המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ניצני שינוי בשיח האנטישמי בעולם הערבי
3/4/2003

 

ניצני שינוי בשיח האנטישמי בעולם הערבי

 

גילויי אנטישמיות בעולם הערבי לא עוררו בעבר ביקורת פנימית משמעותית. יתר על כן, ביקורת שנמתחה במערב על תופעות אנטישמיות רק הגבירה את ההתבטאויות האנטישמיות בתקשורת הערבית ולא עוררה חשיבה חדשה בנושא. כך למשל, הרשעתם של מכחיש השואה הצרפתי, רוז'ה גארודי, (פברואר 1998) ושל מכחיש השואה הבריטי, דיויד אירוינג, (מרץ 2000) הסעירה את העולם הערבי והחריפה את תופעת הכחשת השואה ואת הטענות בדבר הגמוניה יהודית על העולם.[1]

 

לעומת זאת, בשנתיים האחרונות מתפרסמות בתקשורת הערבית תגובות של ביקורת והסתייגות משמעותיות נוכח גילויים אנטישמיים.

 

להלן יוצגו הדוגמאות המרכזיות לתופעה חדשה זו וייבחנו סיבותיה ומאפייניה העיקריים.

 

א. ביטול ועידה של מכחישי שואה בבירות:

בסוף מרץ 2001 תוכננה להיערך בבירות ועידה של מכחישי שואה מרחבי העולם. הכנס אורגן על ידי מכון (IHR) The Institute for Historical Review  שמושבו בלוס אנג'לס, והארגון השוויצרי Verité et Justice ("אמת וצדק").

 

אינטלקטואלים ערביים שהתנגדו ליוזמה יצאו בקריאה למנוע את הכינוס. בגילוי דעת שפרסמו ארבעה-עשר אינטלקטואלים ידועים נכתב: "האינטלקטואלים הערביים זועמים על היוזמה האנטישמית הזו. אנו מבקשים להזהיר את דעת הקהל הלבנונית והערבית מכך ולקרוא לממשלת לבנון למנוע את הועידה האסורה הזו."[2]

 

על גילוי הדעת חתמו המשורר הלבנוני אדוניס, המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש, ההיסטוריון האלג'יראי, מחמד חרבי, הסופרים ג'מאל אל-דין בן שיח' האלג'יראי ומחמד בראדה המרוקאי, דומיניק אודה, אליאס ח'ורי, ג'ראר ח'ורי, וסלאח סתיתייה הלבנונים, פאיז מאלאס ופארוק מרדם-ביי הסורים, ואדוארד סעיד, ח'אלדה סעיד ואליאס צנבר הפלסטינים.[3]

 

במאמר שכותרתו "הפרוטוקולים של זקני ביירות", כתב בעל הטור ג'וזף סמאחה ביומון הלונדוני הבינערבי "אל-חיאת": "עריכת הועידה בביירות אינה מביאה כבוד לבירת לבנון. יתכן שנזקיה הרעיוניים, הפוליטיים, והכלכליים גדולים במידה שלא תשוער מרווחיה שמלכתחילה כמעט ולא היו קיימים. בכינוס יפגשו זייפני היסטוריה שעמדו למשפט בארצותיהם. זוהי, למעשה, ועידה נגד האמת... זוהי ועידה נגד התודעה...

 

הועידה מגינה, בשם הקורבן הפלסטיני והערבי, על התליין הנאצי ופשעו נגד היהודים ונגד אחרים. זהו חיסול חשבונות מערבי-מערבי שהבעיה הפלסטינית ממלאת בו תפקיד של עד שקר...

 

הדיוק בכל הנוגע לשימוש הציוני בשואה הינו חובה. ישנן עמדות חשובות בעניין זה מצד אנשים המסרבים לכרוך את שמם בשמו של [מכחיש השואה הצרפתי] פוריסון ודומיו... בלבנון יש עודף של זיופים והיא איננה זקוקה ל'פרוטוקולים של זקני ביירות'."[4]

 

הפובליציסט עבד אל-והאב בדרח'אן כתב גם הוא ב"אל-חיאת" נגד כינוס הועידה, אם כי ממאמרו עולה כי הבעיה העיקרית עם הועידה איננה הכחשת השואה עצמה אלא הנזק התדמיתי שהיא תגרום ללבנון:

 

"כמה אינטלקטואלים ערביים גינו, ובצדק, קריאה חשודה לכנס ועידה בביירות במטרה להטיל ספק בשואה היהודית מידי הנאצים... בשעה שועידה זו לא תותיר רושם כלשהו על סוגיית השואה, הנזקים שתגרום ללבנון הם ודאיים. לבנון שואפת היום לטפל במשבר הכלכלי שלה והיא זקוקה לשם כך למוסדות הכלכליים הבינלאומיים. לכן, הועידה החשאית הזו, שיתכן ואיננה יותר מאשר מהלך פוליטי או תרגיל באינטרנט, תכשיל את המאמצים הלבנוניים, גם אם ניתן להניח כי אין זו אחת מן המטרות הממלאות את ראשיהם של המתכנסים האלמוניים..."[5]

 

בתחילת מרץ 2001 פנתה מחלקת המדינה האמריקנית לממשלת לבנון בבקשה לבטל את הועידה. תחילה הודיעה ממשלת לבנון כי אין היא יודעת דבר על הכינוס הצפוי, אך הלחץ שהופעל עליה נשא פרי וב-23 במרץ הודיע ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי, על ביטול הועידה.[6]

 

ב. התנצלות על פרסום עלילת דם ביומון סעודי:

במרץ 2002 פורסמה ביומון הסעודי "אל-ריאץ'" עלילת דם מאת ד"ר אומימה אל-ג'לאהמה מאוניברסיטת 'המלך פיצל' באל-דמאם שבסעודיה, המייחסת ליהודים רצח למטרות פולחן בחג פורים.[7]

 

המאמר תורגם ופורסם בתקשורת המערבית ועורר ביקורת חריפה בארה"ב. בעקבות גינויים של הקונגרס, של משרד החוץ האמריקני ואפילו של הנשיא עצמו נאלץ עורך היומון הסעודי 'אל-ריאץ'', תורכי אל-סודיירי, לפרסם התנצלות על עלילת דם שהתפרסמה בעיתונו ולפטר את כותבת המאמר.[8]

 

בהתנצלותו כתב אל-סודיירי: "בדקתי את המאמר ומצאתי אותו בלתי ראוי לפרסום, משום שהוא אינו מתבסס על עובדות מדעיות או היסטוריות, והוא אף מנוגד לטקסיהן של כל הדתות המוכרות בעולם, ובכלל זה ההינדואיזם והבודהיזם. המידע שנכלל במאמר אינו שונה מדברי ההבל המתפרסמים תמיד בספרות הצהובה, שאמינותה מפוקפקת. מבינתה של הגברת אל-ג'לאהמה נעלמה ההבנה של הטעות הקשה הזו בנוגע למידע, כמו גם ההבנה שהיהודים בכל מקום בעולם הם דבר אחד בעוד שהיהודים המשתייכים לתנועה הציונית הפועלת להשמדת הפלסטינים הם דבר אחר ושונה לחלוטין. בישראל עצמה יש יהודים מתונים כמו ישראל שחק, שלחם בגזענות הציונית וחשף אותה ברבים ממחקריו. בדומה לשחק יש גם אחרים ולא יתכן שהסכסוך שלנו עם תופעות כמו שרון יגרום לנו להחיל את רגשות השנאה על כל היהודים. בנוסף, מבחינה עקרונית, לא ניתן להעביר ידיעה מטופשת ושקרית בנוגע לשימוש בדם בני אדם במאכלים של בני אדם אחרים, יהיו אשר יהיו, משום שהדבר אינו קיים בעולם כלל..."[9]

 

ג. ביקורת על השימוש הטלוויזיוני ב'פרוטוקולים של זקני ציון'

בחודש רמצ'אן 2002 שודרה במצרים ובעולם הערבי כולו הפקה טלביזיונית בת ארבעים ואחד פרקים בשם "פרש ללא סוס", העושה שימוש נרחב בזיוף ההיסטורי הידוע כ'פרוטוקולים של זקני ציון'. שידור הסדרה עורר ויכוח פנימי בתקשורת הערבית במיוחד בשל הפרסום לו זכתה במערב. מרבית התורמים לויכוח זה שבחו את מפיק הסדרה על יצירתו "הלאומית", אך ככל שהסדרה התמשכה וככל שגבר הלחץ המערבי, כולל פניה של מחלקת המדינה האמריקנית לממשלת מצרים למנוע את שידורה, התרבו האינטלקטואלים הערבים ששללו את השימוש ב'פרוטוקולים' והסבירו כי הם מסמך מזויף.

 

הארגון המצרי לזכויות האדם, למשל, גינה את שידור הסדרה, וטען כי יש לשמור על חופש הביטוי והיצירה האומנותית, אך גם לדאוג שחופש זה לא ינוצל לרעה "לשם הפצת עובדות או אירועים המעוררים שנאה על רקע דת, גזע, צבע או מין." הארגון הדגיש כי מרבית ההיסטוריונים הבהירו ש'הפרוטוקולים' הם זיוף ודרש מרשתות הטלביזיה הערביות המשדרות את הסדרה להציג עובדה זאת בפני הצופים ובכך "לכבד את זכותו של האזרח הערבי לקבל אינפורמציה נכונה".[10] מזכ"ל הארגון, חאפז אבו סעדה, אמר בראיון ל"אסושייטד פרס" ש"התמיכה בנושא הפלסטיני אינה זקוקה לפרוטוקולים המזויפים. מה שקורה בשטח ראוי לגינוי יותר מכל דבר אחר."[11]

 

מנכ"ל מיניסטריון ההסברה הפלסטיני, אחמד דחבור, כתב: "...'הפרוטוקולים של זקני ציון' הם חוברת מטומטמת מלאה דברי הבל המציגה ועידה בינלאומית של [כוחות] הרוע, המונהגת על ידי אנשים צהובי פנים המסוגלים לאחוז את העולם בידיהם... כמו ביצה שלוקה ואחר כך למעוך אותו. הסכסוך עם המפעל הציוני רציני ומסוכן יותר מדברי ההבל האלה. אם לא נציג את הציונות כפי שהיא – גישה לאומנית גזענית אירופאית שקמה בשולי השלב שבין הקולוניאליזם הישן לבין האימפריאליזם – נהפוך את עצמנו לטרף קל..."[12]

 

אבראהים אל-ערבי, כתב במדור הקולנוע של היומון "אל-חיאת": "...כך, באמצעות הסדרה, הצליחה אמנות הטלוויזיה הערבית להציב את עצמה בלבו של ויכוח ארוך המתנהל מזה יותר ממאה וחמישים שנה בנוגע לספר, שכיום ידוע בודאות שהוא 'פיברוק' של מנגנוני המודיעין של הקיסר הרוסי במטרה להצדיק את תקיפת היהודים הרוסים. ספר זה שימש תמיד משטרים פשיסטים, גזעניים ואנטישמיים להגברת רדיפות היהודים והתוצאה היתה אסון לערבים יותר מאשר אסון ליהודים..."[13]

 

טענת גורמים ממשלתיים מצרים כי אינם יכולים להתערב למניעת שידור הסדרה משום שבמצרים מובטח חופש ביטוי נדחתה גם היא על ידי אינטלקטואלים ערביים.[14]

 

בעקבות הלחצים השונים שהופעלו עליה, החליטה הטלביזיה המצרית להחליף את הפתיח המקורי של פרקי הסדרה, המכריז כי "חלק מהמאורעות אמיתיים וחלקם דמיוניים, חלק מהם התרחש וחלקם צפויים להתרחש", בפתיח שאינו מבטל כליל את נכונות "הפרוטוקולים", אך מבהיר כי  "הסדרה לא נועדה להוכיח את נכונות מה שמכונה 'הפרוטוקולים של זקני ציון', אשר מבחינה היסטורית לא הוכח כי הם נכונים..."[15] יתר על כן, במהדורה ממסדית חדשה של "הפרוטוקולים", שיצאה לאור במצרים ביולי 2002 על רקע העיסוק הרב בסדרה, ישנה התייחסות לקביעה כי 'הפרוטוקולים' מזויפים. בהקדמה לספר מפורטת ההשקפה שלפיה "הפרוטוקולים" הם תוכנית יהודית סודית וזדונית להשתלט על העולם, אך מוצגת גם "גישה שונה הקיימת במיוחד במערב ובקרב אינטלקטואלים יהודים" ולפיה "'הפרוטוקולים' הם דוגמא לספרות גזענית ולספרות של שנאה."[16]  

 

כמו כן, תגובות חריפות של חברי קונגרס אמריקניים לשידור הסדרה הביאו לתגובה מצרית ברמה המדינית הגבוהה ביותר. בדצמבר 2002 פרסם יועצו המדיני של נשיא מצרים, אסאמה אל-באז, סדרת מאמרים ביומון המצרי "אל-אהראם",[17] שבהם הוא מנתח בהרחבה את תופעת האנטישמיות, מפריך כמה מן המיתוסים האנטישמיים הבולטים שלה, במיוחד את 'הפרוטוקולים של זקני ציון', עלילות הדם והכחשת השואה, וקובע כי מקורה של האנטישמיות הוא באירופה ולא בעולם הערבי או המוסלמי.[18]

 

"אשר ל'פרוטוקולים' השקריים", מסביר אל-באז, "ישנן הוכחות וראיות רבות המראות כי הפרוטוקולים הללו מזויפים". הוא מפרט את הגישה המחקרית המערבית לגבי מקורם וקובע: "מי שמעיין בפרוטוקולים הללו בדקדקנות יגלה ללא קושי שתי עובדות חשובות: ראשית, רוב הנושאים שהפרוטוקולים מתייחסים אליהם הם רוסיים לגמרי... דבר המבהיר כי מחבר המסמכים המזויפים היה רוסי במושגיו ובהתעניינותו, וכי הביע את דעתה של השכבה הרוסית השלטת בתקופה האחרונה לשלטונה. שנית, הפרוטוקולים הופכים את היהודים אחראים בו זמנית לדבר והיפוכו. הם אחראים לטוב ולרע, למהפכה ולמהפכת הנגד, לקפיטליזם ולקומוניזם..."

 

"בנוסף לכך", ממשיך אל-באז, "יש לקחת בחשבון כי היטלר השתמש ב'פרוטוקולים' השקריים הללו כדי להסית את העם הגרמני נגד היהודים ולטעון שהם קושרים נגדו, הורסים את הכלכלה הגרמנית ופועלים למוטט את יסודות המדינה על ידי קשירת קשר עם גורמים חיצוניים בהיותם בלתי נאמנים למדינה שבה הם חיים. כל זאת כדי להגיע למטרתו המסתכמת בטיהור גרמניה והמדינות שכבשה מהיהודים. הדבר גרם להשמדה פיזית של רבים מיהודי אירופה."

 

"אשר לסיפור המצה [הטבולה] בדם, אשר יש כאלה המשתמשים בו עד עצם היום הזה", קובע אל-באז, "הוא התחיל בהאשמת היהודים שהם נוהגים לרצוח נוצרי, עדיף ילד, בחג הפסחא כדי ללעוג למשיח בחג לציון צליבתו... אשמה זו נפוצה כל פעם שנעלם ילד נוצרי. די היה שמישהו יאמר כי ראה את הילד הולך ליד השכונה היהודית ומיד האשימו חלק מהיהודים בשכונה כי רצחו את הנער ולקחו את דמו כדי להשתמש בו לשם הגשת קורבן או לשם טיפול [רפואי]. העונש על האשמה זו היה בדרך כלל אכזרי ביותר ובדרך כלל הביא לתליית הנאשם." אל-באז מוסיף כי "איש לא אמר שמקרה מסוג זה התרחש בארץ מוסלמית, למעט המקרה שנטען כי התרחש בדמשק בשנת 1840... אולם איש אינו מסוגל להציג ראיה מספקת להוכחתו..."[19]

 

במאמריו מתמודד אל-באז גם עם סיסמאות אנטי-יהודיות השגורות בצד הערבי והמוסלמי, שמקורן במזרח ואשר הוא סבור כי הן אינן רצויות. לדבריו, "אין זה מן האינטרס של העניין הפלסטיני והעם הפלסטיני שכמה מבינינו יחזרו על סיסמאות שיש בהן איום ליהודים כמו 'ח'יבר ח'יבר, הו יהודים, צבא מוחמד ישוב'.[20] צבא האסלאם בתקופת השליח, ובתקופת הח'ליפים ישרי הדרך [והשליטים] שבאו אחריהם, לא איים על היהודים ולא הפחיד אנשים שלווים, אלא השיב לתוקפנות, מנע נזקים [לאסלאם] והגן על אדמת המוסלמים וזכויותיהם... אמונתנו אוסרת עלינו תוקפנות ועשיית עוול ומורה לנו לחיות באחווה עם האחרים כל עוד יש להם אותו רצון כן לכך...

 

כל אחד מאתנו [הערבים] צריך לדעת כי כאשר הוא פוגע ביהודים באופן קולקטיבי כגזע או כעם - ובכך מציג עצמו כמי שמבטא גישות גזעניות בלתי אנושיות שכבר אבד עליהן הכלח – הוא פוגע באינטרסים של אומתו."

 

אל-באז הבחין במאמריו בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות, וקובע כי "מי שמותח על ישראל ביקורת, אינו זקוק לטענות האנטישמיות כדי לחשוף את הנזק הנגרם בהכרח ממדיניותה..."[21]

 

בהמלצותיו לצד הערבי כיצד לשפר את יחסיו עם ישראל והיהודים הדגיש אל-באז כי "טעות היא לומר כי כל היהודים רעים או טובים וכי עצם השתייכותם לדת היהודית מכתימה אותם באשמה כלשהי או כופה עליהם התנהגות שונה משל שאר בני האדם." כמו כן, מסביר אל-באז כי על הערבים לעשות הבחנה בין היהודים לבין הציונים, ולהבין שלא כל יהודי הוא ציוני או ישראלי וכי אפילו בקרב הישראלים יש חילוקי דעות ולא כולם קיצוניים.

 

הוא קרא לערבים להפסיק לתת פירוש מזימתי לסיפורים הקשורים ביהודים, לחדול מלהביע אהדה להיטלר ולנאציזם ולהימנע מלהשתמש בסמל המגן דוד, כאשר רוצים להתייחס לישראל ולתקוף את מדיניותה ואת בכיריה, בשל הרגישות שיש בישראל לסמל זה, "המעורר ביהודים זיכרונות קשים [מהתקופה הנאצית] ומסמל את שיא הדיכוי, הטרור והגזענות".[22]

 

ד. המלצה לחדול מתאור היהודים כ"קופים וחזירים"

 המכון למחקרים אסלאמיים השייך לאוניברסיטת אל-אזהר שבקאהיר, פרסם במרץ 2003 המלצה שלא לתאר את היהודים בני ימינו כ"קופים וחזירים". את ישיבת המכון ניהל שיח' אל-אזהר, מחמד סייד טנטאוי, הנושא במשרה הדתית החשובה ביותר בעולם המוסלמי הסוני.

 

כינוי גנאי זה רווח מאוד בשיח האנטישמי בעולם הערבי בכלל ובחוגים אסלאמיים בפרט, ועל פי רוב משתמשים בו כשם נרדף ליהודים או במסגרת סדרת השמצות נגדם, שמקורה בקוראן ובמסורת המוסלמית.[23] השייח' טנטאוי עצמו - בדרשה שנשא באפריל 2002 - תיאר את היהודים כ"אויבי אללה, בני הקופים והחזירים".[24]

 

על פי הדיווחים באתר האינטרנט "אל-בואבה"[25] וביומון הסעודי "אל-וטן",[26] הדיון של אל-אזהר בנושא זה התעורר בעקבות פניה של משרד החוץ המצרי למכון למחקרים אסלאמיים לבחון את הנושא, לאחר ששגרירות מצרים בוושינגטון דיווחה כי בחברה האמריקנית ישנה התמרמרות על פרשנויותיהם של דרשנים ואנשי דת מוסלמים המתארות את היהודים כקופים וחזירים.

 

יצוין כי גם יועצו הפוליטי של נשיא מצרים, אסאמה אל-באז, מתח ביקורת בסדרת המאמרים שהוזכרה לעיל על השימוש בכינוי הגנאי "קופים וחזירים". לדבריו, "אל לנו להשתמש בקוראן שימוש לא נכון ולתאר את היהודים כבני הקופים והחזירים, שכן ברור כי דברי הקוראן בעניין שינוי צורה זה אין כוונתם כי כל בני ישראל או היהודים נענשו בעונש זה... כמו כן איננו יודעים בודאות אם שינוי הצורה היה פיזי או שהשתמשו בו כמטאפורה וכדימוי..."[27]

 

מסקנות:

השינוי המורגש בשנתיים האחרונות בגישתם של חלק ממעצבי דעת הקהל הערביים כלפי התבטאויות אנטישמיות מלמד על ההשפעה שיש לחשיפת החומר המתפרסם בתקשורת הערבית באמצעות תרגומו לשפות מערביות. חשיפה זו והביקורת שהיא גוררת הן ברמה הציבורית והתקשורתית והן ברמות הממשל ובתי הנבחרים במערב בכלל ובארה"ב במיוחד, מאלצת מעצבי דעת קהל ערביים לחזור בהם מטיעוניהם האנטישמיים או לפחות להפחית את השימוש בהם.

 

גם האינטנסיביות שבה הועלו לדיון רעיונות אנטישמיים בשנתיים האחרונות לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, גרמה לגידול במספר האינטלקטואלים הערביים שהתייחסו אליהם והתנערו מהם. חלקם מביעים הסתייגות מוחלטת מהעניין, ומסבירים כי מדובר בהאשמות שווא שהוטחו ביהודים. רובם בוחרים להתנער מן הגילויים האנטישמיים משיקולים מעשיים, מתוך הבנה שעיסוק בהם פוגע בתדמיתם של הערבים ופוגע באפשרותם לגייס את דעת הקהל הבינלאומית לטובתם.

 

עם זאת, עדיין מוקדם לקבוע האם מדובר במגמה מתמשכת ועקבית מצדם של האינטלקטואלים או בהתבטאויות חולפות והאם העמדות הביקורתיות הנשמעות ישנו את אופי השיח האנטי-יהודי בעולם הערבי. כמו כן, לצד השינוי הנדון במסמך זה, עדיין חזק יותר קולם של האינטלקטואלים הערביים שאינם מוכנים לשקול מחדש את האנטישמיות הערבית ולדחות אותה.

 

הדוגמא הבולטת והחשובה לכך היא של עורך היומון המצרי הממסדי "אל-אהראם", אבראהים נאפע, שפירסם עלילת דם בעיתונו,[28] ולאחר שהיא תורגמה ונחשפה בצרפת הוגשה נגדו תלונה פלילית על הסתה לאנטישמיות על ידי ארגון ציבורי יהודי הלוחם בגזענות (LICRA).[29] התלונה הביאה לפתיחת חקירה פלילית ממשלתית נגדו בצרפת אולם, שלא כבמקרים האחרים שהוצגו להלן, בחר נאפע לצאת למאבק תקשורתי ופוליטי על זכותו לפרסם חומר זה וגייס לתמיכתו אינטלקטואלים ערבים ואירופאים.

 

מאז שפורסמה ההחלטה לזמן את נאפע לחקירה, בראשית אוגוסט 2002, הביעו גופים שונים, כגון אגודת עורכי הדין הערביים בבריטניה, נכונות לסייע בהגנה המשפטית עליו. כמו כן, מערכת "אל-אהראם" הוצפה בהבעות תמיכה וסולידריות עמו מצד אנשי דת כגון: שיח' אל-אזהר והעוזר הפטריארכי של הקופטים במצרים, מצד פוליטיקאים ונציגי מדינות כגון: יו"ר מועצת המדינה המצרית, יו"ר מועצת העם המצרית, יו"ר מועצת "השורא" המצרית, מזכ"ל הליגה הערבית ושגריר ירדן בקאהיר, מצד משפטנים כגון: סנגורו של מכחיש השואה הצרפתי רוז'ה גארודי ויו"ר התאחדות עורכי הדין הערבים, מצד עיתונאים כגון: יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטינים ועורכי עיתוני האופוזיציה המצריים "אל-ופד", "אל-אהאלי", "אל-מידאן", "אל-אסבוע", "אל-ערבי" ו"אל-זמאן",  מצד אנשי עסקים וכלכלה כגון: יו"ר התאחדות לשכות המסחר, התעשייה והחקלאות של ארצות ערב, ראש איגוד אנשי העסקים המצריים ויו"ר התאחדות הבנקאים המצריים, מצד ארגונים ואגודות ערביים כגון: ההתאחדות הערבית של יצרני התרופות, ארגון הרופאים המצריים, הארגון המצרי לזכויות האדם והתאחדות האומנים הערביים ומצד אישים וארגונים זרים כגון: יו"ר התאחדות העיתונאים הפיניים, פרופסורים למשפט בינ"ל ועורכי דין צרפתיים ומנהיג בארגון נטורי קרתא היהודי העולמי. [30] 

 



[1] כך גם אירועים כגון הצגת מועמדותו של המנהיג האוסטרי האנטישמי יורג הידר לראשות הממשלה באוקטובר 1999 וכינוס הועידה הבינלאומית בנושא השואה בשטוקהולם בינואר 2000 – הביאו להתגברות הפרסומים האנטישמיים בתקשורת הערבית.

[2]  AFP (צרפת), 15.3.2001.

[3]  Le Monde (צרפת), 16.3.2001. האינטלקטואלים החתומים על גילוי הדעת הואשמו כי הם מקבלים ללא תנאי את הנרטיב הציוני ומפעילים לחץ על מנהיגים ערביים לאמץ את גישתם, תוך שהם מתעלמים מן ההשלכות השליליות של מעשיהם, כגון פגיעה בחופש הביטוי. התקפות אלה הניעו את אדוארד סעיד לחזור בו מתמיכתו בגילוי הדעת. ב-2 באפריל 2001 הוא הסביר כי צירף את חתימתו לגילוי הדעת "בתנאי שלא תופנה בקשה לממשלה כלשהי לאסור את הועידה" ואילו מארגני גילו הדעת פנו אל ממשלת לבנון בבקשה לאסור את קיומה. בדומה לכך, שלושה חודשים לאחר מכן טען מחמוד דרויש כי ביטול הועידה היה "הפרת זכויות אדם ופגיעה בזכותם של ההיסטוריונים הרויזיוניסטים למחקר מדעי". ר' https://www.tau.ac.il/Anti-Semitism/asw2001-2/arab.htm

[4] אל-חיאת (לונדון), 13.3.2001.

[5] אל-חיאת (לונדון), 19.3.2001.

[6] גילוי הדעת של ארבעה-עשר האינטלקטואלים וביטול הועידה בבירות עוררו ביקורת חריפה מצדם של אינטלקטואלים ערבים אחרים, והולידו את היוזמה לערוך כינוס אלטרנטיבי. ב-13 במאי 2001 התכנסו בעמאן כ-200 עיתונאים ערבים וחברי איגודים המתנגדים לנורמליזציה עם ישראל לדון בביטול הועידה. שני הדוברים המרכזיים בכינוס זה היו העיתונאית הלבנונית השוהה בעמאן, חיאת עטיה והעיתונאי הירדני, ערפאת חג'אזי, שעסקו בהשוואה בין הציונות לנאציזם ובהכחשת השואה. ר' https://www.tau.ac.il/Anti-Semitism/asw2001-2/arab.htm

[9] אל-ריאץ' (סעודיה), 19.3.2002.

[10]  אל-קדס (רש"פ), 19.11.2002.

[11]   The Jerusalem Post, 19.11.2002.

[12] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 14.11.2002.

[13] אל-חיאת (לונדון), 1.11.2002.

[14] ראה, למשל, דאוד שריאן, בעל טור סעודי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", (לונדון), 6.11.2002 וכן האינטלקטואל המצרי, מאמון פנדי, החי בארה"ב. אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 11.11.2002. יצוין כי בימים בהם טענו הגורמים הממשלתיים המצריים כי אינם יכולים לצנזר את הסדרה, הם התערבו בשידורי טלביזיה שעסקו בבנו של מבארכ, ג'מאל, כיורש עתידי שלו.

[15] אל-וטן (קטר), 29.11.2002.

[16] לאחר הצגת שתי הגישות טוען המחבר חסין עבד אל-ואחד כי "הציונות והיהודים עצמם נושאים באחריות לאישור אמינותם של 'הפרוטוקולים'" בשל "הפשעים של ישראל נגד העם הפלסטיני והערבים" ובשל "שליטתם הודאית של היהודים בארה"ב". הוא מביע תמיהה על כך שלמרות התכחשותם של היהודים ל'פרוטוקולים', כל ההתפתחויות והאירועים בעולם מתרחשים בהתאם לכתוב בהם. ר' הפרוטוקולים של זקני ציון. הוצאת אח'באר אל-יום, יולי 2002, עמ' 15-5.

[17] אל-אהראם (מצרים), 23.12.2002, 24.12.2002, 25.12.2002. ראו דוח ממרי: https://www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=antisemitism&ID=SP45403

[18] עם זאת, חודשים ספורים לאחר תגובתו של אל-באז, הגן הדיפלומט המצרי עלא רושדי על שידור הסדרה בועדה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה. לדבריו, "אנו יודעים כי 'הפרוטוקולים' מבוססים על אמת היסטורית". ר'  דיווח של מכון ויזנטל ב- 25.3.2003 www.wiesenthal.com/social/press/pr_print.cfm?ItemId=7378

[19] על עלילת הדם של דמשק ר' דו"ח ממר"י מס' 99 אודות ספרו של שר ההגנה הסורי, מצטפא טלאס. https://www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=antisemitism&ID=IA9902

[20] ח'יבר היתה הישוב היהודי החזק והעשיר ביותר בחצי האי ערב. בשנת 628 היא נכבשה על ידי הנביא מחמד אשר אפשר ליהודי המקום להמשיך לעבד את אדמותיהם בתנאי שייתנו מחצית מהיבול למוסלמים באל-מדינה. בימי הח'ליף המוסלמי השני, עמר בן אל-ח'טאב, גורשו היהודים מח'יבר ואדמותיהם חולקו בין המוסלמים.

[21] אל-אהראם (מצרים), 24.12.2002.

[22] אל-אהראם (מצרים), 25.12.2002.

[23]  על ההתייחסות ליהודים כאל "צאצאי הקופים והחזירים", ראה דו"ח ממרי: https://www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=antisemitism&ID=SR01102

[27]  אל-אהראם (מצרים), 25.12.2002.

[28]  עלילת הדם פורסמה במאמר פרי עטו של העיתונאי עאדל חמודה ביומון המצרי "אל-אהראם" ב- 28.10.2000 תחת הכותרת "מצה יהודית עשויה מדם ערבי". המאמר קשר בין עלילת הדם של דמשק (1840) לבין פעולות ישראל. ראה דו"ח ממר"י מס' 150. https://www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=antisemitism&ID=SP15000

[29]  Ligue Internationale Contre le Racisme et L'antisémitisme

[30]  לפירוט על הפרשה ועל האישים שהביעו תמיכה בעורך "אל-אהראם" ראה דו"ח ממר"י מס' 107: https://www.memri.org/bin/articles.cgi?Page=subjects&Area=antisemitism&ID=IA10702