המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואלים סורים על תהליך השלום עם ישראל
12/5/2000


                            אינטלקטואלים סורים על תהליך השלום עם ישראל

 

היומון הלבנוני אל-נהאר[1] פרסם שלושה ראיונות עם אנשי רוח סוריים בנושא התהליך המדיני והנורמליזציה עם ישראל: ריאץ' אל-תרכ, ששהה שנים בכלא הסורי; טיב אל-זיתיני, אינטלקטואל סורי, החי בגרמניה; וברהאן  ע'ליון, אינטלקטואל סורי החי בפאריס. בפני המרואיינים הוצגו שלוש שאלות בנוגע לעתיד המזה"ת בעקבות חתימת הסכם שלום ישראלי-סורי:

 

שאלה ראשונה: כיצד אתם מעריכים את תהליך השלום? האם זהו השלום הצודק לו מייחלים הערבים, או שהוא טומן בחובו אפשרויות של המשך הסכסוך בדרכים אחרות?

 

ריאץ' אל-תרכ סבור ש"כל עוד המו"מ אינו מוביל לשלום האמיתי בו חפצים עמי האזור, הסכסוך ימשך [גם אם הדבר יהיה] בדרכים שונות מבעבר." 

 

גם טיב תיזיני טוען כי תהליך השלום לא יביא בהכרח לסיום הסכסוך. "אם בוחנים את מאפייניו של השלום הזה", הוא אומר, "מגלים כי קיימת אפשרות לפתיחתו של סכסוך חדש... מהסיבות הבאות:

-                     ישראל -- בשל הרכבה האתני והדמוגראפי ובשל האידיאולוגיה הפוליטית שלה -- אינה מסוגלת לסבול שלום המבוסס באמת על שוויון, וזאת על אף הדיבורים הנשמעים כעת בדבר המעבר מציונות לפוסט-ציונות... אמירתו המפורסמת של משה דיין -- "אני לוחם, משמע אני קיים" -- עודנה שולטת בחברה הישראלית ובאידיאולוגיה הפוליטית שלה.

 

-                     החברה הסורית, בהיותה חלק מהחברה הערבית, אינה מסולת לסבול שלום שהינו יותר מהפסקת הסכסוך המלחמתי המזוין..."

 

תזיני  הוסיף כי הוא "משוכנע כמעט לחלוטין שהשלום שאליו חותרים כעת לא יביא אלא [לצמיחתה של] תנועה חדשה או תנועות חדשות של מאבק מאומץ, מאורגן, וכולל [נגד ישראל]..."

 

ברהאן ע'ליון מציג עמדה שונה: "השלום יקר גם אם הוא אינו צודק. עמים רבים בעולם חולמים על שלום בכל מחיר... קשה לטעון שאנו ניצבים בפני שלום צודק, אבל בסופו של דבר, שלום בלתי צודק עדיף על המלחמה..."

 

ע'ליון מוסיף ומסביר כי לדעתו "השלום כבר הושג, והכוונה לכך שהתנאים שנכפו על האזור מונעים את פריצתם של מלחמה או מאבק מזוין בין אחת ממדינות ערב או ברית ערבית אפשרית לבין ישראל. [לפיכך,] לא תהיה מלחמה בטווח הנראה לעין. התנאי המונע את המלחמה הוא עליונותה האסטרטגית והצבאית המוחלטת של ישראל על פני מדינות ערב כולן ביחד וכל אחת לחוד..."

 

אלא שבראיה ארוכת טווח, מצטרף גם ע'ליון למרואיינים האחרים וקובע כי "אין משמעות הדבר בהכרח שהסכסוך בין ישראל לערבים הסתיים. כל עוד קיימת תקווה לבנות עולם ערבי מאוחד, או כל עוד קיימים רצון ונחישות בקרב הערבים או חלקם שלא לוותר על התקווה ההיסטורית הישנה להקים גוש עצמאי..."

 

שאלה שניה: כיצד ישפיע קץ הסכסוך על התשתית הפוליטית הקיימת בעולם הערבי? מהו עתידם של החיים הרעיוניים והפוליטיים בסוריה ומה עתידם של המשטרים הערביים לאחר השלום? האם השלום יפתח אפשרויות לדמוקרטיזציה, או יהווה אמצעי נוסף לשימור הדיקטטורה?

 

טיב תיזיני סבור כי השלום עם ישראל עשוי לעורר תסיסה חברתית במדינות ערב: "השלום הזה יביא לפתיחת מאבקים חברתיים, כלכליים, פוליטיים, ותרבותיים בתוך מדינות ערב נגד הכנופיות המכלות אותן לחלוטין. עד כה, נהגו השליטים לדרוש מהאנשים לוותר [על תביעותיהם] ולהימנע מלהעלותן משום ש"האויב בשער". לכן, השלום יהווה צומת חדשה עבור המודרניזציה של החברה הסורית.

 

קיימות שלוש אפשריות בנוגע למצב בעולם הערבי לאחר כינון שלום עם ישראל. האפשרות הראשונה היא שישראל תצליח לחדור לעומק התשתית החברתית, הכלכלית, והתרבותית בעולם הערבי... האפשרות השניה היא שיתפתח מאבק -- שיתכן שאופיו יהיה אסלאמי -- נגד התוכנית הישראלית ונגד השלום. במרבית המקרים יהיה למאבק זה אופי פונדמנטליסטי של ג'יהאד. האפשרות השלישית היא שתקום תנועה פוליטית רחבה שתתנגד לניסיונות הנורמליזציה...

 

בנוגע לעתיד החיים הרעיוניים והפוליטיים בסוריה, אני סבור שקיים סיכוי להתפתחויות חיוביות. יתכן שתתרחב הפעילות הפוליטית, המפלגתית והתרבותית בכיוון של חברה אזרחית. סבורני שהמשטרים הערביים מודאגים מכך והדבר עשוי להוביל אותם לויתורים לציבור הערבי. יתכן שיבוטלו החוקים לשעת חירום. מבחינה זו, השלום האפשרי יהווה מבוא להתפתחויות בתחום הדמוקרטיה..."

 

בניגוד לעמדה זו, סבור ברהאן ע'ליון, שתהליך השלום, עלול לחזק את המשטרים הדיקטטורים במקום את מגמות הדמוקרטיזציה: "הסכסוך עם ישראל סייע בחיזוק האליטות המקומיות והזהות הלאומית המקומית, בעיקר בסוריה ובמצרים...

 

אנו חייבים להבין גם שאופי היחסים בין ישראל למדינות ערב אינו הגורם היחיד שיקבע את עתידם של המשטרים הפוליטיים, או את תביעותיהן של החברות הערביות [מן המשטרים]. המשטרים ישתנו, ללא ספק, ותתרחשנה מהפכות אמיתיות בתחום זה... אלא שהדבר לא יהיה בגלל השלום או בשל הקשר החדש עם ישראל, אלא בשל החובות החברתיים, הכלכליים, והפוליטיים הרבים [שהמשטרים חבים לציבור], ושנדחו זמן רב..."

 

עם זאת, סבור ע'ליון שישראל והמערב אינם מעונינים כלל בדמוקרטיזציה של העולם הערבי. לדבריו, "ממשלות ישראל והמעצמות מעונינות ליצור מצב שבו לאליטות [הכוונה לשלטונות הערביים] יש מונופול על קבלת ההחלטות הפוליטיות [במדינות ערב]... וזאת כדי להקל על העברת פתרונות השלום והמדיניות הבינלאומית הבלתי פופולארית. מבחינה זו, השלום יוביל לחיזוק מגמות הדיקטטורה בכמה מדינות ולא להפך..."

 

השאלה השלישית: מה יהיה יחסה של התרבות הערבית לשלום? האם תמשך הסיסמא של דחיית הנורמליזציה התרבותית שיצאה לאוויר העולם במצרים בעקבות קמפ-דיוויד, או שהשלום הזה יעורר את התרבות הערבית לגבש עמדה חדשה ביחס לתרבות הישראלית?

 

ריאץ' אל-תרכ סבור שנורמליזציה בין ישראל לערבים בתחומי תרבות בלתי אפשרית כלל. לדעתו, "התרבות הישראלית אינה מנסה לחולל נורמליזציה, כפי שהיא טוענת. נהפוך הוא, היא שואפת לביטול האחר ולתפיסת מקומו, כפי שניסתה לעשות לתרבות הערבית בפלסטין, בכך שהשתלטה על המוסיקה ועל הפולקלור שלה, כידוע לכל.

 

הנורמליזציה התרבותית עם ישראל בלתי אפשרית, בשל השוני בין האופי של התרבות הישראלית לזו הערבית. בתרבות שלנו יש מקום של כבוד לאחר ולמורשתו. היו לה קשרים עם היוונים, הפרסים, וההודים בימי קדם ועם המערב הנאור, הדמוקרטי, וההומניסטי מאז הרנסנס... התרבות הישראלית, לעומת זאת, דוחה את האחר ומציבה את כולם במשבצת של גויים, מתוך הגישה המתנשאת של "עמו הנבחר של האל" החמוש בתקופה המודרנית בקולוניאליזם המתנחל.

 

אני מקווה שתנועת ההתנגדות לנורמליזציה לא תצעד לעבר הסתגרות שתמנע מאתנו מלהבחין בתמורות בחברה הישראלית... אני מקווה שהתנועה הזו תפתח את שעריה לעבודותיהם של אינטלקטואלים יהודים הומניסטים, ובעיקר אלו המזדהים עמנו ויוצאים נגד כל הגזענות והקנאות...

 

אנו מקווים שההתנגדות לנורמליזציה לא תהיה עניין חד-ממדי, אלא שתהיה זו תוכנית לאומית דמוקרטית אינטגרטיבית... שמטרתה לכונן שלום יציב בינינו לבין החברה היהודית, במנותק מהגזענות, מהציונות, ומההתנחלות..."

 

גם טיב תיזיני סבור כי לנורמליזציה התרבותית עם ישראל אין עתיד: "הדוגמה של השלום הישראלי-מצרי המגולם בהסכם קמפ-דיוויד מוכיחה שנורמליזציה ערבית עם ישות פוליטית נפשעת וגזלנית איננה בת-קיימא. זאת משום שהנורמליזציה מצריכה יחסים "נורמלים" היכולים להיווצר רק במידה שהמבנה הפוליטי של אחד הצדדים [הכוונה לישראל] אינו סותר את זכותם של העמים האחרים על מולדתם או על זכותם להגדרה עצמית. דבר זה אינו קיים בשלום אליו חותרים עתה [עם ישראל]. לכן, לא יהיה מקום ל"הפתעה" [מצמיחתן של] צורות חדשות או חדשות-ישנות של מאבק נגד שלום "בלתי צודק". סיסמאות כגון "זכות העמים להגדרה עצמית" וה"לגיטימיות של המאבק למען הזכות הלגיטימית בפלסטין" יזכו, לדעתי, לעדנה מחודשת..."

 

ברהאן ע'ליון מוסיף בעניין זה: "האסטרטגיה של המאבק בנורמליזציה כוללת שתי מגמות: אחת הקושרת את הפסקת החרם התרבותי [נגד ישראל] בכינון שלום על יסוד עקרונות ועידת מדריד, ושניה הגורסת שהחרם צריך להמשך כחלק מאסטרטגיה של הערבים המסרבת להסכין עם קיומה של ישראל ולקבל את תוכניות ההסדר שמשמעותן הכרה באובדנה של פלסטין הערבית לעד. לפיכך, ניתן לומר שהמאבק שהתנהל סביב לנורמליזציה ולחרם הערבי יהפוך למאבק פנים-ערבי בין אנשי רוח שיטענו שכינון השלום הסיר את המכשול בפני יחסים טבעיים עם אנשי רוח ישראלים, ואחרים שיטענו שיש להמשיך להתנגד לכך מתוך מחויבות לעקרונות הפאן-ערביים והלאומיים...

 

למאבק נגד הנורמליזציה התרבותית... תמשיך להיות משמעות, כל עוד העם הפלסטיני לא הגשים את כל  מטרותיו שאושרו על ידי האמנות הבינלאומיות ועל ידי רוח ההסדר הערבי-ישראלי המבוסס על אדמה תמורת שלום.

 

אשר ליחסים בין תרבויות, אין לנורמליזציה ולמאבק נגדה כל משמעות בהקשר זה. תרגום ספרות ישראלית [לערבית] אינו קשור לנורמליזציה אלא לעניין הפופולריזציה של הידע. תרגום מעין זה, והתרבות הישראלית בכלל, אינם מהווים איום על התרבות הערבית...

 

השאלה שכן תעמוד בפני האינטלקטואלים הערבים בעקבות ההסדר הסורי-לבנוני- ישראלי, כל עוד לא נמצא פתרון משכנע לבעיה הפלסטינית, איננה האם  הם מסכימים לקרוא סיפור ישראלי או לצפות בסרט שצולם בישראל -- דבר שהוא מובן מאליו -- אלא האם יסכימו לנסוע לישראל כדי לשאת הרצאה או להשתתף בכנס מדעי; או, במידה שהם אומנים, האם יסכימו לשחק עם ישראלים בסרט משותף, או להקים תערוכה "מזרח תיכונית", או לקבל מימון ישראלי לפרוייקט אומנותי או מחקרי? כל מה שמעבר לכך, אין לו כל משמעות פוליטית. אני משוכנע שחלק הארי מהאינטלקטואלים הערבים ימנעו מלשתף פעולה עם ישראל, לא מתוך חשש מפני הגמוניה אפשרית של התרבות הישראלית -- שהרי תרבות זו ענייה ביותר בהשוואה לתרבות הערבית -- אלא מתוך הסתייגות הנובעת מהתחושה שהכבוד העצמי אינו מתיר הסתופפות על מפתנו של הכוח המנצח..."


 


(אל-איאם (רש"פ פרסם חלקים מראיונות אלה בגיליונו מה-6 במאי, 2000. עוד בנושא יחסה של האינטליגנציה הסורית לתהליך השלום ראה www.memri.org Special Dispatch no. 84, April 6, 2000