קריאה למאבק אלים נגד השחיתות של הרש"פ
תחת הכותרת "קריאה לאינתיפאדה פלסטינית פנימית נגד השחיתות" כותב מחמד כרישאן[1]:
"זו הפעם הרביעית תוך פחות משנה וחצי שאני מבקר בשטחי הרשות הפלסטינית ובכל פעם אני מבחין במידת ההתקדמות של תשתית הבניה ומידת הנסיגה של התשתית המנטאלית.
[מצד אחד, ניתן להבחין] בתנופת בנייה שלא נרגעת ובבתי מגורים ומסחר המופיעים כטריות אחרי הגשם, לאחר שנים ארוכות של כיבוש בהן נאסר על איש להניח אבן על אבן...
אלא שבמקביל לפריחה מעוררת הפליאה של התשתית, ניתן לראות את האדם, שלמענו מוקמים כל השירותים האלו, כשהוא מובס ברבות מאמונותיו בתקופת המאבק. אדם זה אובד עצות נוכח השגיאות הרבות הקופצות מול עיניו מדי יום באופן בולט ופרובוקטיבי.
במשך שנים ארוכות עקבתי אחר מעשיה של ההנהגה הפלסטינית ובשל עבודתי העיתונאית עקבתי אחר כל הפעילויות של אש"ף ומוסדותיו. לכן אני יכול לטעון שאני אחד האנשים המבינים טוב מאוד את הנסיבות שהובילו את החבורה הזו [קרי, אש"ף] להסכם אוסלו להסכמים שבאו בעקבותיו עד יומנו זה.
אלא שמה שאינני יכול להבינו, לא כל שכן לקבלו, הוא האווירה החברתית המדבקת הזו בשטחי הרשות הפלסטינית: השחיתות פושה, הפרוטקציה מתפשטת, השיתוק פגע בכל, ודורך כוכבם של כל מני אנשים שעד לא מזמן היו אלמוניים והנה לפתע הם "שועי העם". הדבר גרם לרבים מהאנשים הטהורים ובעלי המצפון הלאומי לסגת או להיעלם למרות תחושת האובדן, אותה אין הם מסתירים וצער בלב, אותו אין הם יכולים להחביא.
כבר נעלמו ההתנצלויות שהיו נשמעות בעבר כדי להסביר כמה חריגות מהחוק נגד אנשי אופוזיציה ואנשים פשוטים שאתרע מזלם והם התנגשו עם מוקדי הכח הביטחוניים, הפוליטיים, או הפיננסיים. אפילו מי שמשויכים לרשות הפלסטינית, או כאלה העובדים בשורותיה, כבר אינם מתאמצים לחפש נימוקים למה שקורה ולעתים הם ראשוני המתלוננים והמגנים.
...אחד מהם ציין את הקשיים שלש השלב בו נתונה הישות הפלסטינית ואת התסכול שגורמת ישראל בכך שהיא דוחה את הזכויות הרבות המגיעות לפלסטינים במסגרת השלום. כל זה נכון אך כבר לא ניתן לתלות בכך את החריגות שלשלום ולישראל אין כל קשר אליהן, פרט לכך שהיא [כלומר ישראל] מלבה אותן, עד שהפלסטיני מקלל את היום שבו נסוג הכיבוש זהו שיאה של הטרגדיה.
השכבה הפוליטית, אם היא מושחתת, לא תוכל לקחת את הזכויות [הפלסטיניות מישראל] או לשכנע את דעת הקהל לויתור כלשהו. ציבור שגאוותו נפגעה, והתמונה היפה של הנהגתו, אותה צייר לעצמו במשך השנים, נופצה אינו מסוגל לקבל שגיאות כלשהן, בין אן הן מכוונות ובין אם לאו.
האחריות לאווירה השוררת בשטחי הרשות הפלסטינית נופלת בסופו של דבר – וללא כל התחמקות ומשחקי מילים – על יאסר ערפאת.
המנהיג הזה שהקדיש את כל חייו לבעיה של עמו נקרא ל'אינתיפאדה' פוליטית פנימית שתשים קץ למגיפה של השחיתות והשיתוק... ערפאת הוא היחידי המסוגל לכך והא צריך להבין יותר טוב מכל אחד אחר שהטעיות של אש"ף בעבר אינן צריכות ואסור שיחזרו על עצמן על אדמת המולדת. אלא שהבעיה היא בקבוצת האנשים המקיפה אותו שהשפעתה גדלה מעבר לצורך."
