המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פולחן השהידים ב'ג'יהאד האסלאמי'
15/2/2000

פולחן השהידים ב'ג'יהאד האסלאמי'

 

ביטאון ארגון 'הג'יהאד האסלאמי', אל-אסתקלאל, היוצא לאור בעזה מפרסם מידי שבוע ביוגרפיה של חלל - 'שהיד'. הסדרה מעלה על נס את דמותם ואת פעולותיהם של 'החללים הגיבורים' אשר בחרו להיאבק בישראל ב"דרכים צבאיות". הכתבות מבליטות את המשמעות הלאומית והדתית שבמותם של חללים אלו שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען הצלחת המאבק ואשר שאפו למות 'מות קדושים' "למען אללה".

 

הגורם הלאומי:

מבחינה לאומית פועלים ה'שהידים' לסילוק "הכיבוש הציוני"[1] ולמיגור "הצבא הנאצי"[2] וכן "כנקמה על חללי האינתיפאדה, על הפצועים ועל העצורים"[3]. בביוגרפיה של ה'שהיד' אימן ראצ'י שפוצץ עצמו בדצמבר 1995 בפתחו של אוטובוס בירושלים וגרם לעשרות הרוגים ופצועים מוצגת השקפת עולמו הלאומית של ה'שהיד': "אימן היה משוכנע כי הציונים האכזריים הם אלו העומדים מאחורי כל האסונות אשר פגעו בעמו. הם הרגו את הילדים ואת הנשים, את הזקנים ואת הנערים, גירשו את האנשים מבתיהם וביצעו מעשי טבח נגד בני עמנו בתוך [האדמות] ומחוצה להן. הם הגידול הסרטני בלב האומה האסלאמית, שיש לעוקרו מן השורש כדי שלא ייפגע הגוף כולו.[4]

מרבית ה'שהידים' השתייכו לארגוני ה'חמאס וה'ג'יהאד האסלאמי' ונטלו חלק בפעילותן השוטפת של תנועות אלו כנגד ישראל וכנגד הסכמי השלום. בביוגרפיה של ה'שהיד' ראפת אל-ברדויל, למשל, אשר נהרג בעת שהטמין מטעני נפץ בהתנחלות מורג ביוני 1999 נאמר כי הוא "האמין כי 'מה שנלקח בכוח יוחזר רק באמצעות הכוח'[5]. הוא לא האמין בהסכם אוסלו ולכן זרק מטען נפץ על חיילים ביום החתימה על ההסכם."[6] בביוגרפיה של סלימאן טחאינה שהתאבד עם מכונית תופת בשוק מחנה יהודה בנובמבר 1998, נאמר כי "סלימאן התנגד להסכמי השלום עם הציונים וחזר ואמר כי לא יתכן שנקיים שלום עם הגזלנים הללו. הם מבינים רק את שפת הכוח, ולכן רק שפת הנשק תוכל להשיג משהו עבור עמנו. הוא סבר כי דרך האוטונומיה משרתת את האויבים בלבד, וכי מי שהולך בדרך זו מקל ראש בדם החללים ובמולדתו פלסטין... הוא הדגיש כי הדרך לפלסטין עוברת בג'יהאד ולא בהסכמים תבוסתניים."[7] בצוואתו אמר סלימאן כי "לא קלינטון, לא נתניהו ולא הסכם וואי [פלנטיישן] ימנעו מאיתנו מלפגוש את אלוהינו [בעקבות שהאדה]."[8]

 

הגורם הדתי:

מבחינה דתית 'מות הקדושים' "השהאדה" - הוא "התקווה הגדולה ביותר בעולם הזה"[9].  ה'שהיד' זוכה לתהילת עולם משום שזכה "למות למען אללה" והוא זוכה לחיי נצח בקרבת אלוהיו בהתאם לפסוק הקוראני בו נפתח כל פרק בסדרת הביוגרפיות: "אל תראו את אלה אשר מתו למען אללה כמתים אלא כחיים, המתקיימים אצל אלוהיהם"[10]. לפיכך, משפט מפתח בתפישת עולמם של ה'שהידים' הוא המשפט:  "בקש את המוות, ותקבל חיים".[11] עדות לעומק האמונה בחיי הנצח המובטחים ל'שהיד' ניכרת בחלום המיוחס לאמו ולאחותו של ה'שהיד' ראפת אל-ברדויל. בחלומן הוא נראה מחיייך והן אמרו לו: "הרי אתה מת" והוא ענה להן: "החלל הקדוש חי הוא ולא מת." גם אשת אחיו ראתה אותו בחלומה ואמרה לו כי הוא מת. ראפת ענה לה: "אני חי כפי שאת חיה. כל האנשים מתים, אך החלל הקדוש חי ולא ימות."[12]

המפתי הראשי של כוחות המשטרה ברשות הפלסטינית, שיח' עבד אל-סלאם אבו שח'ידם, הסביר את ה'תגמולים' להם זוכה ה'שהיד' על פי המסורת האסלאמית: משעה שניגרת טפת דמו הראשונה הוא אינו חש את כאבי הפציעה ונסלח לו על כל מעשיו, הוא רואה את מושבו בגן העדן, הוא ניצל מחיבוטי הקבר, נחסכת ממנו חרדת יום הדין, הוא נושא [שבעים נשים] מקרב שחורות העין [יפות תואר], הוא משמש מליץ יושר עבור שבעים מקרוביו, הוא זוכה לכתר הכבוד שאבן החן שבו טובה יותר מן העולם הזה ומכל אשר בו.[13] אמונה זו מסבירה מדוע מגיבים קרובי משפחתו של ה'שהיד', בדרך כלל, בשלוות נפש ואף בשמחה כאשר הם מתבשרים על מותו, על אף צער הפרידה.

 

כותבי סדרת הביוגרפיות מדגישים כי ה'שהידים' שאפו למות מות קדושים והתפללו כי אללה ייענה לתפילתם ויבחר לצרפם ל"שיירת החללים הקדושים". בכך, מציינת הסדרה, הם שונים מן היהודים הידועים לשמצה באהבתם לחיים ואשר לגביהם נכתב בקוראן: "תמצא כי הם [היהודים] האנשים הקנאים ביותר לחיים"[14]. ה'שהיד' מחמד אבו האשם שפוצץ עצמו במכוניתו בלב שיירה של מתנחלים בנובמבר 1995 מתואר כמי ש"שאף לפגוש את אלוהיו בפעולת התאבדות איכותית"[15]. ה'שהיד' סאמי ארחים שנהרג באינתיפאדה מתואר כמי ש"ציווה על כל בני המשפחה, כי לא יתעצבו ולא יבכו על עזיבתו, אלא ישמחו תמיד, שכן החלל נבחר על ידי אללה לשכון לידו..."[16]. 

 

בביוגרפיה של ה'שהיד' אנור אל-שבראוי אשר פוצץ עצמו יחד עם ה'שהיד' עבדאללה אל-מדהון ליד אוטובוסים של מתנחלים במאי 1997 מתוארת באופן ציורי השאיפה ל'שהאדה': "נשמותיהם עולות אל השמים כדי לחוג בגן העדן, אשר הבטיח אללה לעבדו הנאמן. הן חגות סביב כסא הרחמן ומגיעות עד לנהרות גן העדן. הן מקוות, שיהיו להן אלף נשמות, כדי שישובו וימותו מות קדושים אלף פעם בעבור אללה, כדי שיגיעו לגן עדן [שוב ושוב]."[17]

 

על פי רוב יוצרים פרקי הסדרה קשר הדוק וברור בין המניעים הלאומיים לבין המניעים הדתיים של החללים. "הגיבור" יאסר דאוד, למשל, אשר דקר בסכין מספר אנשים ברחובות ירושלים במאי 1991 "הודה בקיום פעולת הגבורה כנקמה על חללי האינתיפאדה ועל מעשי הטבח [של ישראל בפלסטינים] ומתוך רצון למות מות קדושים."[18]

 

קווים לדמותם של החללים על פי  אל-אסתקלאל:

על פי רוב, מתואר ה'שהיד' כבן למשפחת פליטים מרובת ילדים וקְשַת יום שהינה גם משפחה שמרנית ודתית. ה'שהידים' מתוארים כתלמידים מצטיינים שרובם סיימו בית ספר תיכון, ואולם את השכלתם הדתית הם הרחיבו במסגד וממנו יצאו לפעולות אלימות. פרקי הסדרה מקפידים להציג את ה'שהידים' כמאמינים אדוקים שהקפידו להתפלל, לצום, לקרוא בקוראן ולבקר במסגד.

 

החללים מתוארים כמי שלמותם קדמה מסכת של פעילות אלימה נגד ישראל. רבים מן ה'שהידים' השתתפו בהנחת מארבים לסיורי הצבא, בידוי אבנים, בהטלת בקבוקי תבערה, בהכנת מטעני נפץ ובעימותים עם "חיילי הכיבוש". רובם נעצרו בעבר על ידי כוחות הביטחון הישראלים (ולעיתים גם הפלסטינים)  ורבים מהם הוחזקו במעצר מנהלי או נשפטו למספר חודשי מאסר באשמת השתייכות לתנועת ה'חמאס' או ה'גיהאד האסלאמי'. במקרים רבים מתואר המאסר כתקופה משמעותית בחייו של ה'שהיד', תקופה שבה התחזקו אמונתו הדתית וזיקתו הלאומית. למעצרו של ה'שהיד' מחמד אבו האשם, לדוגמא, "היה תפקיד חשוב בהגדלת מודעותו... ובסוף המעצר יצא בצעד בוטח לדרך בה בחר. הוא ידע כי הדם לבדו הוא צו השעה וכי דם החללים הקדושים שווה כפליים מן המילים."[19]

 

במקרים אחדים, נטען בפרקי הסדרה, פגשו ה'שהידים' בכלא את עמיתיהם לפיגועים שתכננו. מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בנובמבר 1998, יוסף אל-זע'יר וסלימאן טחאינה, למשל, נפגשו בין כותלי הכלא "והחליטו להתמסר לאללה ולפגוש אותו יחדיו כדי לחיות חיים טובים בגן העדן".[20]

 

החללים מתוארים כבעלי תכונות אופי תרומיות. לדוגמא: ה'שהיד' אימן ראצ'י מתואר כבעל אופי טוב, סבלני, חברותי מאוד, חייכן, אוהב ילדים ומרבה לסייע לנזקקים.[21] ה'שהיד' יוסף אל-זע'יר מתואר כצנוע, שקט, סבלני, אוהב את הזולת, אהוב על כל הסובבים אותו, אדם שלא הרגיז מעולם איש.[22]

 

פרקי הסדרה מפליגים בשבח תכונותיו של ה'שהיד' בעיקר ערב פעולתו החבלנית. הם מציגים את ה'שהיד' כמי שאדיקותו הדתית גדלה לקראת ביצוע משימתו. על פי תיאורים אלו, 'שהידים' רבים בילו את הלילה האחרון לפני ביצוע הפעולה בצום, בקריאת הקוראן, בתפילה ובתחנונים לאללה "שיקבל את קורבנם היקר"[23]. בבוקר הפעולה הם יצאו למסגד והתפללו את תפילת השחר ועל פי רוב יצאו למשימתם לבושים במיטב מחלצותיהם על מנת להראות במיטבם כאשר יפגשו עם ריבונם.

 

גם זיקתם המשפחתית והחברתית של ה'שהידים' מועלה על נס לקראת תיאור הפעולה בה מצאו את מותם. ה'שהיד' אימן ראצ'י, למשל, "פנה לידידיו ולשכניו וביקשם כי יתפללו עליו וכי יסלחו לו. הם חייכו בפניו ואמרו לו: 'אתה מתכוון ליפול חלל ולהצטרף לחבריך' והוא ענה להם: 'הלוואי שאללה יבחר בי ואצטרף אליהם בגן העדן'."[24] ה'שהיד' בהאא' אל-דין אל-נג'אר, אשר תכנן פיגוע בתחנת המשטרה "אל-עבאס" בשכונת אל-רמאל בעזה בספטמבר 1992, התפלל ביום הפיגוע את תפילת השחר במסגדו "כשמות הקדושים נשקף מעיניו. בדרכו אל המטרה "כל מי שפגש בדרך ידידים, עמיתים ואהובים לחצו את ידו."[25]

 

תאור הפעולות כמעשי גבורה אציליים:

פעולות ה'שהידים' מוצגות כפעולות גבורה אצילות שנעשו נגד חיילים או מתנחלים וזאת גם במקרים בהם פעלו נגד אזרחים, נשים זקנים וילדים. לכותבי הסדרה חשוב להדגיש כי פעולות אלו הן מאבק לגיטימי ולא טרור: "נמשיך בהתנגדות למען החירות. איננו טרוריסטים, אבל עלינו להשיב בכוח כדי להפחיד את אויבי אללה ואת אויבינו וגוזלי אדמתנו וזכויותינו. איננו טרוריסטים. בליבנו יש אהבה למין האנושי המספיקה להפוך את האדמה לזירה של אהבה, שלום וצדק".[26]

 

תיאורי הפעולה רוויים בשנאה לאומית ודתית עמוקה ביותר. בביוגרפיה של ה'שהיד' סלימאן טחאינה, למשל, נכתב כי  "הוא שנא את היהודים, אויבי עמנו, וקרא תמיד לצאת לג'יהאד נגדם בכל דרך שהיא".[27] בביוגרפיה של ה'שהיד' סאמי ארחים, מובאים דבריו:  "כל יום בו זורחת השמש ולא נהרג בו יהודי, ולא מת בו חלל מות קדושים, הוא יום שאללה ייפרע מאתנו עליו."[28]

 

בביוגרפיה של ה'שהיד' עמאר אל-אערג' שנהרג בפברואר 1996 יחד עם חברו ה'שהיד' אימן אל-רזאינה, על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים מודגש כי "הנשק שנשאו ה'שהידים' נועד למטרה אחת: דם היהודים".[29]


 

נספח - תיאורי פיגועים על פי הביוגרפיות

 

הפיגוע בקו 405 (יולי 89'):

"ביולי 1989 הגיע האביר עבד אל-האדי ע'נים לתחנה המרכזית בת"א... הוא עלה על אוטובוס 405 שנוסע לירושלים, לאחר שוידא כי אין עליו נוסעים ערבים. האוטובוס התמלא, והיו בתוכו 9 חיילים. האוטובוס נסע כשהוא נושא את הגיבור לעבר גן העדן...במרחק מטרים ספורים מהואדי באבו גוש פקח הגיבור את עיניו והשליך את כרטיס האוטובוס לעבר הנהג. הוא קם כדי לקחת את הכרטיס, הגיע לכסא הנהג וקרא בקול רם "אללה אכבר, אללה אכבר". הוא תפס את ההגה וסובב אותו בחוזקה לעבר הואדי... חלקי הברזל וגופות היהודים התפזרו לכל עבר... התוצאה הייתה מותם של ששה עשר אנשים ופציעתם של עשרים וארבעה בפציעות שונות, כשרובם איבדו אברים מאיברי גופם..."

הכותב מסכם כי על עבד אלהאדי, ה'שהיד' החי[30] נגזרו ששה עשר מאסרי עולם בפועל. "נתפלל לאללה לשחרורו המהיר, שיברך אותו אללה בשלות נפש ובשביעות רצון מגורלה; תהיה נפשו שמחה בחלקה, ושיאסוף אותנו לגן העדן עם הנביאים ועם החללים."[31]

 

הפיגוע בכפר דרום (אוקטובר 98'):

באוקטובר 1998 נהרג בכפר דרום חייל שליווה בג'יפ אוטובוס ילדים בעת שהפריד בין מכונית המפגעים לבין האוטובוס. הארוע מתואר מבלי שמוזכר בו כלל אוטובוס הילדים: "...כאשר הגיעה שיירה של האויב הציוני, זינק החלל שלנו [צהיב תמראז] לעברה כאריה על טרפו. הוא פוצץ עצמו במרכז השיירה והרג ופצע רבים מאנשיה. רוחו נישאה אל השמיים, שם גן העדן של אללה, אותו הבטיח לחללים. רדיו האויב הודה, כי נהרג חייל ישראלי ושניים נפצעו קשות. שרידי הפיצוץ הוכיחו, כי לא נותר מנוסעי הג'יפ הצבאי כל זכר."[32]

 

פיגוע דקירה בירושלים (מרץ 91'):

"במרץ 1991 החליט מחמד אבו ג'לאלה ללכת לחיים אחרים חיי הנצח... בדרכו [בלב ירושלים] ראה תחנת אוטובוסים מלאה בצעירים ובחיילים... מחמד ניצב מול התחנה כארי. בתחנה היו כעשרה אנשים, שהסתכלו עליו בחשד. הוא זינק לעבר צעיר שישב והוציא את הסכין כדי לחסל אותו, אך צעירה שהייתה ליד הצעיר יצאה מולו והוא דקר אותה. הוא דקר את הצעיר מספר פעמים. הנשים החלו לצעוק. הוא  דקר אדם אחר בכתפו וברח. היו מולו כמה ילדים אך הוא לא תקף אותם ואז נפתחה אש עזה... אישה הופיע מולו מתוך המכוניות עם בן זוגה. הוא הדביק את בן הזוג, אך זה נמלט אל בין המכוניות והוא דקר אותה [את האישה] בלבה..."

הכותב מסכם ומציין כי "נגזרו על אבו ג'לאלה ארבעה מאסרי עולם, לאחר שידיו הטהורות הרגו ארבע נשים ופצעו שלושה גברים אחרים. ביתו שבמחנה ג'באליה נהרס. עכשיו נתפלל לאללה שישתחרר בקרוב."[33]

 

פיצוץ אוטובוס בירושלים (דצמבר 95):

"...אימן ראצ'י יצא לבוש כרופא, כשהוא נושא תיק ג'יימס בונד כשל רופא וחובש משקפיים אופטיים. מטרתו הייתה  אוטובוס אשר מסיע מדי יום ביומו קציני חיל אוויר ישראלים ליד הכּנֵסת הישראלית. ב25- בדצמבר 1995 בשעה שלוש התקרב אימן למטרתו האוטובוס - המסיע את הקצינים הציונים לעבודתם, אך הנהג סגר את הדלת בפניו. אימן החליט ליפול חלל ולפוצץ את עצמו עם הטרף השמן הזה. הוא התפוצץ על דלת האוטובוס, ויסודות המדינה העברית הזדעזעו. האימה והפחד תקפו את הישראלים, ונפלו עשרות הרוגים ופצועים. אברי הישראלים התפזרו בשמיים, כשרגלי הנמלטים רומסות אותם. עשן עלה מהאוטובוס, וחלקיו התפזרו לכל עבר. האמבולנסים מיהרו להעביר את ההרוגים, את הפצועים ואת האנשים אחוזי הבעתה לבתי החולים. גדודי אל-קסאם נטלו אחריות על פעולת הגבורה. המוני עמנו ביכו את החלל הגיבור ואמצו אותו ללבם. אימן ראצ'י שוכן בכל הלבבות. ירחם אללה על החלל הגיבור  ויושיב אותו בגן העדן."[34]

 

חטיפת אוטובוס בגבעה הצרפתית (יולי 93'):

ביולי 1993 חטפו שלושה אנשי 'חמאס' אוטובוס בגבעה הצרפתית על מנת לדרוש שחרור עצורים. מהלך הפעולה מתואר בביוגרפיה של ה'שהיד' מחמד אל-הנדי: "...האבירים החלו לירות את כדורי [עז אל-דין] אל-קסאם הכואבים שהדהדו בשמי ירושלים וגרמו לעשרות הרוגים ופצועים מצאצאי הקופים והחזירים[35]... התנהלו חילופי אש עם אלו שהיו במקום הפעולה... האבירים מחמד אל-הנדי ומאהר אבו סרור ירדו מהאוטובוס, חטפו מכונית רנו בה ישבה חיילת ישראלית ונסעו לכיוון בית לחם. כוחות גדולים של צבא רדפו אחרי שני האבירים בעזרת מסוק. לאחר מרדף עיקש ירה המסוק טיל לעבר המכונית, ושני האבירים נפלו חלל. החיילת הישראלית נהרגה."[36]

 

פיגוע דקירה בהתנחלות נוה דקלים (אפריל 94'):

"...ה'שהיד' אחמד אל-קדרה רצה לבצע פעולת גבורה כדי לרשום את שמו בספר החללים. הוא הלך עם חברו להתנחלות נוה דקלים, הנמצאת בחאן יונס בשבת ה 23.4.94-... הוא וחברו מחמוד חדרו ליישוב והגיעו לבתי המתנחלים. הם פרצו לכמה מהם אך לא מצאו בהם איש, שכן המתנחלים נמצאו בבית הכנסת בתפילת יום השבת. אחמד ומחמוד היו חמושים בסכינים וחיפשו נשק. הם נכנסו לבית האחרון ומצאו שם שני מתנחלים ואחת ממוכרות התענוגות, אשר ניסתה להימלט כאשר ראתה אותם, אך ה'שהיד' אחמד תפס אותה ודקר אותה מספר פעמים בצווארה, עד שנפלה מתה על הארץ.

 

אחד המתנחלים ירה לעבר שני החללים. החלל מחמוד טומאן נפגע בשלושים יריות בגופו הטהור, ונשמתו עלתה אל בוראה כשהיא שבעת רצון. אחמד ראה את ידידו וחבר ילדותו, מחמוד, כשהוא נופל כ'שהיד' למול עיניו. הוא איבד את עשתונותיו, פתח בקריאות "אללה אכבר", תקף את המתנחל ונאבק עמו בניסיון לחטוף את נשקו. המתנחל האחר עמד מבוהל בפינת הבית, כשהוא רועד מפחד. אחמד הצליח לקחת את נשקו של המתנחל וניסה לירות לעברו, אך המתנחל העוין כבר ירה את כל הכדורים לעבר החלל מחמוד ולא נותרו כדורים בנשקו. אחמד הִכּה את המתנחל בעזרת הנשק, אך הציונים האכזרים כבר הגיעו למקום, ואחד מהם ירה לעבר אחמד ופגע בו בכתפו. אחמד נפל על הארץ, כשהמתנחלים העוינים תוקפים אותו, מכים אותו ובועטים בו ברגליהם הטמאות.

 

הוא הועבר לביה"ח "תל השומר", שם ניתחו אותו הרופאים הציונים נוטרי הטינה . הם הסירו במהלך הניתוח את אחת מחוליות עמוד השדרה שלו, כדי שיסבול משיתוק במשך שלושה חודשים, כשהוא נאבק במוות."[37]

 

 

 

 

 



[1] אל-אסתקלאל, 26.7.8.1999

[2] אל-אסתקלאל, 26.3.1999.

[3] אל-אסתקלאל, 5.31999.

[4] אל-אסתקלאל, 30.9.1999.

[5] סיסמה זו היתה סיסמתו של הנאצריזם בשנות השישים.

[6] אל-אסתקלאל, 11.6.1999.

[7] אל-אסתקלאל, 18.6.1999.

[8] אל-אסתקלאל, 14.5.1999.

[9] אל-אסתקלאל, 18.6.1999.

[10] סורת אל עמראן (3): 169.

[11] אל-אסתקלאל, 5.3.1999, אל-אסתקלאל, 20.8.1999.

[12] אל-אסתקלאל, 11.6.1999.

[13] אל-חיאת אל-ג'דידה, 17.9.1999.

[14] סורת אל-בקרה (2): 96. אל-אסתקלאל, 6.1.2000.

[15] אל-אסתקלאל, 5.2.1999.

[16] אל-אסתקלאל, 20.8.1999.

[17] אל-אסתקלאל, 27.11.1999.

[18] אל-אסתקלאל, 16.4.1999.

[19] אל-אסתקלאל, 5.2.1999.

[20] אל-אסתקלאל, 14.5.1999.

[21] אל-אסתקלאל, 30.9.1999.

[22] אל-אסתקלאל, 14.5.1999.

[23] אל-אסתקלאל ,26.3.1999  .

[24] אל-אסתקלאל, 30.9.1999.

[25] אל-אסתקלאל, 26.3.1999.

[26] אל-אסתקלאל, 2-12-1999.

[27] אל-אסתקלאל, 18.6.1999.

[28] אל-אסתקלאל, 20.8.1999.

[29] אל-אסתקלאל, 11.9.1998.

[30] כותבי הסדרה מעניקים את התואר 'שהיד' גם לאנשים שבצעו פעולות נועזות אך לא נהרגו במהלכן והם מכונים 'שהיד חי'.

[31] אל-אסתקלאל,5.3.1999.

[32] אל-אסתקלאל, 12.2.1999.

[33] אל-אסתקלאל, 9.4.1999.

[34] אל-אסתקלאל, 30.9.1999. למותר לציין כי באוטובוס היו אזרחים ולא קציני צבא.

[35] הכוונה ליהודים שלפי המסורת הקוראנית נענשו על חטאיהם ואללה הפך אותם לקופים ולחזירים.

[36] אל-אסתקלאל, 9.9.1999 . למותר לציין כי נהגת הרנו כלל לא הייתה חיילת. יצוין כי אחד המחבלים שהשתתפו בפיגוע שוחרר על ידי ישראל לאחר החלמתו.

[37] אל-אסתקלאל, 18.11.1999.