המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
"הודעה בדבר פטירתו של המסלול הסורי"
13/5/2000


                        "הודעה בדבר פטירתו של המסלול הסורי" / פטריק סיל[1]

 

 המסלול הסורי בתהליך השלום מת, למרות שאיש אינו רוצה להודות בכך באופן רשמי. רק נס יכול להשיבו לחיים. התעניינותו של העולם הוסטה לנסיגה הישראלית החד-צדדית מלבנון, שאמרוה להתבצע תוך חודשיים, ולהשלכות האלימות שהיא עלולה לגרום.

 

תוכניתו המקורית של ראה"מ הישראלי, אהוד ברק, הייתה לסגת במסגרת הסכם שלום עם סוריה. אלא שהנסיגה הופרדה כעת מתהליך השלום ויש לה מומנטום ולוח זמנים משלה. זוהי "המציאות החדשה" אליה מדברים דיפלומטים מערביים הממקדים בה את מאמציהם, חד עם האו"ם.

 

תהליך השלום הסורי-ישראלי שקע בתהום הנשייה, לכל הפחות לעת עתה. נראה שארה"ב, נותנת החסות לתהליך, הכירה בחוסר האונים שלה, והיא משקיעה את כל מעייניה כעת בסיוע לבת בריתה הישראלית לסגת מלבנון בנזקים מינימליים.

 

המשאיות הישראליות הכבדות החלו למעשה לנוע דרומה, והן כשעליהן משא של אנשים וציוד. מרבית המשקיפים צופים שהנסיגה האחרונה תתבצע לפני המועד הסופי, ה 7- ביולי, 2000. סביר להניח שנסיגה זו תהיה חטופה, ללא רעש תקשורתי, בדומה לנסיגה הישראלית מהשוף ב- 1985.

 

הצבא הישראלי רוצה, בעת שהוא נסוג, להינצל במידת האפשר מההטרדות של לוחמי חזבאללה ולהימנע מליצור רושם שהוא בורח. אלא שהאמת היא שישראל הפסידה את המלחמה בלבנון והיא נסוגה משדה הקרב, משום שהיא איננה רוצה לספוג אבדות נוספות.

 

הישראלים הקיצונים בגולן חוגגים את התמוטטותו של המסלול הסורי וממשיכים את הפרוייקטים שלהם לבניית התנחלויות חדשות. רבים מהישראלים המתנדנדים, שמקבלים רק בהיסוס את הכורח לוותר על הגולן, נשמו לרווחה, משום שלא יהיה תהליך מהיר של השבת האדמות לסוריה. נוכח זאת, מפגינים הקיצונים של הימין את שמחתם. הם רואים בכך הזדמנות להחזיק בגולן לנצח. חלקם מקווים שההסלמה בלבנון תעניק לישראל אמתלה למאבק צבאי מכריע עם סוריה.

 

אלא שכל אותם ישראלים שקראו לשלום עם סוריה והבינו את התועלת שבו עבורם -- ובהם כמה גנרלים, בכירים, ואולי אף הרוב הדומם של הציבור -- חשים תסכול ומפח נפש.

 

על מי מוטלת האחריות לכישלון?

האחריות לכישלון המו"מ הסורי-ישראלי נופלת ביסודה על כתפי ברק. כשנכנס לתפקידו לפני שנה, הוא חשב -- בין אם בשל בטחון עצמי מוגזם ובין אם בשל העדר בטחון עצמי -- שהוא יכול להתעלם מההתחייבות שניתנה לסוריה באמצעות האמריקאים על ידי שניים מקודמיו, רבין ופרס, לסגת מהגולן לקו הארבעה ביוני 1967. הוא סרב לאשר את "הפיקדון הזה שבכיסם של האמריקאים", וניסה להשיג תנאים טובים יותר.

 

ברק דמיין לעצמו שהוא יכול להכריח את הנשיא חאפט' אל-אסד להסכים לשינויים כלשהם בקו הארבעה ביוני, כך שלישראל תינתן שליטה מלאה על אגם הכינרת. וחופה. במסגרת מאמציו להשיג את השינוי החשוב הזה, הוא שגה בקריאת הירושה של המו"מ שהתנהל עם סוריה בתוקפה 1992-1996, שהפרי העיקרי שלו היה שאסד היה מוכן להתגמש כמעט בכל המרכיבים של חבילת השלום -- הסדרי הביטחון, לוח הזמנים, הנסיגה, והמים -- פרט לאדמה. הנשיא הסורי הבהיר באופן ברור לחלוטין מאז תחילתה של ועידת מדריד לשלום ב 1991- שהוא לא יוותר על אף שעל מהאדמה שנכבשה על ידי ישראל בשנת 1967, ועל יסוד זה בדיוק, הסכימו רבין ופרס לנהל מו"מ.

 

כאשר ברק היה חזק ביולי 1999, הוא היסס לנהל מו"מ עם אסד על בסיס זה. ואילו כעת, בחלוף שנה, הוא חלש במידה המונעת ממנו מלעשות כן, גם אם היא רוצה בכך. הקואליציה שבראשה הוא עומד מטה לנפול. חלקים נרחבים בדעת הקהל איבדו את האמון בו. הוא מתמודד עם סחטנות מתמשכת מצד מפלגת ש"ס, המאיימת לצאת מהקואליציה אם הוא לא ייתן לה עוד כספים לבתי הספר הדתיים שלה, זאת בשעה שאין הוא מסוגל להחליף את הקואליציה שלו עם ש"ס בקואליציה עם הליכוד, מבלי לוותר באופן מוחלט על מדיניות השלום שהוא אימץ, לא רק עם סוריה, אלא גם עם הפלסטינים.

 

נראה ברור שלברק כבר אין את התמיכה הפנימית הנחוצה כדי להגיע להסכם שלום עם סוריה על בסיס קו הארבעה ביוני 1967. הוא נכשל בהשגת הסכמתה של ממשלתו להסכם מעין זה, שלא לדבר על הסכמת הכנסת והמדינה.

 

זוהי הסיבה העיקרית לקביעה שהמסלול הסורי מת, והיא מהווה כתב אשמה לשנה הראשונה של שלטון ברק. הוא נכשל במבחן לא רק בתור מדינאי, אלא גם בתור אסטרטג פוליטי. הוא איבד את ההזדמנות להשכין שלום.

 

ארה"ב -- ובעיקר מתאם תהליך השלום במזה"ת, דניס רוס -- צריכים לשאת בחלק נכבד מהאחריות להתמוטטותו של המסלול הסורי. ההתחייבויות לנסיגה מלאה שנתנו רבין ופרס במהלך שנות התשעים נרשמו ותועדו והועברו לסוריה על ידי ארה"ב.

 

התפקיד הישיר שמלאה ארה"ב וההבטחות האישיות שנתן הנשיא קלינטון הם ששכנעו את הנשיא אסד, שההבטחות תמולאנה. אלא שכאשר ברק בחר להתעלם מהן, וושינגטון מלאה פיה מים. למעשה, היא השקיעה מאמץ מיוחד כדי להתאים את עצמה לעמדה הסורית. ככל שהדבר נגע לישראל, שימשה ארה"ב כ"גורם מסיע" במו"מ והוציאה באופן ברור מכלל אפשרות כל גורם המבוסס על כפייה בכוח, אפילו בנוגע לעסקאות שהיא עצמה תיווכה להשגתן.

 

כאשר בוחנים את הסכנות האמיתיות של המצב הקיים, לא ניתן להימנע מהמסקנה שהדרך שבה התייחסה וושינגטון לתהליך השלום הערבי-ישראלי לאורך שמונה שנותיו הייתה דרך כושלת ושקלינטון לא יזכה להכתיר את תקופת נשיאותו בפרס נובל לשלום.

 

יש להטיל חלק מהאחריות לכישלון גם על דרכה של סוריה במו"מ -- נוקשותה, סירובה לעסוק ביחסי ציבור, התעלמותה המזלזלת מדעת הקהל הישראלית. סוריה, בהיותה משוכנעת בצדק של עניינה ולאחר שנתקפה כעס בשל האיומים והפרובוקציות של ישראל, לא הייתה מוכנה לסייע לברק וסירבה לתת את הרמזים שהיו עשויים להרגיע את החשד העמוק בקרב הציבור הישראלי והיו מאפשרים לברק לקבל חבילת שלום קרובה יותר לרצונותיה של סוריה.

 

יתכן שקיימת סיבה יסודית יותר לכך שסוריה וישראל נכשלו ולא הגיעו להסכם. עמדתה של ישראל מבוססת ביסודה -- כפי שגם מתגלה לרוב בפומבי -- על ההנחה שבשל היותה חזקה יותר משכניה ומשום שהיא זוכה לתמיכה אמריקאית בלתי מוגבלת, היא יכולה להכתיב את השלום בהתאם לתנאיה על המזרח התיכון. האינטרסים שלה הקשורים למים, לביטחון, וכולי צריכים מטבע הדברים לזכות לעדיפות על פני האינטרסים של הערבים. אם היא חשה בצורך לשמור על חלק מהאדמות הערביות הכבושות, על הערבים להסכין עם אובדנן.

 

עמדות ישראליות שכאלה הנן בלתי נסבלות מבחינתו של אסד. מדיניותו על מבוססת על אי-זלזול "ולו בשעל" סותרת [את העמדה הישראלית] לחלוטין. השלום אליו הוא שואף צריך להתבסס על איזון באינטרסים ועליו לנבוע ממו"מ בין צדדים שוויוניים. ישראל, על פי השקפתו, אינה יכולה לתבוע יחס מיוחד, או לטעון שיש לה זכויות מיוחדות. אין היא יכולה לשאוף לזכות בביטחון על חשבון שכנותיה.

 

ההיסטוריה של ששת החודשים האבודים

כאשר נפגשו ראה"מ ברק ושה"ח הסורי, פארוק אל-שרע בבלייר האוס בוושינגטון בדצמבר 1999, לאחר קיפאון של שלוש שנים בתקופת נתניהו, היה הבסיס לכך שהמו"מ יתחדש "מהמקום בו הופסק" במארס 1996.

 

לא היה כל אזכור פומבי באותו זמן לקו הארבעה ביוני 1967, אבל הסורים ראו בכך קבלה מצד ברק של ירושת צוותי המו"מ בעבר, גם אם הוא מהסס מלומר זאת בפומבי. ארבע ועדות משותפות הוקמו כדי לדון בהסדרי הביטחון, בנורמליזציה, במים, ובשרטוט גבולות הארבעה ביוני 1967. על פי ההצעה האמריקאית, היה על הועדות להתחיל לפעול לאחר הקמתן באופן בו זמני, כדי שלא תינתן עדיפות לאינטרסים ולקובלנות של אחד הצדדים על פני אלו של הצד האחד.

 

אלא שכאשר נפגשו צוותי המו"מ פעם נוספת בשפרדסטאון בינואר 2000, נמנע הצוות הישראלי מלהיות נוכח בישיבות ועדות שרטוט הגבולות והמים[ פרט לפעם בודדת ביום האחרון. ברק העדיף למקד את תשומת הלב בויתורים שהסורים עשויים היו לתת בנושאי הביטחון והנורמליזציה. ברור היה שהוא מנסה להתחמק משרטוט קו הארבעה ביוני 1967.

 

הסיבה לעמדה זו היא שהקו נמתח במקביל לחוף הצפון-מזרחי של הכינרת. הסורים שלטו על אזור זה ערב מלחמת 1967, אבל ישראל רוצה לכפות כעת את שליטתה עליו. ואכן, מאותו זמן [שפרדסטאון] הלך והתברר באופן הדרגתי שישראל רוצה לשלוט באופן בלעדי לא רק על האגן וחופו, אלא גם על הכביש המקיף אותו. תביעה זו מחייבת את הסגתו של הגבול הסורי כמה מאות מטרים מזרחה, ולמעשה ממש עד לתחתית מצוק הגולן.

 

כאשר ישראל הדליפה, זמן קצר לאחר פגישת שפרדסטאון, את הטיוטא האמריקאית להסכם שלום שהציגה ויתורים נרחבים מצד הסורים בתחומי הנורמליזציה והביטחון, הנשיא אסד, שחמתו בערה בו, הפסיק את המו"מ. הוא חש שברק איננו רציני והוא מרמה. הוא תבע מהאמריקאים להבהיר את העמדה הישראלית.

 

זהו הרקע הישיר לפסגת קלינטון-אסד  ב26- במארס, 2000. הנשיא האמריקאי אמר לעמיתו הסורי שהוא יכול בדרך חזרה הביתה מביקור בחצי האי ההודי, לעצור לפגישה בז'נבה שאירחה את הפסגה הקודמת ביניהם בינואר 1994, כאש ר אסד אישר בפני קלינטון שהשלום הוא "האופציה האסטרטגית" שלו.

 

אסד הגיע בלוויית משלחת גדולה כדי להשתתף במה שצפוי היה להיות מאמץ היסטורי להשבת רכבת השלום למסלולה. הסורים הניחו -- ועמם מרבית המשקיפים העצמאיים -- שקלינטון יביא לאסד אימות לכך שברק מוכן סוף סוף להכיר בקו הארבעה ביוני 1967 כקו המייצג את הגבול בין  שתי המדינות ושהוא יקבל בתמורה אישורים מאסד בנושאים אחרים שבמחלוקת. אז ניתן היה לחדש את המו"מ הפרטני בנוגע לחבילת השלום במלואה עם סכויי הצלחה גבוהים. העיתונות הסורית והבינלאומית ביטאה התלהבות רבה בנוגע לאפשרות זו.

 

אלא שלאסד צופיה הייתה מהלומה. תקוותיו נכזבו בדקות הראשונות של הפגישה. במקום "החדשות הטובות" להן הוא ציפה בנוגע לגבול, הוא התאכזב כאשר קלינטון החל למנות את תביעות המקסימום של ברק.

 

ברק רצה לשלוט בכל המים -- לא רק על אגם הכינרת עצמו, אלא גם על מעלה נהר הירדן והיובלים האחרים הזורמים לאגם מן הגולן. אסד הבהיר בתגובה שאין הוא דורש יותר מאשר מה שהיה בשליטת [סוריה] לפני מלחמת 1967. הוא שב והזכיר כיצד היה נוהג לשחות בכינרת ולצלות דגים כל חופיה, בהיותו נער.

 

קלינטון השיב שאין ספק שברק ישמח לאפשר לאסד לשחות באגם -- דבר הלצה שכמובן לא מצא חן בעיני אסד. אסד סבור שלסוריה יש זכות לחוף הצפון-מזרחי של האגם ולהחזיק במעבר למימיו. הוא הבין מייד שהנשיא האמריקאי גויס, ביודעין או שלא ביודעין, לטובת האינטרס של ישראל.

 

פגישת הפסגה לא התעוררה שוב לחיים לאחר ההתחלה המצערת הזו. היא הפכה לכישלון מוחלט שגרם נזק ליחסיו של אסד עם הנשיא האמריקאי, שהיו ידידותיים עד לאותו רגע. הוא שב לארצו במצב רוח קודר וחש שרימו אותו. בשיחות פרטיות הוא מתחו הסורים ביקורת קשה על דניס רוס שלדעתם תכנן את כינוס הפסגה וגרם לברק לחשוב שניתן להכריח את אסד להיכנע ללחציו של קלינטון.

 

הדעה בדמשק הייתה סוריה נפלה קורבן למזימה. היא נתבעה להיכנע לדרישותיה של ישראל. אלא שסוריה לא תוותר בשום אופן על זכויותיה. קו הארבעה בביוני 1967 אינו נתון למו"מ. סוריה תמשיך לדבוק בעקרונות תהליך השלום ותסתמך על החוק הבינלאומי בחלוקת מימי הגולן. לאור זאת, נמתין בסבלנות לזמנים טובים יותר.

 

ההתפתחויות המסעירות בלבנון

כעת, לאחר שנפסק המו"מ לשלום, סוריה מתמקדת בדאגה בנסיגה הישראלית הקרובה מלבנון, שרבים בדמשק מסתכלים עליה באופן ספקני ורואים בה תמרון שמטרתו לגרור את סוריה לעימות צבאי או לעורר התנגדות בלבנון לנוכחות הסורית. ההיסוס בדמשק בנוגע להחלטת ישראל לבצע את החלטת מועבי"ט 425 משנת 1978, לאחר עיכוב של 22 שנה נובע מחששה שישראל נסוגה מלבנון רק כדי להמשיך ולהחזיק בגולן.

 

מתוך חשש מתגובה סורית נזעמת, משקיעים האירופאים כעת מאמצים כדי להבטיח לסוריה פעם נוספת שהנסיגה הישראלית איננה מהווה תחליף לשלום המלא, שימשיך להוות את המטרה של אירופה. אלא שמילים אלה אינן מהוות ביטחונות מעשיים. דמשק, שנראה כי נתקפה מרה, חוששת כעת שהקהילה הבינלאומית פועלת נגד האינטרסים שלה.

 

קיימות שאלות רבות בנוגע לנסיגה הישראלית שעודן ממתינות לתשובה. האם תהיה זו נסיגה כוללת?  האו"ם, המיוצג על ידי  טריה לארסן,  קיבל על עצמו לקבוע את הגבול הבינלאומי משנת 1923 שעל ישראל לסגת אל מעבר להם. עם שובו לניו יורק מהאזור, יציג לארסן דו"ח למזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, ולאחר מכן יימסר לישראלים מה נדרש מהם.

 

ברק העביר את הוראותיו לצבא הישראלי ולפיהן על הנסיגה להיות כוללת ותואמת את תביעות האו"ם. הוא רוצה למנוע מחזבאללה כל אמתלה להמשיך בהתקפותיה. בהתאם לכך, נאלץ הצבא הישראלי להרוס את בסיסיו הקדמיים המבוצרים שהקים בתוך לבנון, מבלי שיהיה לו זמן להקים בסיסים חדשים בתוך ישראל. בכמה מקומות יהיה קשה להגן על הגבול ויהיה צורך לפרוס יחידות של הצבא כדי לסתום את הפרצות. עובדה זו מעוררת התמרמרות רבה בצבא הישראלי בה בשעה, גובר החשש בקרב תושבי הצפון. ללא רצועת הביטחון בדר"ל, הם יהיו נתונים לסכנה רבה יותר.

 

במידה שיהיו אירועים מעבר לגבול, יהיה ברק נתון ללחצים כבדים להגיב בעוצמה רבה שתאפשר לישראל לשמור על יכולת ההרתעה שלה.

 

גם אם ישראל תיסוג אל מעבר לגבול הבינלאומי, ימשכו הספקות בנוגע למידת הקפדתה בעתיד על התחום האווירי והמים הטריטוריאליים של שכנתה, וזאת לאחר שהיא התרגלה להפר את ריבונותה של לבנון במשך שנים. בהעדר שלום, יתכן שישראל תמשיך בגיחות של מטוסיה מעל שמי לבון למטרות מודיעין או הפצצות ענישה. כך תיווצר אווירה מתאימה להסלמה ולמעשי אלימות, בהנחה שחזבאללה יבחר להגיב.

 

עתידו של צד"ל, המיליציה הכפופה לישראל, מהווה בעיה נוספת. האו"ם הודיע לישראל שיש לפזר את הצבא הזה ולנתק את קשריה עמו, ולסלק את הטנקים והנשק הכבד שלו. ישראל אומרת שהיא מוכנה לקבל כמות גדולה מקציניו של צבא זה, אנשיו, ומשפחותיהם, במידה והם יחושו שחייהם יהי נתונים בסכנה לאחר שיבוא הקץ על רצועת הביטחון.

 

אלא שחיי הגלות במדינה העברית אינם אופציה מושכת עבור רבים מאנשי צד"ל. יתכן שחלק מאותם משתפי פעולה, ואולי אף רובם, יבחרו להישאר בכפריהם ולשמור על נשקם הקל כדי להגן על עצמם. במידה שתפרוץ לחימה בינם לבין חזבאללה, או עם נציגים של המדינה הלבנונית המתעקשים על העמדתם לדין, הדבר יציב את ישראל בסיטואציה קשה ביותר. אם היא לא תעשה דבר, היא תואשם בנטישת ידידיה הותיקים, ואילו אם יא תתערב, היא תעורר מחדש את עוינותו של חזבאללה ותהיה נתונה להתקפת.

 

איש אינו ידוע מי בדיוק יקבל את השליטה על אזור "רצועת הביטחון" שעבר, לאחר שילכו הישראלים. לסוריה וללבנון אין כל כוונה למלא את תפקיד השוטר המגן על גבולה הצפוני של ישראל. אלא שבה בשעה, אין הן רוצות לשאת באחריות לאירועים כלשהם מעבר לגבול. ישראל שהתייחסה לאו"ם ולהחלטותיו בזלזול במשך שנים רוצה כעת לבנאם את האזור ולהציף אותו בפקידי או"ם שיגנו עליה מפני התקפות.

 

אלא שהאם יכול האו"ם לכפות את השלום בדרום לבנון באמצעות כוח? ל-UNIFIL המצוי שם מאז 1978 אין כל מנדט להשתמש בכוח. המדינות החברות בכוח זה יהססו לעשות זאת, במידה ותיתכנה בעיות. אירלנד ופינלנד כבר הודיעו כי הן רוצות למשוך את גדודיהן.

 

יתכן שברק מתחרט על כישלונו בהשכנת שלום עם סוריה על בסיס קו הארבעה ביוני 1967. הסכם כזה היה מאפשר לצבא הישראלי לסגת בשלום מלבנון והיה חוסך לאזור כאב רב. בקרוב, כאשר יתחדש המו"מ תחת חסותו של ממשל חדש, יתברר שזוהי האופציה הטובה ביותר.

 

[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 9.5.2000