שר התרבות הסורי: ההתנגדות היא הכרח שאין מנוס ממנו

הקדמה

לאחרונה פורסמו התבטאויות של שר התרבות הסורי, ד"ר ריאד נעסאן אר'א, בשבח ההתנגדות. לצד התייחסות להיבטים המעשיים-צבאיים של ההתנגדות כפעולה היעילה היחידה מול ישראל, העניק אר'א להתנגדות היבטים מטפיזיים ותיאר אותה כחיונית להישרדות וכטבעית, ומכאן שמי ששולל את ההתנגדות, מתכחש לטבע האדם. התבטאויות אלו משקפות את המדיניות הסורית הרשמית המבקשת למצב את סוריה כמנהיגת "ציר ההתנגדות", כפי שבאה לידי ביטוי בהכרזתו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד על דמשק כ"בירת תרבות ההתנגדות"[1] ובהתבטאויות אחרות של אסד בשבח ההתנגדות.[2]     

אר'א תוקף את מדיניות הציר המתון

ב-29-30.3.2009 נערך בדמשק כנס תחת הכותרת "ספרות ההתנגדות אצל הערבים", בראשות שר התרבות הסורי ובהשתתפות חוקרים והוגי דעות סורים. לדברי השר, עריכת הכנס במקביל לכינוס הפסגה הערבית בדוחה, לא היתה מקרית ונועדה להבליט את היותה של סוריה נושאת דגל ההתנגדות. וכך, בשעה שנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, נושא בדוחה "את קריאת ההתנגדות לכל מנהיגי האומה", הכנס נועד, לדברי אר'א, "להדגיש בפני האומה הערבית שדמשק מהללת תמיד את ההתנגדות..."

במהלך הכנס אמר שר התרבות "ההתנגדות אינה בחירה של מותרות, אלא הכרח שאין מנוס ממנו. זוהי הדרך היחידה להשיג חופש. אם חלק מהאנשים אינם רוצים ללמוד מניסיונם של אומות ועמים, אז מספיק שילמדו מן החיות, שכן אפילו חיות מגנות על שרידותן. ההתנגדות היא פעולה חיונית שמשמעותה חיים ותנועה... האומה הזו למדה את המאבק לאורך ההיסטוריה. אין זה הכרחי להכפיף את שיקולי ההתנגדות לשיקולים מתמטיים של רווח והפסד, שכן ההתנגדות היא רווח קבוע..."

אר'א תקף את מדינות "הציר המתון" והאשים אותן בהתעלמות מרצון האומה: "... אנו [סוריה] איננו  לבדנו [בתמיכה בהתנגדות]... האומה [הערבית] כולה היא שבחרה בהתנגדות. גם אם חלק מהאנשים היססו לגבי האופציה הזו, שאגתה של האומה היתה חזקה יותר..." לדברי אר'א,  מדינות אלה [שלא בחרו באופציית ההתנגדות] ידרשו לתת דין וחשבון לדורות הבאים, כאשר יתברר להם "שהערבים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע להתנגדות ושהיו עיתונים שהשמיטו את המילה 'התנגדות' מאוצר המילים שלהם ושאפילו אמצעי תקשורת אדירים[3] התחילו לכנות את אנשי ההתנגדות 'פעילים'. הדורות הבאים יצרחו 'על מה אתם חלוקים בדעותיכם? על זכותכם להיות חופשיים ולשחרר את ארצכם?'".[4]  

אר'א: רק ההתנגדות הביאה את ישראל למו"מ

במאמר בעיתון "אל-אתחאד" היוצא לאור באיחוד האמירויות הערביות, כתב אע'א: "... הכל מסכימים כי הכיבוש הוא מהות הבעיה. הקהילה הבינלאומית על מגוון מגמותיה, ממשיכה לדבוק בהחלטות מועצת הביטחון לפיהן זוהי זכותם של הערבים להשיב את שטחיהם הכבושים לאחר ה-4 ביוני 67' . יוזמת השלום הערבית לא זכתה להיענות מצד ישראל, לכן ביטולה, השעייתה או המשך [הדבקות בה] לא ישנו את העובדה שהיא הגיעה למבוי סתום ושיש לחפש אחר חלופה להשגת היעד המוסכם. אני סבור כי ההתנגדות היא האופציה המעשית למרות המחיר היקר [שהיא תובעת] מאחר שהיא חושפת את העם המאמץ אותה לקורבנות ולאבידות רבות, אבל זהו גורלו של עם מותקף, וזהו מחיר חירותו...

ההתנגדות היא האמצעי היחידי שגרם לישראל להיות מוכנה לשבת לשולחן המשא ומתן ברצינות ולא כדי להרוויח זמן, כפי שעשתה במשך עשורים...

אופציית ההתנגדות שנויה במחלוקת, יש הסבורים כי עדיין יש הזדמנות לפעילות מדינית נוספת ויש הסבורים כי הפעילות [המדינית] מיצתה את כל ההזדמנויות שלה והפכה למעין תיירות מדינית של משלחות ומטרה ללעג ולקלס, כמו הטענה שמשלחות 'מפת הדרכים' איבדו את המצפן ואת הדרך...

אלה התומכים בהמשך ההתנגדות יודעים שחלק מהמדינות הערביות קשורות בהסכמים ובהתחייבויות בינלאומיות ולכן הן דבקות רק באופציית הפעילות המדינית. אני תוהה: האם יש מניעה שהערבים יחלקו ביניהם את התפקידים? המדינות שאין להן הסכמים בינלאומיים שמונעים מהן לתמוך בהתנגדות, יכולות לעשות זאת ומדינות אחרות, שיש להן הסכמים, יכולות לתמוך בפעילות המדינית. זאת מאחר שהכל מסכימים על הבחירה בשלום ומכיוון שאין אופק ברור להיחלצות ממהות המחלוקות אלא באמצעות פעולה בשתי הדרכים ביחד מבלי שהדבר יגרום למחלוקות שתשפענה על היחסים הבין-ערביים. אם יתברר בעתיד שישראל מסכימה לפעול בצורה מדינית ויש לה כוונות רציניות לשלום, אני צופה שההתנגדות תיטה לשלום, אם כך יושגו היעדים הריאליים. אבל, אם ההתנגדות תידרש להפסיק לחלוטין [את פעילותה], ללא כל אופק לשלום או אפילו ללא הסכמה לגבי  דרישותיו, הדבר יציב את האומה במצב של חולשה, התמוטטות וכניעה...."[5]