המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
השואה בתקשורת הערבית
12/2/2000

השואה בתקשורת הערבית

 

משפט הדיבה שמנהל בימים אלה מכחיש השואה הבריטי, דיוויד אירווינג, נגד מאשימיו וההתכנסות רמת הדרג שנערכה בשטוקהולם בנושא זכרון השואה, עוררו מספר כותבים ערביים לדון בנושא. קריאה של המאמרים השונים מעלה כמה קווים משותפים:

 

בלא להכחיש באופן ישיר את היקף השואה, מתייחסים הכותבים הערבים לנושא זה כאל עניין הנתון בויכוח בין הטענה הציונית-יהודית לפיה מספר הקורבנות נאמד בשישה מליון, לבין הנתונים המופחתים שמציגים מכחישי השואה. הם מוסיפים וטוענים כי כל הויכוח בנושא זה 'אינו חשוב' ו'מוטב שלא להביע בו עמדה':

 

האנתרופולוג המצרי, אחמד אבו זיד קובע במאמרו "השואה וזיוף ההיסטוריה" כי "בקרב כל אותם [מכחישי שואה] אין איש המתכחש לכך שהיהודים סבלו מדיכוי, עינויים, והגליה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. אלא שהיהודים סבלו כפי שסבלו עמים אחרים מידי הצבאות הלוחמים, גם אם חלקם של היהודים בסבל היה גדול מזה של המסכנים וקורבנות המלחמה אחרים."

 

למרות עמדתו הנייטראלית לכאורה בשאלת הסבל היהודי בשואה, אין אבו זיד נמנע מלהביע את אהדתו למכחישי השואה ש"התנגדו לטענות היהודים מתוך רצון חזק ולגיטימי להוכיח את האמת בכל הנוגע למה שקרה ליהודים מידי הנאצים הגרמנים ללא כל הגזמה. המניע הראשון במעלה של אותם כותבים היה מחויבות מוסרית לאמת כפי שהיא מתועדת במסמכים הקיימים או על ידי אנשים שחיו את אותם אירועים מקרוב, בנוסף לשימוש בהגיון בקריאת האירועים ובפרשנותם... אותם היסטוריונים ומדענים אינם מכחישים שהיהודים סבלו מאלימות ועינויים תחת השלטון הנאצי, אלא הם מכחישים את ההגזמה ויוצאים נגד היד החופשית הניתנת לדמיון בכל הנוגע לאמצעי העינויים ולמספר הקורבנות." [1]

 

עורך היומון הבינערבי "אל-חיאת", ג'יהאד אל-ח'אזן, מדגיש כי "השואה התרחשה בודאות", אך ממהר להוסיף כי "יתכן שמספר [הקורבנות] הוא שישה מליון, כפי שטוענים היהודים, ויתכן שהוא ארבעה מליון או אף פחות, כפי שטוען אירווינג."[2] עמדה דומה מציג גם הפובליציסט הידוע, תופיק אבו בכר, הכותב "ללא קשר לשאלת מספרם [של הקורבנות]: בעוד החוקר הצרפתי, רוז'ה גארודי, סבור שמדובר במיליון וחצי [יהודים שמתו בשואה], הגרסה הציונית הרשמית על "השואה" מדברת על מותם של 6 מיליון יהודים." אבו בכר מזכיר כי "מלחמת העולם השניה הביאה עמה מעשי טבח נגד יהודים וגם נגד לא יהודים, עניין שועידת סטוקהולם התעלמה ממנו."[3]

 

כאמור, הכותבים הערבים בוחרים שלא לנקוא עמדה גלויה בסוגיית היקף השואה. הנושא המרכזי בו הם עוסקים נוגע להשפעה העקיפה שהיתה לשואה על העולם הערבי, בעקבות הקמתה של ישראל, ועל רקע "פשעיה של ישראל", המזוהים על ידם עם פשעי הנאצים.

 

"מה שחשוב מבחינתנו הערבים", כותב עורך "אל-חיאת", ג'יהאד אל-ח'אזן, "הוא שנמנע מלהיגרר אחר הזרם של הכחשת השואה, דבר שדווקא יחזק ולא יחליש את מעמדם של ישראל ושל היהודים בעולם. עמדת הערבים צריכה להיות: כיצד יכול עם שסבל מרדיפה נוראית שכזו, להנהיג שיטות נאציות ברדיפתו של עם אחר, לעקור אותו מאדמתו, ולהתכחש לקיומו בשעה שהוא תובע מהעולם כולו שלא לשכוח את מה שקרה לו עצמו. כך קרה ש47- מדינות נטלו חלק בועידה על השואה בסטוקהולם בשבוע שעבר ואף משתתף לא שאל את ראש ממשלת ישראל, שהיה נוכח באירוע, כיצד קורבנות השואה מסבירים את יחסם לקורבנות שלהם."[4]

 

"לנושא [השואה] יש קשר ישיר לעולם הערבי" מסביר האנתרופולוג אבו זיד, "משום שאחת מהתוצאות של היחס ליהודים בגרמניה או באירופה בכלל תחת השלטון הנאצי הוא הקמתה של ישראל המאיימת על התרבות הערבית במובן הרחב של המילה "תרבות".[5]

 

תופיק אבו בכר רואה את זכר השואה מנקודת ההשקפה של הבעיה הפלסטינית. על פי גישתו, על הפלסטינים להשתמש בזכר השואה כדי להדגיש את סבלם שלהם: "...אנו, הפלסטינים, הננו  העם שנפגע בצורה הקשה ביותר מהנאציזם וממעשי הטבח שביצע נגד היהודים...כקורא של ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית וההיסטוריה של התנועה הציונית, אני יכול לומר, תוך מידה מועטה של הסתייגות, כי לולא התחוללו מעשי טבח אלה, יתכן שהקמתה של מדינה יהודית בפלסטין היתה נמנעת...

 

קיוויתי, כי ידידֵי פלסטין בשבדיה ובארצות אחרות ישקיעו מאמצים רבים יותר כדי לאפשר ייצוג של הרש"פ ושל נציג אש"ף בועידה עולמית חסרת תקדים זו, וזאת כדי שהעולם ישמע את הגרסה הפלסטינית וכיצד שילמו הפלסטינים והערבים את מחיר מעשי הטבח הנאצים נגד היהודים, אע"פ שלא היו אשמים כלל במה שקרה באירופה.[לו היה מוזמן הנציג הפלסטיני,]  העולם היה שומע, כי הפלסטינים מגנים בתוקף מעשי טבח ברבריים אלה שביצעו הנאצים, אך בו בזמן, הם  רוצים כי העולם יידע על האסון שקרה להם...

 

קיוויתי, שנציג אש"ף ישתתף בכינוס עולמי זה, ואני מקווה כי הוא ישתתף בשנה הבאה כדי

להרחיב את אופקיה של הועידה ולתמוך בכל העשוקים ולאו דווקא להזכיר את ההיסטוריה היהודית..."[6]

 

עבד אל-והאב בדרח'אן ייחד את מאמרו לנושא "הרווחים" שמפיקה ישראל מזיכרון השואה על חשבון הערבים: "היו שציפו לכך שאחת ההשלכות של השלום במזרח התיכון תהיה צמצום דברי ההבל היום-יומיים בנוגע ל"שואה", שהיהודים הפכו אותה מזיכרון כואב ובעיה אנושית לגיטימית ל"ביזנס" פוליטי בינלאומי, שהרווחים ממנו אינם מפסיקים לזרום. יתרה מכך, הם עשו בה שימוש מיוחד להצדקת קיומה של "מדינת ישראל" כ"פיצוי" חיוני על השואה עצמה. [לטענתם, מכיוון ש]גרמניה הנאצית רדפה את היהודים והכריזה עליהם מתקפת שמד, לכל הפחות זכאים היהודים לרדוף עם אחר, לעקור אותו מארצו, וליצור לעצמם קיום במדינה בעלת לגיטימיות בינלאומית.

 

ועידת סטוקהולם היוותה הזדמנות [עבור ישראל] ללידתה השניה של "השואה" ולקריאה לנקוט אמצעים חדשים כדי להותיר אותה במוחות, לא בשל הלקחים הנובעים ממנה, אלא משום שה"ביזנס" הפוליטי שהיא מבטיחה עלול להיות נתון בסכנה [אם לא ינקטו אותם אמצעים]. ללא "השואה", תאבד ישראל את התמיכה המוחלטת של המערב בה...

 

וכאילו חסר היה לועידת סטוקהולם עניין חדש כלשהו לעסוק בו, מעבר להיבטיה ההיסטוריים של השואה, עלה עניינו של  יורג היידר, מנהיג המפלגה הימנית הקיצונית באוסטריה, והפך להיות למטחנת המלים הנחוצה כדי להעביר דרכה תלי תלים של מילים ישנות-חדשות על השואה...

 

לא די בכך שועידת סטוקהולם ביקשה לאושש את "ביזנס" השואה, היא תהפוך גם לועידה שנתית, על פי הצעתו של אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, שמעולם לא היה זכאי לתואר זה, כפי שלא היה זכאי מעולם לפרס הזה. כמו כן, המתכנסים הגיעו למסקנה שההופעה המוגזמת של השואה בתקשורת המערבית אינה מספיקה, ולכן יש להכניסה לתכניות הלימוד. השאלה היא האם [השואה] תוקנה לתלמידים כפי שהיא מוצגת בתקשורת, כלומר מבלי שיותר להם להציג שאלות, לבדוק את הנתונים, ולהשתמש בשכל הישר כדי לקבל או לסתור אותם? חשוב מכך, כיצד ניתן ללמד סוגיה, שכל מי שדן בפרט מתוכה מוצא עצמו בחקירה משפטית? כנראה, שמי שהציעו ללמד את השואה, הניחו שנושא זה יוחדר לתלמידים כמו זריקה לדם או למוח.

 

במקביל, מדינות ערב נדרשות לשנות את תוכניות הלימוד שלהן כדי ליצור דור חדש, שיקבל את ישראל על כל פשעיה נגד האנושות, יבין אותם ויגלה סלחנות בעניינם. לאור זאת נדמה שהיחידים שנותרו לצד הערבים והפלסטינים הם ההיסטוריונים הישראלים החדשים ותומכיהם." [7]

 

נקודה שלישית השבה ועולה במאמריהם של הפובליציסטים הערבים היא הטענה שרדיפת מכחישי השואה על ידי הארגונים היהודיים בעולם פוגעת בחופש הבעת הדעה ויוצרת מונופול של היהודים בכל הנוגע לכתיבת ההיסטוריה:

 

אחמד אבו זיד כותב בעניין זה: "יהודי העולם הצליחו בעזרת האמצעים הכספיים, התקשורתיים והתעמולתיים העומדים לרשותם, להפוך את ה"אגדה" הזו או את ה"שקר" הזה, כפי שהוא מתואר ברבות מעבודותיהם [של מכחישי השואה], כדבר שיש לגביו קונצנזוס. מה שחמור עוד יותר הוא שתיקתם של אלה היודעים את האמת בנוגע לשקרים בגרסאותיהם של היהודים, ולא מוצאים בתוכם את האומץ להביע את דעתם, מחשש שיבולע להם מידי הארגונים היהודיים. לארגונים אלה יכולת רבה לגרום נזק ספרותי, מוראלי, חומרי, ואף גופני אם יש בכך צורך. הדבר גרם לניפוח של הגרסאות היהודיות שהפכו לחלק מההיסטוריה המודרנית. היהודים והארגונים והמוסדות היהודים והציונים העולמיים, בשל נחישותם מעוררת ההשתאות ללא ספק... הצליחו להפוך את גרסאותיהם בנוגע לשואה, לתאי הגאזים, ולמדיניות הנאצית בכל הנוגע להשמדת היהודים לחלק מהתרבות הפוליטית העולמית המודרנית שלא ניתן לערער עליו...

 

כמו כן המאמצים שמשקיעים היהודים במטרה למנוע את פרסומם של ספרים הנוגדים את עמדתם והשקפתם בנוגע לתנאי המחייה של היהודים בימי הנאצים, ורדיפת¸האינטלקטואלים המעלים ספקות בנוגע לגרסה זו... מוכיחים עד כמה היהודים והמערב מכבדים את חופש המחשבה..." [8]

 

על כך מוסיף תופיק אבו בכר: " האיסור [שכופים הציונים] על "בחינה מחדש" [של העובדות ההיסטוריות בנוגע לשואה] נמשך כחצי מאה. משפטו של גארודי בצרפת נובע בעיקר מכך... שהוא ערך מחקר חדש בנושא סבלם של היהודים בתקופת השלטון הנאצי, ומחקרו זה סתר את הגרסה הרשמית, אשר ננעלה ע"י משפטי נירנברג באמצעות מנעולים כבדים של דם ודמעות. שרים ובכירים רבים בתפקידים חינוכיים ורעיוניים מכובדים באירופה לא הבינו, מדוע נאסרה הקריאה המחודשת של ההיסטוריה. הדבר עומד בסתירה לזכותו  הבסיסית של כל אדם. נכון, שחלק מהחוקרים מוטים מראש, אך הם לא יכולים לרמות את כולם לאורך זמן. אם התנועה הציונית בטוחה בנכונות גרסתה, הנתמכת בעדי ראייה, למה הם פוחדים מה"עיון מחדש" ומהבחינה מחדש של גרסאות ההיסטוריה הקרובה, אשר עדיין משפיעה מאד על ההווה שלנו?"[9]


 


[1] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 31.1.2000.

[2] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 31.1.2000.

[3] אל-איאם (רש"פ), 2.2.2000.

[4] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 31.1.2000.

[5] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 31.1.2000.

[6] אל-איאם (רש"פ), 2.2.2000.

[7] אל-חיאת (לונדון-בירות), 30.1.2000

[8] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 31.1.2000.

[9] אל-איאם (רש"פ), 2.2.2000.

תגיות