כללי

                     

לקראת הכרזה על מדינה פלסטינית עצמאית

 

המועצה המרכזית הפלסטינית הכריזה בסיום התכנסותה בעזה כי השלושה עשר בספטמבר 2000 – תאריך סיום תקופת המעבר שהוסכם עליה - הוא המועד הרשמי ליישום הכרזת המדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים בגבולות הארבעה ביוני 1967.[1] אולם, הצהרותיהם של בכירים פלסטינים מצביעות על נחישות להכריז על המדינה לפני סוף השנה אך לאו דווקא בתאריך זה.

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טיב עבד אל-רחים, אמר יום לאחר הכרזת המועצה המרכזית כי "לאחר ה-13 בספטמבר המועד להכרזת המדינה בגבולות הארבעה ביוני 1967 יהיה פתוח בפני ההנהגה הפלסטינית... פירוש הדבר שאנו עשויים להכריז עליה בספטמבר, או באמצע נובמבר - [המועד] שבו הכריזה המועצה הלאומית על עצמאות בשנת 1988 באלג'יר. העניין נתון בידי המסגרות הפלסטיניות וההנהגה הפלסטינית."[2] יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון, הסביר כי "החלטת המועצה המרכזית בכינוסה הקודם קובעת כי הכרזת המדינה חייבת להיות לפני סוף השנה הזאת. המועצה תעיין במועדים הרבים בין שהם ה-13 בספטמבר, ה-15 בנובמבר או מועד [אחר] שהיא תראה כמתאים למאמצים הבינלאומיים ולהכנות המקומיות..." הוא הדגיש כי המועצה אינה כבולה לשום מועד מן המועדים המוצעים.[3] גם שר המשפטים ברש"פ, פרח' אבו מדין, נזהר בקביעת תאריך מדויק  להכרזה: "אנו נכריז על מדינתנו בשנה הנוכחית ב-13 בספטמבר או מעט אחרי מועד זה."[4]

 

השר לענייני השלטון המקומי ברש"פ, חסן עצפור, הסביר את האפשרות לדחות את הכרזת המדינה  ל15- בנובמבר 2000 ואמר כי "זהו ניסיון להקל על יכולת הלוחמה של הפלסטינאים בעמידה בפני התכוננות אמיתית לתוקפנות הישראלית אשר תיחשב כעת למלחמה כנגד המדינה הפלסטינאית."[5]    

 

ההכנות להכרזת המדינה:

תנועת הפת"ח הכריזה על מצב חירום עליון בשורותיה כהכנה ליישום הכרזת המדינה וכדי "להתמודד עם כל אפשרות של תוקפנות ישראלית כנגד האדמות הפלסטיניות."[6] 'החזית העממית' ו'החזית הדמוקרטית' הסכימו על הצורך למהר ולנקוט בצעדים מעשיים למימוש הכרזת המדינה במועד שאותו קבעו הסכמי הביניים בספטמבר הקרוב, ללא כל דחייה[7] ותנועת החמא"ס הכריזה שהיא "תשתתף בהגנה על האדמות הפלסטיניות מפני כל תוקפנות ישראלית חדשה כנגד העם הפלסטיני."[8] 

 

מצב החירום הוכרז בעקבות הפרסומים בתקשורת הישראלית על תוכנית שהועלתה בקבינט הביטחוני להשתמש בטנקים ובמטוסים במקרה שהכרזת המדינה הפלסטינית תלווה בהתנגשויות אלימות. גורמים פלסטיניים  פנו לקהילייה הבינלאומית ולמועצת הביטחון בדרישה "להתערב ולנקוט באמצעים כדי לרסן איומים אלו"[9] תוך שהם מפנים איומים לישראל. יאסר ערפאת הגיב על הפרסומים בנאום פומבי ואמר: "אף אחד לא יאיים עלינו. מי ששכח, ראוי שייזכר [בניצחון הפלסטינים] במערכת אל-כראמה, במערכה בביירות ובשבע שנות האינתיפאדה... אנו מוכנים למחוק הכל [הכוונה – את התהליך המדיני] ולהתחיל [באלימות] מחדש..."[10] מפכ"ל המשטרה הפלסטינית, ע'אזי ג'יבאלי, הזהיר כי  "בשום פנים ואופן העם הפלסטינאי לא יקבל את פניהם [של כוחות ישראליים בשטחים] בשושנים, שכן הוא עם לוחם ובעל ניסיון באינתיפאדה ובמרידות. אנו מקווים כי ישראל תחשוב על החלטה זו אשר תעלה לה [במחיר] רב."[11]

 

תנועת הפת"ח תיארה את האיומים כ"הכרזת מלחמה" ובגילוי דעת שפרסמה ב20-6-2000- דחתה איומים אלו מכל וכל: "...עמנו הגיבור אשר התנגד לאימפריאליזם לאורך עשרות בשנים, ניתץ את אגדת 'הצבא הבלתי מנוצח', הביס את צבא הכיבוש במהפכה ובאינתיפאדה והקריב את 'השהידים', הפצועים והאסירים, מסוגל, בכל מצב, ללמד את מופז לקח שהוא לא ישכח לעולם, לקח של אומץ לב, גבורה והקרבה. [כמו כן], הוא מסוגל להגן על כבודו, על אדמתו המשוחררת, על הנהגתו ועל הרשות הלאומית שלו."[12]

 

שר המשפטים ברשות הפלסטינית, פריח אבו מדין, התבטא בנושא בחריפות: " ישראל מכה בתופי המלחמה ואין לחשוב זאת לתסריט תיאורטי [בלבד]. מה שקורה איננו הכנה לשלום, אלא הכנה למלחמה... אני מייחל כי ישראל תבצע את איומיה להשתמש במטוסים ובטנקים... שכן זוהי הברירה הטובה בעבור העם הפלסטיני... הישראלים שוכחים ומתעלמים מכך שהביטחון הישראלי הפך להיות בכיס הפלסטיני ולא להפך... כיום, לאחר חמש שנים, הפכנו ליסוד  משפיע ופעיל שיש לו שליטה בביטחון הישראלי ולא הוא [זה] השולט בנו. זוהי תוצאה שאנו גאים בה... אנו בטוחים כי נוכל לשלם מחיר יקר וגדול למען ההגנה על המולדת.[13] בעבר נפלו יותר ממאה אלף 'שהידים'. כעת אנו מוכנים להקריב חמשת או ששת אלפים 'שהידים', ולכן אנו אומרים לגנרלים הצמאים לדם העם הפלסטיני: 'אכן הדם הזה יהיה יקר ואולם אנו נקריב אותו בלב חפץ'."[14]

 

אבו מדין הוסיף ואמר: "יהיה אשר יהיה [מספר] 'השהידים' אשר יקריב העם הפלסטיני, בסופו של דבר העם היהודי הוא אשר ישלם את המחיר, שכן אנו חיים בתוך עורם, בתוך המעי שלהם ובתוך מחזור הדם שלהם ולא ניתן לעקוף אותנו."[15]

 

בעל הטור ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה", פואד אבו חג'לה, הביע הסתייגות מדברי אבו מדין: "אנו מבינים את הצורך להגיב על האיומים המטומטמים ששיגר רמטכ"ל הצד השני [ישראל], כאשר הצהיר על נכונות כוחות הכיבוש להכות בנו, אם נחליט להגשים בכוח את הכרזת קיומה של המדינה. ואולם אין אנו מבינים את הפנייה לשפת המספרים השלילית כדי להביע את נכונותנו לעימות ואת ההתייהרות שבכוחנו להקריב חמשת אלפים 'שהידים' בעימות מוגבל.

 

לשם מה נקריב חמשת אלפים 'שהידים' כדי להכריע במחלוקת טכנית על פרטים, שהרי מזה זמן רב בחרנו להיכנס לתהליך מדיני השולל את ברירת הנשק ומבטל אותה? מדוע שההרוגים לא יהיו בשורות הצד האחר, שהרי יש לו צבא נושא נשק שנחפז לרחובותינו כל פעם שהוא רוצה בכך? האם אנו צריכים לשלם את חשבון המאבק לבדנו? האם אנו צריכים להיות לבדנו בבורסת הקורבנות? מי יקריב את אלפי ה'שהידים'? האם נותרו בערינו, במחנות הפליטים שלנו ובכפרינו בתים שאין בהם תמונות של 'שהידים' אשר נפלו על אדמת המולדת הפלסטינית... היש לנו אמהות שמוכנות לבכות מצער על מות בניהן בתהליך השלום? האם ילדי תהליך השלום יכולים לגלות אהדה לצורך להקריב את אבותיהם כ'שהידים' כדי להגן על  השקפתנו בדבר 'פתרון של שלום'?

 

איננו מצויים במכירה פומבית של 'שהידים' ואין לחשוב כי ניתן לשפוך את דמנו על מזבח פתרון השלום, משום שעמנו אוהב את החיים, והוא יכול להגן על עצמו בכוח השומר מן המוות, ואף מביא אותו על מי שרוצה לפגוע בנו...

 

איני מתנגד ל'שהאדה' ואיני מסתייג ממנה במסגרת המאבק הלאומי להשגת הזכות ההיסטורית, ואולם אני דוחה את התעמולה למוות כדי להגן על הסכמים שנכפים (עלינו)."[16]  

 

חסן אל-בטל, בעל טור ביומון "אל-איאם", הציע לשני הצדדים לשקול את המצב בצורה הגיונית ולהכיר בכך שמלחמה אינה הדרך להכרעת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים וכי אין מנוס ממשא ומתן להשגת פתרון מדיני: "הפגז הראשון שישוגר מקנה של טנק 'מרכבה' לעבר עמדה פלסטינית כלשהי – יפגע במטרה אך קולו יחדור לבית הלבן... והפגז הפלסטיני הראשון נגד שריון שיחבל בטנק ישראלי – יהדהד ב'כיכר מלכי ישראל'... ארה"ב תתערב מיד להפסקת הירי, [עוד] לפני שיתקבצו מאות מפגיני שמאל ישראלים בכיכר מלכי ישראל.

 

לאחר שיכתרו את השריפה, ישובו אל שולחן המשא ומתן כדי לעבור את נקודת [המחלוקת] הפוליטית שלא ניתן היה להתגבר עליה ואשר המשא ומתן נעצר בה... בהפרות החוזרות ונשנות [של הפסקת האש] יפלו עשרות מחיילי ישראל ומאות מחיילי פלסטין... [אך] מה תעשה ישראל אם הגדה המערבית תהפוך לדרום לבנון נוסף? האם יהרסו מטוסיה את התשתית הפלסטינית הצנועה מאוד [ממילא], אשר וושינגטון ארגנה מספר ועידות בינלאומיות כדי לשקם אותה? ותוך כדי כך תהפוך פלסטין, הנלחמת בצבא השישי [בחוזקו] בעולם, מחדש להמנון העולם הערבי. מיד יחלו אמצעי המלחמה ו'המתנדבים' בפעולות הסתננות דרך נהר הירדן ויתכן שהפלסטינים ישקלו [להשתמש] באמצעי לחימה חדישים מתוך שוק הנשק הישראלי עצמו, וזאת חוץ מן האפשרות שלוחמים פלסטינים סדירים ובלתי סדירים 'יסתננו' דרך 'הקו הירוק'...

 

[והיה] אם הצבא השישי [בחוזקו] בעולם יצליח להכריע את המלחמה לטובתו, מה יהיה לאחר המלחמה? האם ישראל תספח את פלסטין מבחינה גיאוגרפית וגם דמוגרפית?... האם הישראלים, ושאול מופז, חישבו את הרווח הצבאי הצפוי להם והשוו אותו להפסדים הפוליטיים הקשים [הצפויים] להם?

 

עדיף לנו ולישראל לשאת ולתת עם שלמה בן עמי מספר שבועות או חודשים כדי להגיע לפתרון מדיני קשה, משום שהמלחמה שמופז עלול לעורר, תביא את פלסטין וישראל למצב כמעט בלתי אפשרי.. [שהרי] האם הכריע שרון את המלחמה בבירות בשנת 1982 כדי שמופז [יחשוב שהוא יכול] להכריעה בפלסטין?"[17]

 

הבסיס החוקי להסדר: החלטה 242 או 181:

יאסר ערפאת האשים את ברק כי הוא ביקש ממופז לשגר איומים לעבר הרשות הפלסטינית וכי הוא זה שדחף את היועץ המשפט לממשלה, אליקים רובינשטיין, לומר כי החלטה 242 אינה חלה על השטחים הפלסטיניים. לדברי ערפאת, "[במקרה שישראל מתנערת מהחלטה 242], על העם הפלסטינאי לחזור להחלטה 181."[18]

 

גם שר המשפטים ברש"פ, פרח' אבו מדין השיב בצורה דומה ואמר: "אנו נחזור אל החלטת החלוקה 181, אם ברק יתעקש שלא לקיים את החלטה 242".[19]

 

שר התיכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, נביל שעת', הסביר כי "אם ישראל רוצה לקעקע את החלטה 242, הרי שהיא מבטלת בכך את תקפותו של תהליך השלום. [במצב זה] זכותו של העם הפלסטיני לדרוש את קיום החלטה 181 ולחזור ליפו, חיפה ועכו."[20]