המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ליברל תוניסאי: חמאס ממיטה אסון על העם הפלסטיני
5/1/2009

 

ליברל תוניסאי: חמאס ממיטה אסון על העם הפלסטיני

 

ב-17.10.2008 פרסם הליברל התוניסאי אל-עפיף אל-אח'דר מאמר באתר הליברלי המקוון "אילאף"[1], בו מתח ביקורת על תנועת החמאס, אותה תאר כעוד חוליה בשרשרת הסרבנות הפלסטינית, שראשיתה בדחיית החלטת החלוקה של האו"ם - צעד שהמיט אסון על העם הפלסטיני. אל-אח'דר ביקש מהפלסטינים להפעיל ביקורת עצמית, להיות מציאותיים ולקבל החלטות על פי שיקולים פוליטיים פרגמאטיים ולא דתיים סרבניים.

 

להלן קטעים ממאמרו:

 

ההנהגה הפלסטינית אינה מציאותית

בשנת 1937 חילקה ועדת פיל הבריטית את פלסטין ונתנה 80% ממנה לפלסטינים ו-20% ליהודים. מנהיג פלסטין [דאז] והמופתי שלה, חאג' אמין אל-חוסיני, מיהר לסרב להחלטה מסיבות דתיות: פלסטין כולה הקדש מוסלמי לטובת כל המוסלמים בעולם ואסור לוותר [אפילו] על טפח אחד ממנה לטובת היהודים. לעומתו תגובתו המחושבת  של מנהיג היהודים [דאז], דוד בן גוריון, היתה: החלטה זו, כמובן, אינה משביעה את רצוני, אולם אני מסרב לסרב [לה]. ההלכה היהודית, שהשריעה המוסלמית הלכה בעקבותיה, אוסרת על היהודי לוותר [אפילו] על טפח אחד מאדמת ישראל לאחרים, לכופרים. למרות זאת, בן גוריון, בתפישתו המודרנית, התייחס אליה כאל דבר מת.

 

באמנה שלה, מבקשת החמאס לחזור בכפייתיות אל הסירובים [של השנים] 37 ו-47 תוך [שימוש] בביטויים של חכמי ההלכה של ימי הביניים: אדמת פלסטין הקדש ואסור לוותר [אפילו] על טפח ממנה, כמו במנטאליות מאגית ... מספיק שתאמר "לא נוותר" כדי שהוויתור יעלם כבמטה קסמים, גם אם הוויתור קורה במציאות במלוא התנופה.

 

אזכור תמידי של  הסירוב הפלסטיני ב-37 ו-47, שהינו בדרגה של שערורייה מדינית, חיוני בשביל להכניס לתודעה של הדור הצעיר את הסכנה [הטמונה] בהזיה על "מזימות" אלה נגד "פלסטין  הגזולה" ואת הסכנה [הטמונה] בבקשת נחמה במזוכיזם הדתי [הגורס] כי דבר לא יפגע בנו, אלא אם כן כך קבע אללה.[וזאת] כדי להצדיק את האסונות, הנגרמים על ידי כך שאני מערבבים בין המשפט המוסלמי לבין  עקרונות הפוליטיקה.

 

[אזכור אירועים היסטוריים אלה חיוני גם] כדי להכניס לתודעה של הדור הצעיר את הסכנה הגדולה יותר [הטמונה] בעיכוב המעבר [מהשימוש] במשפט המוסלמי [לשימוש] בפוליטיקה. אמין אל-חוסיני נועץ במשפט המוסלמי, המאופיין בפסקים קפואים, וגרם לאובדן המולדת של עמו. לעומתו, דוד בן גוריון נועץ בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, מה שמאפשר מאזן-הכוח בזמן ובמקום מוגדרים, וזיכה את עמו במולדת. במקום להפוך את האחר [היריב] לשד, עדיף להסתייע בביקורת עצמית כדי להבין את טעויות העבר וכך להימנע מחזרה כמעט כפייתית עליהן, מזה 70 שנה, כמו במקרה הפלסטיני.

 

הסרבנות הקנאית מטילה מצור על השכל

סיסמת הסרבנות הקנאית: הכול או לא כלום, היא חזרה בלתי מודעת לסיסמא של המשפט המוסלמי: אסור לוותר אפילו על טפח אחד מאדמת פלסטין, [סיסמא] שגרמה לאובדנה עד לטפח האחרון במשך 70 שנה [בשנת] 37, [בשנת] 47 ולבסוף [בשנת] 2000, עם סירובו של ערפאת - שכבר עטף עצמו בגלימה של מופתי פלסטין - להצעותיו של קלינטון שיתכן והיו ההצעות הטובות ביותר שיכלו הפלסטינים להשיג...

 

התנתקות מסרבנות קנאית זו היא חובה, כיוון שסרבנות זו מטילה מצור על שכלו של האדם הקנאי והוא אינו מסוגל יותר לחשוב בהגיון. זוהי מחלה שיש לה ביטוי בשלבי ההתפתחות הראשונים של האדם בתקופת הילדות, השלב האנאלי...

 

מיקוח פירושו משא ומתן. עד מתי ימשיכו מנהיגי הסירוב הפלסטיני להיות מקובעים מבחינה פוליטית בשלב האנאלי של התפתחותם? מה שמוצע כיום בפני הצד הפלסטיני במשא ומתן הוא אחת מן השתיים: הסכם חלקי שיוצא לפועל, אולם דוחה את ההכרעה בבעיות הכאובות, כמו: ירושלים והפליטים, או הסכם עקרונות שיונח על המדף לעשר שנים בציפייה לפתרון המאבק השבטי בין חמאס לפת"ח. מאבק זה הוא ירושה משלב ילדותי של המחשבה הדתית המדינית הפלסטינית, שהוא התחרות שהיתה בין משפחת אל-חוסיני למשפחת אל-נשאשיבי, מי יהיה הראשון לוותר על זכויות העם הפלסטיני. נראה שהצד הפלסטיני במשא ומתן דחה את שתי ההצעות [גם יחד] ...

 

ההנהגה הפלסטינית לא למדה מטעויות העבר

בפוליטיקה, דחיית הצעתו של היריב אינה נעשית בהינף יד בהתקפת זעם, אלא יש להקדים לכך מחקר אקדמי על החלופות האפשריות להצעה שנדחתה. האם לצד הפלסטיני במשא ומתן ישנן חלופות מציאותיות שלא חשף אותן? איני יודע, אולם אם החלופות הן מדינה דו לאומית, כפי שדורש כעת סרי נוסיבה, אשר, ככול הנראה, התחרט על "הטעות" שבמתינותו, או האינתיפאדה של גדודי אל-קסאם ואל-אקצא, שנוסתה ונכשלה, כפי שדורשים אחרים, [בין אם כך ובין אם כך] הרי שזוהי הראיה האחרונה לכך שהמנהיגים הפלסטינים ... לא למדו דבר מטעויות העבר שלהם. די לי אם [אצליח] לעורר את הנבונים שבפלסטינים, כפי שעשה לפני, אך ללא תועלת, אל-חביב בורגיבה בנאום יריחו, [שביקשם] לחשוב על מה שלא חשבו עליו עדיין - על האופציות המציאותיות  שימנעו את אסון החלוקה [של פלסטין], שאולי יהיה האחרון, [שכן] יתכן ועזה תינתן לחמאס או למצרים והגדה המערבית לירדן, ואז שמה של פלסטין יכנס לארכיון ההיסטוריה. אסון זה אינו בבחינת אפשרות [רחוקה], אלא בגדר [אפשרות] בעלת סבירות. פתרון העניין הפלסטיני הוא חיוני מבחינה אזורית ובינלאומית למען הרגיעה במזרח התיכון, כפי שהנפט והפטרודולרים חיוניים לכלכלה העולמית הנמצאת במשבר. הדיפלומטיה הבינלאומית בשום אופן לא תמתין זמן רב עד אשר חלק מהמנהיגים הפלסטינים יחלימו מסרבנותם.

 

הפלסטינים הם האויבים של עצמם

הצעד הראשון בתהליך ההבראה מהסרבנות היא הביקורת העצמית. [זאת היכולת], להודות שפלסטינים רבים, ערבים רבים ומוסלמים רבים הם האויבים של עצמם ומחוללי הטרגדיות של עצמם, ולא הציונות, האימפריאליזם, הבונים החופשיים, הקומוניזם, הגלובליזציה או הסדר העולמי החדש, שעליהם נשען השיח המציג את  הערבים כקורבן [של האחרים]  ומחזיר אותם לשלב הילדותי [המאופיין] בהתלוננות. אי יכולתם של המנהיגים הפלסטינים עד עתה להגיע להסכם בנוגע לתוכנית לאומית למשא ומתן הוא האחראי הראשי לכישלונם במימוש תוכניתם הלאומית. ההיסטוריה של המאה העשרים מלמדת אותנו שלא קיימת תנועת שחרור לאומי שניצחה בעוד אנשיה נלחמים זה בזה. התנועה הציונית היתה מורכבת ממפלגות פוליטיות שונות, אולם הנשק שלה היה אחד וההחלטה הפוליטית שלה היתה אחת. וזהו בעצם... אחד מהסודות החשובים ביותר לניצחונה.

 

שיגעון ההססנות של מנהיגי החמאס

יתכן שהיוזמה המצרית להתפייסות הפלסטינית, שעל הוצאתה לפועל מפקח אחד מהמוחות החושבים של מצרים, [ראש המודיעין המצרי] עומר סולימאן, היא ההזדמנות האחרונה למציאת מוצא מחוסר יכולתו של פת"ח לעשות שלום וחוסר יכולתה של החמאס לעשות מלחמה. ללא ספק, ביחס לנבונים שבחמאס, זוהי הזדמנות פז לשבור את המחסום הנפשי שעיכב אותם עד כה מלעבור באופן סופי מהדת אל הפוליטיקה, מהיצמדות לחוקי השריעה בניהול העניינים המדיניים, אל היצמדות להחלטות הנוגעות לחוקיות הבינלאומית: הכרה בהחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ומשא ומתן עימה על הקמת מדינה פלסטינית. כמובן שח'אלד משעל, העומד בראש הלשכה [המדינית] של חמאס, הכיר בישראל "כמציאות קיימת", אולם חצי הכרה פירושה בחוק הבינלאומי אי הכרה. דרושה הכרה חוקית בישראל, [הכרה] שלא תעלה לחמאס דבר, פרט לגילוי דעת רשמי המכיר בכל ההחלטות החוקיות הבינלאומיות שאש"ף והרשות הפלסטינית הכירו בהן. [מדובר] במלים ספורות, אולם ההיסטוריה של פלסטין תכתוב אותן באותיות מוזהבות, כיוון שהן עתידות להיות הדלק שיניע את קטר השלום הפלסטיני-ישראלי המושבת.

 

בימי השיח' אחמד יאסין הסכימה חמאס לוותר על חלק מהסעיפים המרכזיים באמנה שלה, כמו שחרור פלסטין עד לגרגר האחרון והפיכתה להקדש לטובת כל המוסלמים בעולם, [וזאת] בתמורה למדינה פלסטינית בגבולות 67. [כמו כן היא הסכימה] לוותר במרומז על [העקרון שחובה להמשיך] בג'האד עד ליום הדין. אולם מאז ניצחונם בבחירות נראה כי מנהיגי חמאס, או חלק מהם, כאילו נפגעו בתסביך המפורסם של המלט: שיגעון ההססנות, המחסל כל עשייה פוליטית, שפירושה -  להכריע בין שתי נקודות השקפה לאחר שנותנים לכל אחת מהן להתבטא בחופשיות. הם לא דחו את הודאתו במשתמע של המייסד [יאסין] לגבי חוסר הסיכוי לשחרר את פלסטין המנדטורית ואת הודאתו של מי שעומד בראשו כיום [משעל] כי ישראל היא מציאות קיימת על כל המשתמע מכך על פי ההיגיון.

 

הכרה חוקית בישראל וניהול משא ומתן עמה, כפי שעושה הרשות הפלסטינית, בתמיכתם של רוב הפלגים האחרים, מחייבת את מי שרוצה מדינה פלסטינית בגבולות 67 להפעיל את ההיגיון הפשוט ולרצות גם [למצוא] דרך כדי להשיגה, [דהיינו], הכרה ומשא ומתן. שכן, מדינה הפלסטינית איננה ישו שבא לעולם בהריון בלתי טבעי. עד מתי יהיו הנבונים שבחמאס, ואני מניח שיש ביניהם נבונים, בני ערובה בידי הסכלים של גדודי אל-קסאם, שהאלימות הפכה לטבע שני שלהם ...מי שהתיר לעצמו פעם אחת להרוג יתיר זאת לעצמו תמיד... אילו הייתי במקומם של הנבונים שבחמאס, הייתי מקבל את ההתפייסות הפלסטינית שהגנרל עומר סולימאן פועל להשיגה, ללא [התחשבות] בסביבה פוליטית או בתחבולות של פוסקי הלכה...

 

התהדיאה אינה מטרה בפני עצמה, אלא גשר המוביל למשא ומתן. הסכמתה של חמאס לתהדיאה והשמירה עליה [צריכה לכלול אפילו] חיסול הגורמים בג'יהאד האסלאמי שינסו להפר אותה ... התהדיאה ושמירת גבולות ישראל על ידי חמאס, כפי שאומר היריב שלה [הרש"פ], יתכן והם סימנים מעודדים לראשית פרידתה של חמאס מחלומות של ההתעוררות הג'האדיסטית לעבר פיוס עם המציאות העקשנית. התפקיד שלה הוא לחסום את דרכם של "הגנרלים במילואים [בישראל]", שעליהם אמר אהוד אולמרט שהם עדיין מתעקשים שאופציית המלחמה עם הפלסטינים והסורים עדיפה על פני אופציית השלום.

 

הנהגת חמאס פוחדת מתומכיה

האמיר בנדר בן סולטאן אמר שמנהיגי חמאס הבטיחו ביום שלאחר בחירתם לשכנע את תומכיהם, בתוך שלושה חודשים, להכיר בישראל. מדוע שבחודש הבא לא יפתיעו את עומר סולימאן על ידי קיום הבטחתם? אין ספק, הם פוחדים מתומכיהם, חלק מגדודי אל-קסאם, ולפיכך עליהם לנהוג לפי [אימרתו] של רוזוולט: "אומץ מדיני פירושו לא לפחד מהפחד". חובה על תנועה פוליטית בראש ובראשונה לשרת את האינטרס הציבורי של עמה. האם האינטרס של עם זה הוא להישאר ללא מדינה, במצור וברעב...רק בגלל שאומץ רוחם המדיני של מנהיגיה בגד בהם? החמאס נמצאת בפני תפנית מכריעה המחייבת ניעור עצמי כדי לחזור ולעצב את עצמה מחדש, כדי שתוכל לעמוד בפני האתגרים שיציב בפניה עמה ...

 

הקיפאון השכלי ממשיך לעוור את עיניהם של רבים מהפוליטיקאים במזרח התיכון, [שהישראלים שבהם] אינם רואים, אלא את "מעלותיו" של המשך כיבוש הגדה המערבית וירושלים המזרחית, [והפלסטינים שבהם חשים] כמיהה חולנית לשחרור פלסטין המנדטורית, [בעוד לאיראנים] תאווה מטורפת להשגת פצצה גרעינית. הם אינם רואים את האתגרים האמיתיים. אולם העובדות בשטח הן שבסופו של דבר יאלצו את כולם להיות [מציאותיים] ומודעים לצורך שבשיתוף פעולה קולקטיבי ערבי-ישראלי-תורכי-איראני כדי לדחוף אותן כלפי מעלה במקום לבזבז זמן, כסף ודם בדיאלקטיקה רצחנית, של מלחמה והתקוממות...



[1]  www.elaph.com, 17.10.2008.

תגיות