המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ילדים בשרות הטרור
22/7/2009

 

ילדים בשרות הטרור

 

הקדמה

"מאפגניסטן לפקיסטן, מעיראק ועד פלסטין, מגייסים ארגוני [טרור] נערים – שלכמה מהם טרם מלאו 15 שנה, מאמנים אותם לבצע פיגועי התאבדות, שלעתים אף יוצאים לפועל. סיבות ונסיבות מגוונות מביאות לשלילת התמימות מן הילדים, ולהפיכתם לנשק קטלני. בכל מקרה, התוצאה היא אחת: ילדות אבודה, עתיד שחור וטרור מתפשט... גיוס ילדים היא תופעה שהתפשטה לאחרונה בצורה גוברת. האומדנים של ארגון יונסק"ו מצביעים על רבע מיליון ילדים מגויסים לארגונים חמושים, כאשר סיבות פוליטיות עומדות מאחורי הדגל הדתי שלהם."

 

כך פתחו עורכי האתר הליברלי אילאף סדרת כתבות שפורסמה באתר ב-26-27.5.2009 בנושא גיוס ילדים לארגוני טרור בכלל ולמשימות פיגועי התאבדות בפרט. בכתבות הובאו דוגמאות לילדים שביצעו פיגועי התאבדות או שגויסו בידי ארגוני טרור, וכן ראיונות עם אנשי דת ומומחים לעניינים חברתיים, שהתייחסו לתופעה.

 

אישי הדת שרואיינו נטו לשלול את האפשרות לגיוס ילדים לפעילות צבאית, אם כי חלקם התירו זאת בנסיבות קיצוניות. נציגי הארגונים הפלסטינים, שרואיינו בכתבה הדנה בילדים בשרות ארגוני הטרור הפלסטינים, הכחישו שהם משתמשים בקטינים במסגרת פעילותם, על אף שבכתבה הוצגו נתונים לפיהם התופעה קיימת. רוב הנכתב דן בתיאור הבעיה, מבלי להעלות הצעות מעשיות לפתרונה, למעט רעיונות כוללניים.  להלן קטעים מן הכתבות:  

 

ילדים שגויסו לארגוני טרור

במסגרת סדרת הכתבות הביא כתב האתר בסעודיה את סיפורו של ילד סעודי שגויס בידי ארגון טרור למטרת ביצוע פיגוע בעיראק: "עבד אל-רחמן היה ילד בן עשר כאשר הוריו נטלו על עצמם את חינוכו הדתי והחליטו להכניסו לחוגי קראן ולשלוח אותו לאחד ממחנות הקיץ הלא-פורמאליים המנוהלים על פי רוב בידי גורמים פונדמנטליסטים... ומהווים אחד ממחוללי הקיצוניות בסעודיה. לאחר שנה ואחד עשר חודשים נעלם עבד אל-רחמן לחודש. הוריו דיווחו על [היעלמו לרשויות], אך לשווא. אולם לאחר חודש הוא התקשר אליהם מעיראק, לפני [שיצא] לפעולה ש[משלחיו] הסבירו לו שהיא פעולת הקרבה שיעדה הסופי הוא גן עדן. ההורים בכו בכי מר על המצב אליו הגיע בנם. לאחר חודש נוסף, ביום הולדתו, הופיעה באחד מאתרי האינטרנט [האסלאמיסטים] הקלטה של עבד אל-רחמן ובה הוא נשא נאום משובש שכלל איומים לא ברורים. שניות לאחר הנאום [עבד אל-רחמן] התפוצץ בקרבת אחת השיירות האמריקאיות."

 

הכתבה מתארת את אחת משיטות הפעולה של ארגוני הטרור בעיראק, שניצלו צעירה לוקה בשכלה לצורך פיגוע התאבדות: "בבוקר בגדאדי אחד, לפני כמה שנים, ירדה בחורה בת 20 ממכונית שכורה [וצעדה] לכיוון נקודת ביקורת של המשטרה העיראקית ליד צומת הרחובות אל-מסבח ואל-כראדה בבגדאד, אולם היא חלפה על פני הנקודה כשהיא נראית מבולבלת, מה שגרם לאחד השוטרים במחסום לחשוד בה ולבקש ממנה לעצור ולהרים את ידיה. המקום היה הומה בני אדם ומכוניות, אולם היא ברחה ממנו ונכנסה לאחת החנויות. המקום התפוצץ. הבחורה הייתה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, ואחד מאנשי מהמשטרה הצביע על כך שהיא הייתה מונגולואידית."

 

סיפורו של מחמד, ילד מרצועת עזה, ממחיש כיצד פועלת מערכת גיוס הילדים לארגוני הטרור הפלסטינים: "בראיונות לאילאף אישרו כמה קטינים המתאמנים במחנות הצבאיים הפלסטיניים שהם הלכו אליהם מרצונם. יתרה מכך, הם אוהבים את ההתנגדות [ורואים אותה] כדרך היחידה לשחרור אדמותיהם מן הכיבוש. הם משוכנעים בכך. מחמד, תלמיד בכיתה י"א מרצועת עזה מתאמן יחד עם כמה מבני גילו בירי בכלי נשק באזור פתוח בדרום רצועת עזה במסגרת ארגון שסירב לחשוף את שמו.

 

מחמד, נמוך הקומה, אמר שמגיל 13 נכח בשיעורים של שינון הקראן ובשיעורים אודות שבחי הג'יהאד באחד המסגדים, והפך לפעיל בסניף של אותו ארגון בבית הספר שלו. לאחר מכן הוא התלווה למדריכו במסגד לסיור באתרי אימונים של הארגונים. לפני שנה הוא עבר אימונים בנשיאת נשק, וקיבל רשות לסייע ללוחמי ההתנגדות בתצפיות ליליות על התקדמות רכבי הצבא הישראלי [וכן לסייע להם] ממרחק בעימותים מזוינים. מחמד מקווה למות למען אללה בהגנה על המולדת, וללכת בעקבות חבריו שכבר הגיעו לגן עדן."

 

דעת אנשי הדת

כתבי אילאף שאלו כמה אנשי דת על יחס ההלכה האסלאמית לגיוס קטינים לפעולות צבאיות בכלל ולצורך פיגועי התאבדות בפרט. הנשאלים דחו על הסף גיוס ילדים למטרות אלה, ואף כינו את מי שמשלחים ילדים לפיגועי התאבדות – רוצחים. עם זאת, חלקם התירו פיגועי התאבדות נגד "כוחות זרים", וחלקם התירו גיוס ילדים בנסיבות חריגות ביותר.

 

עבד אל-בארי אל-זמזמי, חבר בבית הנבחרים של מרוקו וראש המועצה למחקרים בענייני הלכה, הביע עמדה לפיה מותר לבצע פיגועי התאבדות נגד כוחות זרים, אותם הוא מכנה פעולות של מסירת הנפש. אולם הוא שלל את האפשרות לגייס ילדים למטרה זו, ותלה את האשם למותם בצוואר שולחיהם: "אם האימון נועד להכשיר צעיר ישר דרך לביצוע פעולות בפלסטין, עיראק או אפגניסטן כנגד הכוחות הזרים, האמריקאים או זולתם, הרי שזה נקרא מסירת נפש, בתנאי שהדבר נעשה מתוך בחירתו [החופשית של הצעיר] ולא מתוך הכרח. אם הדבר אינו כך, הדבר נקרא התאבדות." בנוגע לקטינים, אמר אל-זמזמי, כי הכרחת קטינים לבצע פיגועי התאבדות היא רצח ו"זה אסור, בין אם מדובר בפעולה של מסירת נפש ובין אם מדובר בהתאבדות. קטינים מוכרחים לבצע את הפעולות הללו, ובעצם זהו רצח. אלו שמגייסים ילדים הורגים אותם בשם הדת... מי שמטילים עליהם לבצע את הפעולות הללו [פיגועי התאבדות] נושאים באחריות להריגתם. מי שדוחפים את הילדים לקרבות הללו כמוהם כמי שהורגים את בניהם. מצער שמי שעושים את הפעולות הללו מחשיבים את עצמם כעומדים מעל כל השיקולים. הם מדריכים ומכוונים מבלי שאיש יכיר בהם".

 

השיח' המצרי עמר אל-דיב, מנכ"ל אל-אזהר וראש ועדת השיח הבין דתי, אמר שהאסלאם אינו מתיר כלל לילדים או למוגבלים לבצע פעולות ג'יהאד. לדבריו, על אלו אין כל חובה של ג'יהאד, שכן זה גוזר עליהם גזר דין מוות שלא בצדק. הוא הוסיף שהשליט הוא היחיד הרשאי להכריז על ג'יהאד, וכל עוד אין הכרזה כזאת ממנו, אין היתר הלכתי לגיוס ילדים.

 

המטיף המצרי ד"ר צפות חג'אזי חילק את סוגיית גיוס הילדים לשני תחומים: אימון וביצוע. לדבריו, אימון ילדים מגיל צעיר ביסודות [הלחימה] ובדרכי ההגנה על מולדתם הוא דבר "שאין איתו שום בעיה מבחינה דתית". ביצוע פעולות צבאיות, לעומת זאת, הוא עניין המסור לשיקול דעתו של המפקד הצבאי הלגיטימי, היינו מפקד שמונה בידי השליט ולא ארגונים למיניהם. לדעת חג'אזי, המפקד הצבאי רשאי להורות לילדים להשתתף בקרבות בתנאי שאין בנמצא מבוגרים, שהפעולות אינן יכולות להתבצע אלא בידי ילדים או נשים, ושניתנה לכך הסכמה של הוריהם.

 

ד"ר מאהר אל-סוסי, סגן ראש הפקולטה ליסודות הדת וההלכה באוניברסיטה האסלאמית בעזה, אמר שאין היתר דתי לצירוף ילדים לשורות ה"התנגדות", וכן אסור לקחתם לאתרים צבאיים בגלל הסכנה הנשקפת מכך לחייהם. הוא הביא ראיה מן הנביא מחמד שסירב לקבל נערים בגילאי 13-14 לשורות צבאו בשל גילם הצעיר.

 

עמדת הארגונים הפלסטינים וארגוני החברה האזרחית

ארגוני הטרור הפלסטינים מכחישים שהם מגייסים ילדים לצורך פעולות צבאיות. לפי כתב אילאף בעזה, רוב נציגי הפלגים הפלסטיניים שרואיינו לצורך הכתבה, מתנערים מההאשמות שהם אחראים לגיוס קטינים, ומצהירים כי עמדתם הרשמית מנוגדת לכך, אך המציאות שונה במקצת. אבו ת'איר, בכיר בגדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח, אמר שגיל המינימום לחברות בארגונו הוא 18. לגבי פעולות עליהן נטל ארגונו אחריות ושבהן שולבו ילדים, אמר אבו ת'איר שאלו היו פעולות נקם בודדות, שבוצעו בידי ילדים שהושפלו בידי הצבא הישראלי. אבו מחמד, בכיר בפלוגות אל-קדס של הג'יהאד האסלאמי, כינה את הדיווחים העיתונאיים על ילדים שפעלו בשורות הארגון כניסיונות להשמיץ את ארגוני ההתנגדות, אך מסר ש"ישנם מוסדות השייכים לארגונים העוסקים בחינוך הילדים ובהעמקת תודעתם, באמצעות מחנות קיץ".

 

אולם, מנתונים שהובאו בידי כתב אילאף בעזה,מתוך דו"ח של התנועה העולמית להגנה על ילדים, שסניפו יושב ברמאללה, עולה שהארגונים הפלסטינים אכן משלבים ילדים בשורותיהם. הדו"ח מצביע על כך ש-22 ילדים נהרגו כשהשתתפו בפעולות צבאיות נגד מטרות ישראליות, ובהם שתי ילדות. כותב הדו"ח, ג'יהאד שומלי, ציין ש"חוק הילד הפלסטיני" משנת 2004, כמו החוקים והאמנות הבינלאומיים, אוסר על גיוס ילדים וקובע עונשים למי שמשתמש בילדים בסכסוכים חמושים. שומלי הטיל את האחריות לגיוס ילדים על ישראל ועל הפלגים הפלסטינים בהיותם הצדדים העיקריים בסכסוך. לדבריו "אין פיקוח על הארגונים הללו. ניסינו לגבש הסכמה על אמנת כבוד האוסרת על שימוש בילדים בפעולות חמושות, אולם איננו עוקבים אחר העניין מפני שהוא מעבר ליכולותיו של מוסד בודד".

 

 הצעות להתמודדות

כאמור, הכתבות עסקו בעיקר בתיאור הבעיה, ורק מעט בהצעות לפתרונה. כתב אילאף בסעודיה שוחח עם אלהאם אל-זומאן, מומחית לענייני חברה וחינוך, שהדגישה את החשיבות של החינוך והתקשורת. לדבריה, הדרך למניעת גיוס ילדים סעודים בידי ארגוני טרור היא הקמת מערכות חינוך מפותחות שמעודדות מצוינות בחשיבה, חיזוק תרבות השיח וקבלת האחר, וכן קיום אמצעי תקשורת שיתרמו לנאורות. זאת בנוסף לחיזוק הרעיון של חברה שלמה הכולל את העמקת המבט לעתיד ואת רוח הנאמנות למולדת, שתסגור את הדלת בפני גנבי דעת על-מנת שלא יוכלו להגיע לילדים. הצעה נוספת הועלתה בידי וליד אל-עוץ', חבר הלשכה המדינית של מפלגת העם הפלסטינית, להחתים את כל הארגונים הפלסטינים על אמנה האוסרת על גיוס ילדים לצורך פעולות צבאיות.