זכות לגיטימית שאושרה ע"י חוקים דתיים, החלטות או"ם והחוק הבין-לאומי. אנו בפת"ח סבורים כי הפעילות המדינית והמו"מ משלימים את ההתנגדות וקוטפים את פירותיה, לכן קראנו תמיד לדבוק באופציית ההתנגדות, המו"מ והפעילות הפוליטית כאחד."[9]

 

מפקד גדודי אל-אקצא, זכריא אל-זבידי, קרא לוועידת הפת"ח "להציע תוכנית שתשלב את הקו המדיני עם הקו של ההתנגדות בתוך הפת"ח על רקע כישלון שתי הדרכים בעבר להשיג תוצאות לטובת הבעיה הפלסטינית. הוא שלל אפשרות שפת"ח תשמיט מתוכניתה את אופציית המאבק המזוין."[10]

 

דובר תנועת הפת"ח, פהמי אל-זעאריר, טען: "אי אפשר להוציא מן הכלל או לדחוק לשוליים את האופציה הצבאית. גדודי חללי אל-אקצא הם היהלום בכתר של הפת"ח. עלינו לחזק את מעמדם... ולהשאירם במצב של זהירות וערנות. אנו יודעים שלכל לוחם יש [תקופה של] מנוחה[11] ואין פירושה סוף המערכה הלאומית, אלא המתנה להשגת היעדים ומתן הזדמנות מספקת להנהגה לפעילות מדינית."[12]

 

נטישת המאבק המזוין

דעה חריגה בודדת נגד המאבק המזוין הביע פעיל פת"ח, ח'ליל אבו זיאד: "הפת"ח צריכה לעצור לרגע, להיות כנה עם עצמה ולהיות אובייקטיבית בהערכתה לפי צרכי המציאות שאנו חיים היום. איננו רוצים שוועידת הפת"ח תשמיע סיסמאות ואמירות מהפכניות של מאבק ותקרא למאבק מזוין ולאלימות הרחק מן המציאות שאנו חיים בה היום."[13] 

 

התהליך שעברה הפת"ח לאורך וועידותיה השונות עד לוועידה השישית

אל-חיאת (לונדון), 6.8.09/ חביב חדאד 

 

 

---