פארוק אל-שרע על השלום והמו"מ עם ישראל
ב- 27.1.2000 נשא פארוק אל-שרע דברים בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. נוסח מילולי של נאומו פורסם בביטאונה של ההתאחדות, "אל-אסבוע אל-אדבי", ב- 12.2.2000. בעקבות ההרצאה השיב אל-שרע לשאלות. העיתון "אל-ספיר" פרסם ב- 12.2.2000 גם את החלק הזה של האירוע. להלן קטעים מתוך דברי אל-שרע ומתוך תשובותיו:
"ישראל חזקה מכל מדינות ערב גם יחד. ארה"ב, בעלת בריתה האסטרטגית, מזינה את ישראל בכל סוגי הנשק: מן הרובה, הטיל והמטוס ועד למחשבי על, שאין כמותם [אפילו] באירופה, והיא משתפת את ישראל גם במלחמת הכוכבים…לפני כמה חודשים העניקה גרמניה מתנה לישראל: שלוש צוללות מן הדגם החדיש ביותר, המאפשר לישראל, לאחר שתרכיב עליהן ראשי נפץ גרעיניים, לאיים על כל מדינות האזור.
תקציב ישראל גדול פי 20 מתקציב סוריה. תקציב ההתחמשות הסורית לשנה הוא 7% מזה של ישראל [ויש לזכור כי] מחירי הנשק וחלקי החילוף בעולם שווים כיום וכולם יקרים, במוסקבה, בוושינגטון ובלונדון.
מזה מחצית המאה ויותר טוענת ישראל, שהיא רוצה בשלום ושואפת לשלום עם הערבים ואיננה מצליחה להשיגו, משום שהערבים הם מחרחרי מלחמה. ישראל הצליחה להטעות את דעת הקהל העולמית ובמיוחד זו האמריקאית. אפילו ביחס לסאדאת נהגו הישראלים כאילו הוא בא אליהם מובס, וזאת כדי שלא יירשם לזכותם של הערבים שהם מבקשים שלום.
השאלה העומדת בפנינו כולנו היא האם שלום כזה - ואני מדבר על שלום אמיתי, כפי שמבינה אותו סוריה של אסד - [האם שלום כזה] עשוי לסייע לישראל להתרחב ולהקים את "ישראל הגדולה", שהיא מטרתו של הרעיון הציוני? תשובתי היא: ייתכן שכן. אולם גם אם השלום יעזור לה להגשים את רעיון "ישראל הגדולה", הרי המלחמה תעזור לה בכך עוד יותר ואף בצורה מהירה יותר, משום שאין איזון בין הערבים לבין ישראל כאשר מדובר בסכסוך צבאי.
לעומת זאת, אם נהפוך את הסכסוך הצבאי לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי- [אף כי] הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים, וצריך לקחת זאת בחשבון- כי אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות [שיפגעו בנו] יהיו בהכרח קטנים יותר. [זאת] משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן ש[אז] נצליח .
מכל מקום, במשך חמישים שנה ניסינו בדרך של סכסוך מזוין, ו[התוצאה הייתה] שנותרנו לבדנו עם לבנון. אין פירוש הדבר שבמצב של שלום אנו משליכים את נשקנו. אני מבקש שלא תבינו אותי בצורה מוטעה. יש מצב של מלחמה, יש מצב של שלום ויש מצב של 'לא מלחמה ולא שלום'. רוב השנים היינו במצב של 'לא מלחמה ולא שלום'; עתה אנו מנסים את השלום. עד רגע זה לא אירע דבר, ואנו עדיין במצב של מלחמה. [ואולם] כינון מצב שלום בעתיד פירושו יהיה הפיכת מצב הסכסוך [הצבאי] לסכסוך מדיני, רעיוני, כלכלי, מסחרי וכו', שייתכן ויקנה לנו עמדה טובה יותר. לכן עלינו לתת הזדמנות לסוג זה של סכסוך, כשם שנתנו הזדמנות לסכסוך הצבאי, וזאת בלי שנעשה טעויות.
אני מבקש לחזור על מה שאמרתי בוושינגטון [בטקס חידוש השיחות בבית הלבן, 15.12.1999], ואשר הובן בצורה הפוכה ממה שהתכוונתי לו, אולי בשל תרגום לקוי, והיו כאלה שלקחו את הדברים מן העיתונים ובנו עליהן [פרשנויות] בלא לחזור אל הנוסח המקורי.
אמרתי שם: 'אם הישראלים אינם מוכנים להחזיר את כל האדמות הערביות הכבושות לבעליהן החוקיים, הם מפנים בכך מסר אל הערבים לאמור- 'הסכסוך בינינו הוא סכסוך קיומי ולא סכסוך על גבולות'. אני הטלתי את האחריות על ישראל בפני הקהילייה הבינלאומית, כאשר אמרתי, שהיא מעבירה מסר לערבים, שאין לפניהם שום אלטרנטיבה זולת סכסוך קיומי, בבחינת: 'או אנחנו או הם'. ומכל מקום, הישראלים - ברעיון הציוני שלהם - הם בעלי התפיסה של סכסוך קיומי עם הערבים, שאותם הם רואים כאינדיאנים שיש להשמידם.
לא הסכמנו בשום אופן לדון בשום מרכיב ממרכיבי השלום בטרם יוכרע נושא הנסיגה המלאה. כדי שהנסיגה תהיה מלאה, היא חייבת להיות אל קו הארבעה ביוני ושלא יישארו [בשטח] לא אזרחים ולא אנשי צבא ישראלים, לא אזרחיים - למחצה ולא צבאיים - למחצה; גם לא תחנת [אתרעה] קרקעית ושום ישראלי בשום תחנת [אתרעה] קרקעית. זהו פירושה של נסיגה מלאה, שממנו לא נסוגונו בשום אופן.
אמרנו להם: 'גם אם נרעב, לא נוותר על הדרישה הזו'. [אמרנו זאת] משום שהם הימרו על חולשתה של סוריה, והם טועים בכך. סוריה חזקה במנהיגה, חזקה בעמה, חזקה במשאביה, ביכולתה, באנשיה, בארגוניה ובמפלגותיה, ולא ייתכן שתיחלש…סוריה לא תחתום על שום הסכם, שיש בו הכתבת תנאים שאינם מקובלים עליה או פוגעים בריבונותה.
כל ההדלפות אשר שמעתם [ביחס לעמדותיה של סוריה במשא ומתן] הן דברים חסרי בסיס לחלוטין:
מה שהתפרסם בעיתון "אל-חיאת" כשהיינו בשפרדסטאון, לפיו סוריה נדרשת לערוך רוויזיה בבניין הצבא הסורי, הרכבו וכמות הנשק שלו; כל השטויות האלה - אין להן שחר ולא נדונו בכלל.
הודלף גם כאילו סוריה הסכימה לערוך רוויזיה בתכניות הלימודים שלה. [גם זה] נושא שאין לו שחר, והישראלים לא יעזו להעלות נושא זה לדיון אתנו.
נאמר גם, שסוריה תגרש את הפלסטינים או את עשרת הארגונים [הכוונה לארגוני הסירוב הפלסטינים] מתחומה. גם לדברים אלה אין שחר. לא נדחק בשום פלסטיני לעזוב [את סוריה], אלא כאשר ישוב למולדתו, פלסטין.
סוריה, ובראשה הנשיא חאפט' אל-אסד וההנהגה הסורית, לא תקבל אלא הסכם של כבוד. לא נסכים לשום הסכם הפוגע בהיסטוריה שלנו, בציוויליזציה ובתרבות שלנו, במנהגינו, במסורותינו ובאומתנו.
אם הישראלים לא יסכימו לכך – הם יפסידו. ו[אם יסכימו] – ואנו נצליח להשיב את זכויותינו בשלמותן ואת אדמתנו בשלמותה, יהיה בכך הישג חשוב לדור אחד, או שניים או שלושה. ואם ניכשל, חס וחלילה, לא נפסיד דבר, משום ש[בכל מקרה] נזכה באהדת דעת הקהל הערבית והבינלאומית.
הערבים יעמדו לצדנו, בכל מקרה, משום שנאמר להם: 'עשינו כל מה שיכולנו. הלכנו [למו"מ], דיברנו, גילינו פתיחות של השכל ושל הלב, אבל הגזענים שוחרי ההתפשטות [הכוונה לישראל] רוצים לכפות את תנאיהם עלינו ועל כל הערבים, ואסור שנקבל את התנאים הללו'. כל ערבי המאמין בזהותו הערבית, בלאומיותו, בתולדותיו, במורשתו ובדתו, יעמוד לצדנו. אני בטוח שכך ינהג העולם הערבי מקצה חצי האי ערב ועד מאוריטניה, ששגרירה הגיש רק אתמול את כתב האמנתו לויצמן.
הישראלים רצו להשאיר את נושא הנסיגה לסוף המשא ומתן כדי לנצל את המשלחת הסורית ולהפוך את נושא הנסיגה לבן ערובה בידיהם, לסחור באמצעותו במרכיבי השלום האחרים. אמרנו להם: בשום פנים לא נקבל זאת. בלי התווית הגבול לא יימשכו השיחות.
אנו שולטים במצב ולא נשמוט שליטה זו מידינו. היו בטוחים, שאנו בעמדה חזקה משל ישראל למרות כל כלי נשקה. לא לחינם שיבחו אותנו הערבים העוקבים אחרי סגנון חדש זה של משא ומתן. הם למדו להכיר את ההבדל [בינינו לבין האחרים]. בתחילה ניסו לומר שהסורים כמוהם ככל הערבים האחרים, כדי להצדיק את מה שהם עשו שנים ארוכות בדרך מוטעה ועל ידי ויתורי חינם. אולם בסופו של דבר הבינו הם עצמם את מה שאישרו גם העיתונות הישראלית וגם הבכירים האמריקאים לאמור: המשלחת הסורית פעלה בחוכמה, הייתה קנאית לאינטרסים של ארצה, עמדה על זכויותיה, דבקה בריבונות מולדתה והייתה נאמנה לכבוד עמה. כך יהיה גם בעתיד".
מתוך השאלות והתשובות:
ש: כיצד אתה מבחין בין 'הסדר' לבין 'שלום'?
אל-שרע: הויכוח על המונחים הוא ויכוח חסר טעם. הסדר פירושו פתרון חילוקי דעות, בעוד שלשלום יש משמעות עמוקה יותר. [ועם זאת] השלום יכול להיות עולם ומלואו, ויכול להיות גם מלה ריקה מתוכן. ישראל עשתה שלום עם מצרים, אבל אני לא רואה שלום ביניהן. ישראל איננה מכבדת את השלום, ומשמעותו בעיניה יכולה להיות לחיצת יד, שגרירויות, דגל וכיו"ב, אבל האם היא מכבדת את התרבות ואת הציוויליזציה הערבית? האם היא מבינה את רגשות האדם הערבי? האם היא בוחנת מחדש את הפשעים שביצעה נגד הפלסטינים, הלבנונים, הסורים, המצרים והערבים בכלל? …אם רוצה הישראלי החדש שלום אמיתי, הוא חייב לגנות את כל פשעיו נגד הערבים.
ש: דיברת על סכסוך תרבותי במקום סכסוך צבאי. האם אין הדבר מעניק לציונים זכות בפלסטין? והאם אין הוא מנוגד לעקרונות מפלגת הבעת'?
אל-שרע: זו אכן שאלה חשובה בעיני, שכן גם מפלגת הבעת' ,ויש לי הכבוד להיות חבר בה, מבינה שהחזרת כל פלסטין היא יעד אסטרטגי ארוך טווח, שאי אפשר להגשימו בשלב אחד. אני מדבר על [עמדת] המפלגה ולא על המשא ומתן. אפילו האידיאולוגיה של מפלגת הבעת' - מזה שלושים שנה כבר - קובעת שלבים ל[תהליך] השחרור. השלב הראשון הוא שלב החזרת האדמות הכבושות [משנת 67] והבטחת הזכויות הלאומיות הבלתי מעורערות של העם הערבי הפלסטיני.
מהיבט אחר: מה שונאים הערבים בישראל? האם הם שונאים את היהודים באשר הם יהודים? כלל וכלל לא. ולראיה, ב[מעשה] התוקפנות של 67 לא נפגע אף יהודי סורי אחד, אע"פ שיכולים היו ארבעה חמישה אנשים משוק אל-חמידיה ללכת לשכונת היהודים ולהרוג ארבעה או חמישה מהם. שום שלטון ושום כוחות ביטחון לא היו יכולים להרתיעם מכך. ואע"פ כן הדבר לא קרה.
יש בתי כנסת יהודיים במצב טוב מאד בדמשק, בחלב ובקאמישלי, שאף אזרח סורי לא פגע בהם לרעה. הם לא נפגעו [גם] בשיאם של מעשי התוקפנות הישראליים. מדוע? משום שהאזרח הסורי הוא בן תרבות.
[גם] הארמני שחי בסוריה הפך לסורי. רבים מן הארמנים לא עברו לארמניה, לאחר שקיבלה עצמאות, משום שהם חשו ששייכותם לסוריה היא עמוקה יותר. [גם] הכורדים גאים בהשתייכותם לסוריה.
סוריה היא ערש התרבויות, שכל אדם יכול לחיות בו, כאשר הוא [בוחר] להשתייך לאדמה זו, למולדת זו ולאומה זו.