המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
היחס להחלטה ללמד בישראל את שירי מחמוד דרויש
28/3/2000


תגובות להחלטת השר שריד ללמד את שירי מחמוד דרוויש

 

החלטתו של שר החינוך, יוסי שריד, להכניס לתוכניות הלימודים בבתי הספר הישראליים שירי משוררים פלסטינים, ובראשם 'משורר המאבק', מחמוד דרוויש, הסעירה את הציבור הישראלי והגיעה לכלל הצעת אי אמון בממשלה. הסערה הפוליטית הפתיעה את המשוררים ואת הפוליטיקאים הפלסטינים, אשר התקשו להבין, כיצד "מדינה בעלת מצבור גרעיני, המפחיד יבשת שלמה, פוחדת משיר, מנייר לבן שעליו רק מילים".[1] ההחלטה עצמה, לעומת זאת, התקבלה באדישות מסוימת ותוך הטלת ספק בכוונותיו האמיתיות של שריד.

 

מחמוד דרוויש אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית כי הוא ראה בהחלטה דבר "טבעי", אך "התגובות השליליות בישראל... מוכיחות, שהחברה הישראלית עדיין אינה בשלה לקבל את הפלסטיני האדם[2]…חשבתי בתמימות, כי אולי הישראלים שמו לב שהם חיים, מבחינה גיאוגרפית, בלב אזור ערבי עם מורשתו התרבותית, הציוויליזציונית והאנושית האצילה, וכי חלק מן הישראלים השתכנעו כי תהליך השלום, שנכנס לשנתו השביעית, דורש פתיחה של שערי 'המצודה הישראלית' בפני תרבות אזור זה".

 

עם תחילת המתקפה על שריד, טוען דרוויש, הוא חשב שהסערה סביב ההחלטה "איננה יותר מסכסוך מפלגתי פוליטי". ואולם, להפתעתו,  "המתקפה החלה להתרכז בי ובדמותי הספרותית בניסיון להרוס את הצד האנושי שבי ולהציג אותי כאויב מסוכן, שיש להרוס אותו". הדבר הביא אותו למסקנה, כי "רוב החברה הישראלית כולל השמאל הישראלי - עדיין שרוי תחת השפעת האידיאולוגיה הציונית, המתנגדת לקבל את הפלסטיני מחוץ למסגרת הדמות החד-ממדית ונעדרת האנושיות בה תואר לאורך השנים. כמו כן, ניכר כי החברה הישראלית אינה בשלה לקבל גרסה היסטורית שונה מִשֶלָה לגבי מה שארע לעם הפלסטיני. הם רוצים להיות הנציגים היחידים ל'אהבת' אדמה זו וחותרים למונופול על ההיסטוריה שלה".

 

לדברי דרוויש, "מתקפה זו תגרום נזק למאמצים להגיע לפיוס היסטורי בין שני העמים, והיא מעלה שאלות חדשות לגבי אופי השלום המדובר... האם מדובר רק בסידורי ביטחון ובעקבותיהם בקבלת תכתיבים ישראליים… או שהשלום האמיתי המיוחל הוא זה המבוסס על קבלת האחר הפלסטיני עם כל מרכיבי זהותו ההיסטוריים והתרבותיים והכרה בזכותו לריבונות ולעצמאות?"[3].

 

תגובת הרשות הפלסטינית:

ברשות הפלסטינית התייחסו להחלטה עצמה כ"צעד תעמולתי", ש"נועד לחטוף קולות בוחרים ערבים"[4] ואילו אל הסערה הפוליטית שהתחוללה בעקבותיה כאל 'הסתה גזענית' של אמצעי התקשורת הישראליים ושל חוגים פוליטיים בישראל. עם זאת, החלטתם היתה הפוכה: להגיב בהחלטה ללמד ספרות ישראלית בבתי הספר של הרשות.[5]


שר התרבות וההסברה ברשות הפלסטינית, יאסר עבד רבו, מסר לעיתונות, כי הוחלט להדפיס מבחר קטעים מייצגים מהשירה הישראלית ולהפיצם במוסדות חינוך ותרבות פלסטיניים, על מנת ציבור התלמידים בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות יכיר את השירה העברית החדשה, וכל זאת כחלק מן "המסורת התרבותית, שמוסדות אש"ף נהגו לפיה בעבר".[6]

 

יצוין, כי דווקא מחמוד דרוויש הביע התנגדות להחלטה וטען כי "עדיין לא הבשילו התנאים ללימוד השירה העברית בבתי הספר של הרשות הפלסטינית". ואולם הוא הוסיף, כי "יתכן ובעתיד - כאשר ישרור באזור שלום אמיתי - ישררו תנאים מתאימים לכך". יתרה מזו, הוא "מסכים עם ראש ממשלת ישראל, שהתנאים אינם מתאימים גם ללימוד יצירת המשוררים הפלסטינים בבתי הספר הישראליים".[7]

 

ב'איגרת פתוחה' מעל דפי העיתונות, שהפנה השר יאסר עבד רבה לשר החינוך הישראלי, הוא טוען, כי ההתקפה של ראשי הימין הישראלי על ההחלטה מונעת מצעירי ישראל להכיר את העם הפלסטיני ואת תרבותו, בשעה שזהו אחד התנאים לדו-קיום בין העמים. לדבריו, הפרשה מעוררת ספקות לגבי טיב השלום עם ישראל ולגבי התוכניות המדיניות, החברתיות והתרבותיות המשותפות לישראלים ולפלסטינים, שכן, "כיצד אפשר לחבר בין ההתחייבות [לפעילויות משותפות] והצהרות השלום הרבות [של ישראל] לבין האיבה [שנגלתה] כלפי שיר או יצירה של משורר פלסטיני גדול? מה יעניק אמינות לכל האמירות [הישראליות] ביחס לשלום המובטח?".

 

לדברי עבד רבה, "הגורמים להתקפת ראשי הימין הקיצוני בישראל על מחמוד דרוויש טמונים בשאיפתם העמוקה להכחיש את קיומו של העם הפלסטיני ואת זכויותיו השוות, […] משום שהיא נושאת בחובה רוח של שוויון ודו קיום, והיא מגינה על ערכי האחווה האנושית ומדגישה את אהבתנו לאדמה זו ואת הקשר שלנו אליה".[8]

 

תת שר התרבות, יחיא יח'לף, התייחס גם הוא לפרשה וטען, כי  "המסע הגזעני בישראל נגד המשורר הפלסטיני, מחמוד דרוויש... מבהיר לנו את השקר הישראלי שכמעט והאמנו בו שקר הנורמליזציה התרבותית עם הערבים ופתיחת עידן חדש של הכרה תרבותית עם הפלסטינים". למעשה, טוען יח'לף, "הישראלים אינם רוצים להפוך את היחסים עם הערבים ועם הפלסטינים לנורמליים. הם אפילו אינם מכירים בכך, שישנה תרבות ערבית ואינם מנסים להתוודע אליה. ההכרה בתרבות הערבית או הפלסטינית כמוה כהכרה בזכויות הערבים והפלסטינים".[9]

 

תגובות בעולם הערבי:

כותבים ערביים ממדינות שונות התייחסו לפרשה וראו בה הוכחה לכך, שישראל אינה מוכנה להכיר בקיומו של העם הפלסטיני ואינה מוכנה לקיים נורמליזציה תרבותית אמיתית עם הערבים.

 

ביצ'ון עבאס, בעל טור ביומון הלבנוני "אל-ספיר", קבע כי "שריד אמיץ וסובלני ביחס לאלה, אשר רוצים לראות את הערבי רק הרוג או מגורש. ואולם... האם ההכרה הסמלית [של ישראל], בכך שלחמישית מן החברה [הישראלית] יש שפה וקיום [משלהם], היא באמת אמיצה?...שריד אמיץ וסובלני ביחס לרוב הישראלים. הוא קול אחר ותרבותי, הבוש בחברתו ובמשטרו... [ואולם] אותנו מעניינת יותר התנגדות הרוב [בישראל] להכיר בשם ובשפה של העם האחר...".[10]

בעל טור ביומון הלונדוני, "אל-קדס אל-ערבי", צבחי חדידי, הביע את דעתו, כי התגובות הנסערות בישראל מצביעות על כך, ש"הממסד הציוני איננו מוכן עדיין [לנורמליזציה תרבותית עם הערבים]... ולא נראה, שבעתיד הקרוב הוא יהיה מוכן [לכך]".[11]

 

בדומה לכך, ציין כתב היומון הלונדוני, "אל-חיאת", מוסא ברהומה, כי "ישראל - אשר מפלגותיה וחברתה התאחדו לשם מאבק בשיר עד כדי איום באי אמון בממשלה - איננה ישות בעלת המאפיינים [הנחוצים] לדו קיום ולכניסה לאזור הערבי".[12]

 

כתב היומון הירדני, "אל-דסתור", מחמד שריף אל-ג'יוסי, השתומם לנוכח המהומה שעוררה החלטת שריד ללמד שירה פלסטינית: "כאילו שלימוד הספרות הפלסטינית בתוכניות הלימוד הישראליות הוא עניין טבעי או רגיל... אנו שוכחים, כי תוכניות הלימוד הישראליות עדיין מלאות בגזענות נגד האחר בכלל ונגד הערבים בפרט, והן יישארו כאלו, גם אם ישראל תחתום על עוד מה שמכונה 'הסכמי שלום'. זאת משום שהאמונה היהודית מלאה בהפליה זו, הזוכה, על פי רוב, לכבוד בתרבות המערבית...".[13]

סיכום

החלטת שר החינוך, שריד, לכלול בבתי הספר הישראלים שירי משוררים פלסטיניים (ובראשם מחמוד דרוויש) נתקלה בהתנגדות חריפה מצד גורמים שונים בציבור הישראלי. התנגדות זו הפתיעה את הפלסטינים ועוררה בעיתונות הפלסטינית והערבית דיון רחב היקף לא רק בשירי דרוויש, אלא גם בתהיות הישנות-חדשות לגבי טיב השלום והנורמליזציה שישראל מעונינת לקיים עמם ולגבי הנכונות הישראלית להכיר בקיומו הנפרד והעצמאי של העם הפלסטיני, כעם שיש לו תרבות משלו.

 



[1]  אל-איאם, 14.3.2000.

[2] גם הוגה הדעות הפלסטיני, אדואד סעיד, הביע את דעתו כי שירו של דרויש מהווה איום לישראל "משום שהוא מציע את האפשרות שהקיום המעשי של הפלסטיני יהפוך לדבר מקובל בתודעה הישראלית; לא כטרוריסט או כ'שותף לשלום' אלא כבן אדם אמיתי שיש לו היסטוריה, קיום ושפה משלו.". אל-חיאת (לונדון), 2.4.2000.

[3]  אל-איאם, 3.8.2000.

[4]  המשורר הפלסטיני, בשיר שלש, למשל, ראה בהחלטה "צעד תעמולתי בלבד, באמצעותו רצה יוסי שריד להוסיף איפור חדש למסכת הפיוס והשלום, שממשלת ברק מתכסה בה". אל-איאם, 14.3.2000. הסבר אחר לכוונות האמיתיות, העומדות מאחורי ההחלטה, הציע האני חביב, בעל טור ביומון "אל-איאם". לדבריו, "טעות לחשוב, שהחלטתו של יוסי שריד היא סוג של התעוררות המצפון או גילוי מאוחר של ערך היצירה הפלסטינית. לדעתנו, העניין כולו מסתכם בצרוף הגורם הפלסטיני למלחמות הפנימיות בין הגושים המפלגתיים השונים בישראל. יוסי שריד רוצה לנקוט צעדים אקרובטיים תעמולתיים כדי לחטוף כמה שיותר קולות של בוחרים ערבים." אל-איאם, 15.3.2000.

 [5] אל-קדס, 15.3.2000.

 [6] אל-איאם, 14.3.2000.

 [7] אל-קדס, 13.3.2000.

[8]   אל-קדס, 7.3.2000.

THE JERUSALEM TIMES, 24-3-2000 [9]

[10]  אל-ספיר (לבנון), 18.3.2000. באופן דומה התייחס גם בעל טור ביומון המצרי, "אל-אח'באר", אסאמה אל-ג'מאל, לסוגיה והביע את דעתו, כי ההתנגדות ללימוד שירי דרוויש היא "ניסיון לשבש את דמותו של הפלסטיני ולהציגו כ'טרוריסט' בלבד" וכי הבעיה היסודית היא "התכחשותה של ישראל לזכותה של פלסטין להתקיים ולהיות בעלת תרבות וזהות לאומית". אל-אח'באר (מצרים), 21.3.2000.

[11]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 8.3.2000.

[12]  אל-חיאת (לונדון), 16.3.2000.

 [13]אל-דסתור (ירדן), 19.3.2000.

תגיות