המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הוגה דעות ליברלי סורי: אין דמוקרטיה ללא חילוניות
2/10/2008

 

ג'ורג' טראבישי, הוגה דעות ליברלי סורי: אין דמוקרטיה ללא חילוניות

 

ב-23 בינואר 2008 פרסם היומון הלונדוני בשפה הערבית, אל-שרק אל-אוסט,[1] ראיון עם ג'ורג' טראבישי, חוקר והוגה דעות ליברלי סורי, החי כיום בצרפת. מפעלו הספרותי של טראבישי כולל ספרי פילוסופיה וביקורת הספרות הערבית לצד תרגום ספרי פילוסופיה מערביים רבים. בעשרים השנים האחרונות הוא מתמקד בקריאה מחדש של המורשת הערבית תוך גיוסה למאבק באסלאמיסטים. בראיון מדגיש אל-טראבישי את חשיבות הביקורת והביקורת העצמית לעתיד העולם הערבי וקובע שהחילוניות הוא תנאי לדמוקרטיה ותרופה לעדתיות השלטת בו כיום.

 

להלן תרגום קטעים מהראיון:     

 

הביקורת כערבות לשמירת הזהות

ש: הדרך הרעיונית שלך ידעה מספר תחנות, שבמהלכן [עברת] מהבעת' אל האקזיסטנציאליזם  ומהמרכסיזם אל הליברליזם ולבסוף נעצרה בביקורת התבונה הערבית. לאחר [שעברת] דרך גדושה זו, היכן אתה נמצא? האם אתה בשלב של ביקורת עצמית, בדיקה דרכך מחדש, או ביקורת המציאות הערבית?

ת: אני שייך לדור שלי. הדור שלי עבר ב-50 שנה מה שבארצות אחרות עוברים אולי במשך 100 או 200 שנה. מצב הדור שלנו דומה לכתיבת יצירה ספרותית ערבית. לדוגמא, נגיב מחפוז עבר במשך 50 שנה [מכתיבת] רומן היסטורי [לרומן] ריאליסטי ומשם אל [הרומן] הסימבולי ואחריו [הרומן] על המורשת וסיים לבסוף ברומן המטאפיזי. כלומר נגיב מחפוז עבר בדרכו הספרותית האישית במשך 50 שנה  את ההתפתחות שעברה הספרות האירופאית במשך 300 שנה.

 

הדור שלנו היה נתון ללחצים של שינויים מהירים, שבמהלכם הוא היה עד למאורעות גדולים, כגון, עלייתם ונפילתם של הנאציזם והמרכסיזם, מהפיכות הסטודנטים והשינויים שעברו על ההגות האירופאית, שהתחילו באקזיסטנציאליזם עברו לאסכולת פרנקפורט והסתיימו בסטרוקטורליזם ובפוסט מודרניזם. בה בעת היה העולם עד להתפתחויות חשובות, שראשיתן בסיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, וסופן בתנועות לשחרור לאומי ותנועות העולם השלישי וכן נפילת המחנה הסוציאליסטי  ולאחר מכן הגלובליזציה.

 

הדור שלנו היה צריך להגיב לכל המאורעות האלה, לקלוט אותם ולדעת כיצד לאמצם, ובה בעת גם לדעת לנקוט עמדה ביקורתית כלפיהם. מה שהיה עליו לעשות כדי לשמור על קשר עם תקופתו .. הוא לא לאמץ השקפה אחת קבועה. אני סבור שדרכי האישית משקפת את דרכו של הדור עצמו, שכן עברתי מאסכולה אחת לשנייה בהתאם לתהפוכות הזמן, תוך יישום עקרון הביקורת והביקורת העצמית, [עקרון] המהווה ערובה עיקרית לשמירת זהותך במהלך השינוי וההתאמה למציאות המשתנה.

 

המורשת הערבית כתשובה לפונדמנטליזם המוסלמי

דרך זו של תהפוכות רצופות אין פירושה דחיית כל מה שעבר, אלא להיפך. מתוך ההיסטוריה, ההשתנות וסגירת החשבון, נוצר גם תהליך של הצטברות ובניה מחדש. העובדה שעברתי את השלבים של פאן ערביות, אקסיסטנציאליזם, מרכסיזם ופסיכואנליזם אין פירושה שאינני שומר לעצמי אלמנטים מסוימים מתחנות אלה, הממשיכים להשפיע על התוצר הסופי של דרכי הרעיונית. כך אני יכול היום להפיק תועלת מכל הניסיונות הקודמים שלי כדי לפתח השקפה מורכבת ומעמיקה כלפי המציאות בה אנו חיים. [מציאות זו] מהווה תפנית חדשה בדרכו של העולם הערבי, [ואני מתכוון] להתפרצות תופעת הפונדמנטליזם המתפשטת כיום שהיא אחת הסיבות העיקריות לשינוי שחל בהגותי [ולמעבר] מביקורת ספרותית אל ביקורת המורשת הערבית האסלאמית, כפי שבא לידי ביטוי במפעל "ביקורת על ביקורת התבונה הערבית", שקיבל ועדיין ממשיך לקבל מימדים של אנציקלופדיה, שאני בעצמי לא שיערתי אותם, כאשר התחלתי לכתוב זאת לפני יותר מ-20 שנה...

 

ש: ובכן, האם אנו יכולים לומר שהמפעל שלך בא בהקשר של גיוס המסורת למען המערכה על המודרניזם?

ת: המסורת ודברים נוספים. העימות בין הדוגלים במודרניזם לבין הקוראים לשמרנות הוא מאבק ארוך ומייגע, ואני סבור שהוא יימשך לאורך חמישים השנים, או מאה השנים הבאות. העימות עם השמרנים הללו לא יושלם, אלא באמצעות כל הישגי המודרניזם וגילויו בתחומי המדע והפילוסופיה, וכן דרך השיבה לאותם המקורות של המורשת, שהם [השמרנים] מתיימרים להתבצר בהם.

 

ובכן, כשאני אומר כאן הם "מתיימרים" אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר. כלומר, פונדמנטליזם זה שאנו מתעמתים עמו כיום, הוא, לדעתי, חידוש דתי מוחלט, ודי לי בראיה אחת לעניין זה: אם נביט אחורה במסורת לא נמצא מישהו שחי בתקופות ההן הקורא לעצמו אסלאמיסט. היו אז מוסלמים, נוצרים, יהודים ואמגושים, אולם לא היו שם אסלאמיסטים.

 

ניצחון המנטאליות על התבונה

ש: מה ההסבר שלך לנסיגה שחלה בתבונה הערבית לאחר תקופת הפתיחות והפריחה שהיו מנת חלקה בעבר? האם אנו זקוקים לתוכנית לתחייה ערבית? [ואם כן] מה הן מאפייניה?

ת: קשה לענות בשורות ספורות על שאלה מעין זו, שנשפך עליה דיו רב, אולם אני אביע רק את דעתי כאן בעניין הסתייגותי מהמילה "התבונה". אני סבור שרבים מהמשכילים הערבים, וכמוהם הציבור שהם פונים אליו, אינם חושבים בעזרת השכל אלא בעזרת המנטאליות שלהם. ההבדל ביניהם גדול. יתכן שהמשך תוכנית התחייה הערבית, שכיום סובלת מנסיגה גדולה, תלוי ביכולתו של המשכיל הערבי להשתנות [ולעבור] מנקודת מוצא של מנטאליות לנקודת מוצא של תבונה. התבונה אינה נחשבת לתבונה אלא אם כן היא ביקורתית.

 

לעומת זאת מה שמאפיין את המנטאליות היא הנטייה שלה להגן ולהצדיק. זהו הדבר המאפיין ביותר את התרבות השלטת כיום בעולם הערבי, ובפרט את ערוצי הלוויין הערביים, המשליטים את [מנטאליות] האפולוגטיקה על הביקורת והמסעירים את הרגשות במקום לגרות את ההיגיון...

 

אין כיום פילוסופיה ערבית מודרנית

ש: בספרך האחרון "מחשבות אפיקורסיות על הדמוקרטיה, החילוניות והמודרנה וההתנגדות הערבית" אתה מכחיש את קיומה של פילוסופיה ערבית מודרנית. אתה מתייחס אל ניסיונותיהם של הוגי דעות, דוגמת עבד אל-רחמן בדוי, סמיר אמין וחסן חנפי, ככאלה שאינם יותר מאשר תרגום או יצירת כלאיים על ידי תרגום רעיונות מערביים. האם אינך סבור שגזר הדין שלך מוגזם במעט?

ת: אני אומר פעם נוספת שהפילוסופיה היא תולדה של ההיגיון. הדבר השולט היום בבימת התרבות הערבית היא המנטאליות, ולכן אני קרוב לומר שאין כיום אפשרות להימצאותה של פילוסופיה ערבית. יתכן שבגזר דין זה יש הכללה מסוימת, אולם, תן לי דוגמא לפילוסוף ערבי אחד הראוי לשם הזה. [זאת] בידיעה שאינני מוציא את עצמי מכלל גזר דין זה. דבר זה מעציב כיוון שאנו יודעים שמי שחוללו את המודרנה המערבית היו בראש ובראשונה הפילוסופים. האם לא [ניתן] לתלות את כשלון המודרניזם הערבי, לפחות במקצת, בהעדרם של פילוסופים ערבים?

 

ברוב מדינות ערב אין קלפי אמיתי

ש: בהרצאה שנתת בוועידה אודות "החילוניות במזרח הערבי", שנערכה לאחרונה בדמשק, הגעת למסקנה כי חייב להיות מיזוג בין דמוקרטיה לחילוניות. אמרת שהיא [החילוניות] פותחה במעבדות של המערב כדי להוות תרופה למחלה העדתית...

ת: אין דמוקרטיה ללא חילוניות, כיוון שרק בחסות החילוניות יכול האדם להשתחרר מהמנטאליות הדתית והעדתית ולחשוב, וכתוצאה מכך לבחור על פי שכלו. לכן הדגשתי ביותר מאחד ממחקרי שהדמוקרטיה אינה תלויה בקלפי, אלא גם, ובמיוחד, בתאים של המוח.

 

כיצד אנחנו מדמים בנפשנו [שניתן] לקיים דמוקרטיה יציבה בעוד שידוע לנו שהסוני אינו מצביע אלא למועמד סוני, וכך גם השיעי לשיעי, הקתולי לקתולי והאורתודוכסי לאורתודוכסי?

 

ניקח מקרה ספציפי, למשל, מצרים: למרות שהקופטים מהווים בין 8% ל-12% מהחברה המצרית, הרי שהמצב העדתי השורר במצרים כיום אינו מאפשר אפילו בחירת נציג קופטי אחד, ולכן המדינה נאלצת להתערב ולמנות מספר נציגים קופטים. קח גם לדוגמא את איראן היום: הסונים מהווים בערך 20% מתושבי איראן ולמרות זאת יש להם בפרלמנט כ-10 נציגים מתוך 600, אם זכרוני אינו מטעני.

 

זאת כיוון שהדמוקרטיה לכאורה שבאיראן, במצרים ובשאר מדינות ערב מנותקת מהחילוניות. לבנון, המדינה הערבית הדמוקרטית ביותר, מהווה עדות אחרונה למצוקת הדמוקרטיה המסתמכת  על הקלפי בלבד, שכן הבחירות הן על בסיס עדתי. וזאת לדעת, שקלפי, במובן הדמוקרטי האמיתי של המילה, אינו קיים כלל ברוב מדינות ערב.

 

העולם הערבי נגוע במחלה העדתית

ש: בהרצאתך הקודמת אמרת שהעדתיות באסלאם איננה אירוע חולף, אלא היא אחד מאבני היסוד של האסלאם ההיסטורי. אולם ישנם הטוענים נגדך שאתה מחזיר את הבעיה העדתית אל [מגרש] המאבק הדתי, ומקל ראש בגורם המרכזי, שהוא המאבק הפוליטי והחברתי, כלומר: הבעיה העדתית היא בעצם מאבק על השלטון, ולכן זהו מאבק פוליטי חברתי ולא מאבק עדתי דתי. מה תגובתך לכך?

ת: וכי מי אמר שהמאבק העדתי הוא מאבק דתי טהור? אני התמקדתי בפרוטרוט במאבק העדתי באסלאם רק כדי להסב את תשומת הלב לקיומו המודחק  במודעות, ולא כדי להכחיש את הקשר שלו למאבק על השלטון ולהשפעה חברתית.

 

דברי בעניין קיומו של המאבק העדתי באסלאם באו במסגרת תגובה לאלה שטוענים שהחילוניות הומצאה במערב כתרופה למאבק העדתי בנצרות. למרות שהחילוניות הומצאה בעצם במערב, אינני רואה בכך סיבה לאי יישומה בעולם הערבי. לו היינו פועלים על פי היגיון זה [של דחיית רעיונות שהומצאו במערב] היה עלינו לסרב [לרעיון] יישום הדמוקרטיה בעולם הערבי, שכן גם הדמוקרטיה הומצאה במערב. בכל אופן כיוון שהחילוניות היא התרופה למאבק העדתי הרי שההזדקקות לה בעולם האסלאמי אינה פחותה מההזדקקות המערב אליה. [זאת] כיוון שהוא נגוע במחלה העדתית באופן אכזרי ומריר אפילו יותר ממה שידעה אירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים בראשית העת החדשה.

 

ש: חלק מהוגי הדעות סבורים שאין באפשרותם של הערבים הדוגלים בחילוניות לפתח דגם של חילוניות הראוי ליישום בעולם הערבי. מהי תגובתך לכך? ומהו הפתרון לדעתך?

ת: כבר הבעתי את דעתי יותר מפעם בדברים שכתבתי אודות החילוניות: החילוניות בעולם הערבי אינה נוסחה [טכנית] שיש לה הוראות הפעלה, אלא צריך לחזור ולגלות אותה, להמציא אותה ולפתחה כדי שתהיה מתאימה למציאות הערבית ולצרכיה. אחרת עתידה לא יהיה שונה מהפילוסופיה הערבית המתורגמת [מילולית מהמערב]. החילוניות במערב, כפי שאני עתיד להסביר בספרי הבא "מחשבות אפיקורסיות 2"- אשר יצא לאור בקרוב - צמחה על בסיס [רעיון] ההפרדה בין דת למדינה והיא הוגבלה למגזר הציבורי, כשהמגזר החברתי לא [נכלל בו]. אולם אני סבור שהסתפקות בהפרדה בין דת למדינה אינה מספיקה בעולם הערבי. ויתירה מכך אין מנוס מכך שהחילוניות תחדור לעומק החברה עצמה, שאם לא כן אנו עתידים לעמוד בפני משבר דומה לזה המפרק כיום את תורכיה,שהיא מדינה המחולקת בין אלו שעברו תהליך חילון לבין חברה אסלאמיסטית או חברה שעברה תהליך של אסלום מחדש.



[1]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.1.2008