כללי

 

הוויכוח הציבורי, הדתי והמשפטי במצרים סביב עסקת הגז עם ישראל

 

הקדמה

לאחרונה מתנהל במצרים ויכוח ציבורי באשר ללגיטימיות של עסקת יצוא גז מצרי לישראל. עם היוודע דבר העסקה במצרים וכניסתה לתוקף במאי 2008, פתחו חוגי האופוזיציה במערכה ציבורית לביטולה, מערכה שהחריפה והלכה במהלך מלחמת עזה. מתנגדי העסקה טענו כי מצרים מוכרת לישראל גז במחיר הנמוך ממחיר השוק ולכן מסבה נזק לכלכלה המצרית; כי התנהלות הממשלה סביב חתימת העסקה ופרסומה הייתה מפוקפקת, שעה שהייתה חייבת לפנות לאישור הפרלמנט; וכי ישראל משתמשת בגז המצרי במלחמתה בפלסטינים, ומכאן שמצרים שותפה בפשע.

 

בעקבות תביעה שהוגשה על ידי קבוצת אופוזיציונרים מצריים לביטול העסקה, פסק בית הדין המנהלי ב-19 בנובמבר 2008, כי יש להפסיק את יצוא הגז לישראל משום שהעסקה לא הובאה לאישור הפרלמנט כמתחייב על פי החוקה בהחלטות הנוגעות לביטחונם של הדורות הבאים, ובכלל זה אוצרות טבע. כמו כן, בית הדין הצביע על חשד לליקויים ושחיתות בהתנהלות הממשלה בכל הנוגע לחתימת העסקה ומתן אינפורמציה אודותיה. ואולם, ממשלת מצרים לא פעלה על פי החלטת בית הדין בטענה כי העסקה נחתמה בין חברות פרטיות ולא בין ממשלות, והתחייבה לפעול להעלאת מחיר הגז ליצוא.

 

במהלך מלחמת עזה נמשכה המערכה המשפטית בנושא יצוא הגז כאשר בית הדין הקהירי לעניינים דחופים הורה לממשלה, בראשית ינואר 2009, להתחיל ביישום פסיקת בית הדין המנהלי ולא לחכות עד לדיון בערעור. במקביל, הדף יו"ר הפרלמנט המצרי בהתמדה את בקשות האופוזיציה לדון במחיר הגז או בהצעות חוק לביטול העסקה. נציגי הממשלה הגנו על העסקה בתקשורת, ואחרים נמנעו מלהתייחס אליה בטענה כי היא נתונה בדיון משפטי.

 

בראשית פברואר 2009 (בתום המלחמה), דן בית הדין המנהלי העליון בערעור שהגישה הממשלה ופסק כי ההחלטות המשפטיות בערכאות הנמוכות יותר בטלות, וכי המערכת המשפטית אינה רשאית להתערב בהחלטותיה של הממשלה כריבון בתחום יצוא הגז, ולפיכך יצוא הגז לישראל יימשך, שכן מצרים מחויבת לעמוד בהסכמים בינ"ל.

 

במסגרת הוויכוח הציבורי על עסקת הגז, ובעקבות התבטאויות של חכמי דת שונים כנגד יצוא גז לישראל, נדרש גם הממסד הדתי להציג דעתו. המוסד הרשמי לפתוות במצרים פסק כי מכירת גז מותרת בהתאם לאינטרס ולשיקולי רווח והפסד. אולם בשאלת ההסכם עם ישראל באופן ספציפי, פסק המופתי של מצרים כי אין הוא בקי דיו בנושא כדי להכריע, וכי מוטב להביא את הוויכוח לדיאלוג לאומי בין הממשלה לאופוזיציה.

 

בעיתונות המצרית היו התגובות לאירועים מגוונות. מרבית הכותבים תקפו את ממשלת מצרים על אופן טיפולה בנושא, וטענו כי היה עליה להיוועץ בפרלמנט, לנהוג בשקיפות ולהתמודד עם הביקורת הציבורית במקום להחליט על דעת עצמה בכל הנוגע לאוצרות הטבע שהם בריבונות העם. מנגד, היו שהגנו על הממשלה ועל פסיקת בית הדין העליון בדבר המשך יצוא הגז, בטענה כי גם אם המצרים שונאים את ישראל, העסקה משרתת את האינטרס המצרי, וכי החלטת העליון אך מחזקת את עיקרון הפרדת הרשויות.

 

פרטי עסקת הגז ישראל-מצרים

במסגרת חוזה השלום בין ישראל ומצרים (1979) סוכם על יצוא דלק ממצרים לישראל, אך ביוזמת הנשיא מובארכ הופסק בשנת 2000, יצוא הדלק לישראל כדי להמירו ביצוא גז, יוזמה שתאמה את האינטרסים של שני הצדדים. על פי החלטת שר הנפט המצרי מס' 100 לשנת 2004, המבוססת על החלטת ממשלת מצרים משנת 2000, אושרה עסקה ליצוא גז טבעי ממצרים לישראל ולמדינות נוספות, ויישומה החל  במאי 2008.[1]

החלטה זו הובילה לחתימתו של הסכם מסחרי בהיקף של כ- 2.5 מיליארד דולר ליצוא 1.7 BCM גז טבעי מצרי לישראל בשנה במשך 15 שנה לפחות בין חברת EMG - שותפות גז טבעי בבעלות משותפת של חברת הגז התאילנדית PTT (25%), חברת "מרחב" שבבעלות איש העסקים יוסי מימן (25%), איש העסקים המצרי חוסיין סאלם (28%), היהודי אמריקאי סם זל (12%) וחברת הגז הלאומית המצרית (10%) - לבין חברת החשמל הישראלית ומספר יצרני חשמל ישראליים פרטיים.[2]

 

הסכם מסחרי זה נתמך במזכר הבנות שנחתם בין שר התשתיות הלאומיות הישראלי, בנימין בן אליעזר לבין שר הנפט המצרי, סאמח פהמי, ביוני 2005.[3]

 

האופוזיציה המצרית: לא לחרפת הגז

רק בראשית 2008 פרסמה ממשלת מצרים את דבר העסקה שהוצנע עד אז,[4] ומאז החל גל מחאה במצרים, בעיקר מקרב אופוזיציונרים ובראשם האחים המוסלמים, אך גם מקרב צירי המפל"ד.[5] תנועות האופוזיציה פתחו במערכה משותפת תחת הסיסמה "לא לחרפת הגז", במסגרתה אורגנו הפגנות רבות, החל מסע לאיסוף מיליון חתימות לעצומה לביטול העסקה ונשמעו קריאות להעמיד לדין את האחראים לעסקה, לערוך להם משפטים עממיים וכד'.[6] גם "החזית לרפורמה ושינוי" מטעם מפלגת האופוזיציה הנאצריסטית הודיעה על יציאה למאבק בעסקת הגז.[7] "הועדה המצרית לחרם כלכלי על האויב הציוני" אמרה כי לא תשב בחיבוק ידיים לאור עמדת הממשלה באשר לעסקת הגז.[8]

 

הטענה המרכזית כנגד העסקה הייתה שמצרים מוכרת את הגז לישראל במחיר נמוך מהמחיר העולמי, ובכך גורמת הפסדים לכלכלה המצרית. בתגובה לטענה זו, לא אפשר יו"ר הפרלמנט המצרי, פתחי סרור, לקיים דיון בנושא מחיר הגז.[9] אך עם התגברות התרעומת הציבורית, המליצה מועצת העם להאיץ את המו"מ לתיקון הסכמי הגז של מצרים, במיוחד עם ישראל.[10]

 

הממסד הדתי המצרי: עסקת הגז לדיאלוג לאומי

גם אנשי הדת לקחו חלק בוויכוח בין הממשלה לאופוזיציה בדבר הלגיטימיות של עסקת הגז. מספר עולמאא מצריים הודיעו כי הם מתנגדים ליצוא הגז לישראל וחתמו על עצומה שהועברה למועצת המדינה.[11] ד"ר אחמד מחמוד כרימה, מרצה להלכה משווה באוניברסיטת אל-אזהר, אמר כי אסור למכור נשק, אוצרות טבע ונפט לאויבים גם אם יש עימם שלום.[12]

 

לעומת זאת, דאר אל-אפתאא [המוסד המצרי הרשמי לפתוות] פסק כי מותרת מכירה וקניה של גז, אך הדבר תלוי בשיקולי רווח והפסד ותלוי אינטרסים [של המוסלמים]. בשאלה הספציפית של יצוא גז לישראל, קבע: "דאר אל-אפתאא נעדר כלים מעשיים, ניסיון טכני ומעורבות פוליטית וכלכלית המאפשרים לו להבהיר את התמונה ולהגיע ל[רמת] הוודאות שמופתי נדרש להישען עליה במצבים כגון אלה... הנכון לעשות בעניין זה הוא לקיים דיאלוג לאומי בין הממשלה לבין המתנגדים להסכם זה, ולהיעזר במומחים בתחום, כמו כלכלנים, פרשנים פוליטיים ואנשי חוק [אזרחי] ודתי..."[13] גם המופתי של מצרים, עלי גומעה, תמך בגישה שאין זה בסמכות דאר אל-אפתאא להכריע.[14]

 

בית המשפט המצרי: יופסק יצוא הגז לישראל

האופוזיציונר ואיש משה"ח לשעבר, אבראהים יוסרי, וכן כמה ארגוני זכויות אדם ואנשי תנועת האופוזיציה המצרית "כפאיה", הגישו תביעה לבית הדין המנהלי נגד ראש ממשלת מצרים ונגד שר הנפט לביטול העסקה. הם טענו כי הממשלה צריכה הייתה להביא את עסקת הגז לאישור הפרלמנט בהתאם לסעיף 123, שלפיו אוצרות הטבע של מצרים הם מעניינו של הציבור וחלק מביטחונם של הדורות הבאים, וכל עניין שכזה צריך שיובא לאישור הפרלמנט. התובעים אף טענו כי עסקת הגז אינה מופיעה בשנתון של מצרים שבו מתפרסמות כל ההחלטות המיניסטריאליות. מטעמים דומים, הגישו צירי האחים המוסלמים הצעת חוק לאיסור יצוא גז ללא אישור הפרלמנט, כולל ביטול הסכמים רטרואקטיבית, אך זו לא עברה בפרלמנט.

 

עמדת ממשלת מצרים הייתה כי עסקת הגז נחתמה בין חברות פרטיות ולא בין ממשלות, ועל כן אין בית הדין מוסמך לדון בתיק. אולם בנובמבר 2008 דחה בית הדין את טענות הממשלה, ופסק כי יש לבטל את עסקת הגז עם ישראל ומדינות נוספות ולהפסיק את היצוא במחירים הנמוכים ממחיר השוק.[15] בית הדין קיבל את טענת העותרים כי עסקת הגז מנוגדת לחוקה, ובנוסף הצביע על חשד לשחיתות סביב העסקה ואי שקיפות במידע על המניעים שהובילו לחתימתה. על פי נימוקי פסק הדין, דבר העסקה לא פורסם בעיתון רשמי בניגוד להוראות סעיף 188 לחוקה. אולם מקור ממשלתי בכיר הודיע כי פסיקת בית הדין המנהלי אינה מחייבת, וכי בכוונת הממשלה לערער עליה.[16]

 

עסקת הגז – אמצעי לחץ במלחמת עזה?

במהלך מלחמת עזה, בינואר 2008, גברו הקריאות בציבור המצרי לממשלת מצרים ליישם את החלטת בית המשפט. יתרה מכך, אף דווח כי ישראל העבירה למצרים מידע מודיעיני על כוונות לפוצץ את צינור הגז המצרי בתגובה למתקפה הישראלית בעזה, דבר שהוביל להגברת האמצעים הביטחוניים לאבטחת צינור הגז.[17]

 

צירי האחים המוסלמים בפרלמנט שבו ודרשו לקיים דיון מחודש בהצעת החוק שהגישו, לאסור יצוא גז ללא אישור הפרלמנט ולבטל את העסקה עם ישראל, אך זו לא נכללה בסדר היום של המושב הנוכחי של הפרלמנט.[18] בנוסף, היפנו צירי האחים שאילתות בנושא לממשלה בטענה כי העסקה אינה לגיטימית, שכן הסכם ההגנה הערבית המשותפת מחייב את מצרים לייצא גז לפלסטינים כדי לחזקם מול ישראל.

 

למול טענה זו יצא ראש הוועדה ליחסי חוץ בפרלמנט, מוצטפא פקי, והסביר: "אלו הקוראים להפסיק את יצוא הגז לישראל צריכים להבין את השלכותיו של צעד זה... מצרים אינה יכולה לקבל החלטה חד צדדית על הפסקת יצוא הגז, גם אם ישנה החלטת בית דין מצרי המורה על כך, שכן הדבר מחייב עיון מחדש בהסכם על ידי שתי המדינות... אם יוחלט להפסיק את היצוא בנסיבות אלו, עלולה ישראל לראות בכך מעין השתתפות [של מצרים] במלחמה [נגדה]..."[19] ואילו שר הנפט המצרי סירב להתייחס לשאלות שהופנו אליו בנושא, בטענה כי העניין עודו נמצא בערכאות משפטיות.[20]

 

בתוך כך, בראשית ינואר 2009, דחה בית הדין לעניינים דחופים בקהיר שש בקשות שהגישו כ-30 עורכי דין מטעם עצמם, לדחות את יישום החלטת בית הדין המנהלי עד לערעור הממשלה, ופסק כי יש ליישם לאלתר את ההחלטה על הפסקת יצוא הגז לישראל.[21] לאחר מכן הודיע יו"ר הפרלמנט, פתחי סרור, כי הממשלה תקבל כל פסק דין של בית הדין המנהלי העליון שידון בערעורה.[22]

 

ביהמ"ש העליון: יצוא הגז בסמכותה של הממשלה

ממשלת מצרים ערערה על החלטת בית הדין המנהלי בטענה כי אישור הפרלמנט לעסקה ניתן מתוקף הרשאת הפרלמנט למועצה הלאומית לגז לחפש גז ולנצלו; כי חובת פרסום העסקה בשנתון הרשמי אינה רלוונטית להחלטות שאינן תפעוליות; כי על מצרים לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות; וכי ביטול העסקה יסב לה נזק כלכלי ויגרום להברחת משקיעים.

 

בית הדין המנהלי העליון קיבל את עתירת הממשלה ימים ספורים לאחר הפסקת מלחמת עזה, ופסק כי יש לעצור את יישומם של פסקי הדין הקודמים בדבר הפסקת יצוא הגז, בשל מחויבות המדינה והסכמיה עם מדינות אחרות. בנימוקי פסק הדין נאמר כי יצוא גז הוא חלק מפעולותיה של הממשלה כרשות המבצעת וכריבון שאינן במסגרת סמכויותיה של מערכת המשפט החוקתית או המנהלית. הערעור הועבר לקבלת חוות דעת משפטית מן הגוף המוסמך לכך במסגרת מועצת המדינה שיכנס ישיבה בנושא ב-16.3.2009 בטרם תתקבל החלטתו הסופית של בית הדין המנהלי העליון.[23]

 

משרד הנפט המצרי הבהיר כי במקביל נמשך המו"מ על שינוי במחיר הגז הטבעי לישראל,[24] ובסוף פברואר 2009 דיווחו מקורות בכירים במשרד הנפט על חתימת הסכם סודי עם ישראל על העלאת מחיר הגז ליצוא.[25]

 

תגובות לפסק הדין:

נגד העליון: הממשלה אינה ריבון על אוצרות הטבע של העם  

בעיתונות המצרית נמתחה ביקורת על פסיקת בית הדין העליון בדבר ביטול החלטות בית הדין בערכאה נמוכה. עורך היומון המצרי העצמאי, "אל-מצרי אל-יום", מגדי אל-גלאד, תקף במאמרו את טענת בית הדין, כי יצוא הגז הוא עניינו של הריבון וכי אין מקום להתערבות בית הדין:  "כמו רבים אחרים, גם אני אינני סבור כי לממשלה יש מעמד ריבוני, שכן מזה שנים רבות הרשות השלטת במצרים המציאה את המילה 'ריבוני' ופארה בה את נשיאות המדינה ועוד כמה משרדי ממשלה ומנגנונים חשובים, כדי שלא ניתן יהיה להתקרב אליהם או לצלם אותם. המצאת המילה הזאת שלא בתום לב, הוא דבר מנוגד לחוקה המצרית הקובעת בסעיפה השלישי כי הריבונות ניתנה לעם לבדו... ריבונות העם פירושה שהעם קובע את גורלו באמצעות הרשות המחוקקת, היינו הפרלמנט, שחבריו נבחרים ללא קשר למה שקורה בבחירות.

 

לפיכך, חובה היה על הרשות המבצעת, היינו הממשלה, לפנות למועצת העם לקבלת הסכמתה, או התנגדותה לעסקת יצוא הגז לישראל... אך מצרים כולה יודעת כי הממשלה – ראש הממשלה ושר הנפט – לא שאלו את פי מועצת [העם], אלא חתמו על החוזים בסתר, כאילו הם בעליהם של אוצרות הטבע, האדמה ומה שבתוכה. החוקה המצרית, רבותי, אינה מכירה בריבונות הממשלה על הארץ, לא כל שכן כשמדובר בממשלה שאינה נבחרת [על ידי העם], אלא בממשלה הממונה [על ידי הנשיא]. לא יהיה זה אמיץ מצדי לומר גם כי הנשיא אינו בעליהם של אוצרות הטבע של העם הזה... לשר הנפט אין זכות להשתמש על דעת עצמו באוצרות הטבע של 80 מיליון מצרים מבלי לפנות אליהם, ולו באמצעות צירים שלא תמיד אנו בוחרים אותם מתוך רצון חופשי..."[26]

 

ביקורת: ממשלת מצרים צריכה לנהוג בשקיפות

 כמו כן נמתחה ביקורת על התנהלותה של ממשלת מצרים בסוגיה ועל חוסר הפומביות של העסקה. בעל הטור ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם", חאזם עבד אל-רחמן, כתב: "הממשלה עשתה טעות חמורה כאשר לא פנתה למועצת העם כדי לקבל את הסכמתה לחתימת העסקה למכירת הגז הטבעי לישראל... סביר להניח שהממשלה נהגה כך משום שהיא אינה רוצה לעמוד לביקורת על כך שהיא מבצעת עסקאות עם ישראל. כדי שלא יבואו אליה בטרוניות, היא העדיפה להתנהג כאילו שמועצת [העם] אינה קיימת, לבל תיאלץ להגן בפומבי על דבר שאין היא רוצה לדבר עליו גלויות. פה קבור הכלב...

 

הממשלה יכולה הייתה לחסוך מעצמה את כל הצעדים המשפטיים הארוכים והמתישים הללו, הגוזלים זמן ומאמץ, אילו רק הציגה את הנושא בפני מועצת [העם]. למול הפרלמנט היה באפשרותה להגן על העסקה, להבהיר מהו האינטרס שבה ולהשיב לטענות המתנגדים והמבקרים ולהפריכן. כך היא הייתה מציגה לדעת הקהל את כל העובדות הנוגעות בדבר, והחשוב מכל הוא שזו הייתה תשובה לטענת האופוזיציה כי הממשלה מנסה לחתום על עסקאות עם ישראל בחשאי...

 

נכון שיש לנו יחסים עם מדינות ערב ושאנו שומרים עליהם ודואגים להם ומתאמצים לפתחם, אך יש לנו גם יחסים עם ישראל, והם ראויים למידה שווה של דאגה ושקיפות. זאת לבל יהפכו יחסים אלה לבושה שיש להסתיר או ליחסי זימה שאין לדבר עליהם בגלוי... יחסי מצרים-ישראל רגישים ונוגעים לביטחון הלאומי באופן ישיר, [במידה מספקת] כדי שיזכו לתשומת הלב הראויה להם במועצת העם מצד הזרמים הפוליטיים השונים התומכים או מתנגדים להם. אם ישראל לא מתביישת לדבר עלינו גלויות... מדוע שאנו ננהג אחרת?.."[27]

  

בעד פסיקת העליון: יצוא הגז משרת את האינטרס המצרי

 מנגד, יו"ר מועצת המנהלים של השבועון המצרי "רוז אל-יוסף", כרם גבר, הגן על פסיקת בית הדין המנהלי העליון בדבר המשך יצוא הגז לישראל. במאמרו השבועי הסביר גבר מהו האינטרס המצרי בעסקה:[28] "משנת 2000 הפעילה מצרים לחצים כבדים על ישראל ולא ייצאה לה ולו טיפה אחת של דלק. מצרים החליפה את [יצוא] הדלק בגז טבעי, ולכך כמה יתרונות: מצרים זקוקה ליצוא גז משום שלא ניתן לאחסנו ויש לשווקו מיד עם גילויו, בניגוד לדלק שניתן לשמור...; חשיבותו האסטרטגית של הדלק גדלה וכן שימושיו רבים יותר מאלו של הגז שמחיריו עלו בשיעור חסר תקדים לפני המשבר [הכלכלי] העולמי האחרון; ממשלת מצרים השתמשה... בשנים האחרונות בכל הקלפים שבידה כדי להגיע להסכם זה.

 

לכן אין זה הגיוני לשחק ברגשות הציבור ולהגביר את המערכה נגד יצוא הגז לישראל, משום שמצרים ממלאת את התחייבויותיה במסגרת חוזה השלום. אם מצרים תימנע מיצוא הגז לישראל לאחר שעצרה את יצוא הדלק, ישראל תאשים אותה כי היא הפרה את ההסכם. הסיבה לסודיות [בכל הנוגע ליצוא] הגז המצרי לישראל היא בכך שהוא מציב את הסכם השלום עם ישראל בסכנה ודוחף את יחסי מצרים-ישראל להסלמה ולתסבוכת, כחלק מתרחיש של גרירת מצרים לעימות חדש על ידי שימוש בכל סוגי הלחץ, הסחטנות והפרובוקציה...

 

הסכם [הגז] אין בו בוגד או סוכן המסכים לוותר על על אוצרות הטבע של ארצו לטובת ישראל ללא מחיר; אין [בפרשה] זו, מישהו שאוהב את ישראל יותר מאשר את ארצו. אך [בשל] ההגזמות, הספסרות בסיסמאות לאומיות [מצד האופוזיציה], הערפול וחוסר הבהירות של העובדות [באשר לעסקת הגז מצד הממשלה], וכן [בשל] דעת קהל השונאת את ישראל על פשעיה הברבריים נגד העם הפלסטיני – מייחלים המצרים לספק לישראל רעל קטלני ולא גז, ואין הבדל בעניין זה בין רגשותיו של שר [הנפט] סאמח פהמי, לבין אלו של הדיפלומט אבראהים יוסרי שהגיש את התביעה [לביטול עסקת הגז] לבית הדין המנהלי, או בין אלו של [השופט] מחמד עטיה שהוציא את פסק הדין להפסקת יצוא הגז לבין אלו של [השופט] אבראהים אל-צע'יר ש[פסק] לעצור את פסק הדין [הקודם]... אין פוליטיקה בגז ואין גז בפוליטיקה...

פסיקת בית הדין המנהלי העליון לא שינתה דבר למעט זאת שהיא חיזקה חלק מעקרונות החוק והחוקה שאין להפר, שהחשוב בהם הוא ההפרדה בין הרשויות ואי התערבות המערכת המשפטית בפעולות הממשלתיות הריבוניות. מנוי וגמור הוא מבחינת מערכת המשפט [המצרית] החוקתית והמנהלית להימנע מפיקוח [על פעולות אלה של הממשלה] ולהוציאן מכלל סמכויותיה...

 

[מדוע] כאשר מדינה כמו קטר מייצאת דלק וגז לישראל באופן ישיר ובאמצעות מתווכים, לא נשמע אף קול [נגד היצוא, בניגוד למקרה המצרי]...? איראן [גם היא] התגלתה עם הזמן כמדינה הגדולה ביותר המייצאת גז ונפט לישראל למרות החרם המדומה שעליו היא מכריזה. ישראל מקבלת אותם דרך אירופה. הנפט האיראני הוא המועדף על בתי הזיקוק הישראליים משום שהוא איכותי יותר מהנפט הגולמי ממקורות אחרים..."[29]