המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על תודעה היסטורית ועל מנהיגות בעולם הערבי
23/6/2003

 

על תודעה היסטורית ועל מנהיגות בעולם הערבי

                                                                          (23.6.2003)

 

היומון הערבי "אל-שרק אל-אוסט" היוצא לאור בלונדון פרסם מספר מאמרים פרי עטו של דיפלומט ערבי הכותב בשם העט "אבו אחמד מצטפא". כריפורמיסט מקדיש אבו אחמד מצטפא את מאמריו לדיון בהיבטים תרבותיים ואקטואליים של העולם הערבי. במאמר הראשון דן המחבר בהשפעתה השלילית של התודעה ההיסטורית המקובלת בעולם הערבי על התקדמותו של העולם הערבי. במאמרים האחרים, הדנים בשאלת המנהיגות והשפעתה על דעת הקהל ברחוב הערבי, מותח אבו אחמד מצטפא ביקורת על האינטלקטואלים המפקירים את הרחוב הערבי לשליטתם של פופוליסטים ודמגוגים. להלן מובאים עיקרי המאמרים:

 

תסביך העבר של העולם הערבי והשלכותיו

תחת הכותרת "הערבים וההיסטוריה" כתב אבו אחמד מצטפא[1]: "הערבים דבקים בזיקתם אל העבר ובהנאתם מסיפורי העבר ואגדותיו. הם חוששים להסב מבט אל ההווה והם חרדים מן הצפייה לעבר העתיד. זהו מצב המחייב מומחים למדעי החברה ולמדעי המדינה להתמסר לחקירת הנושא.

 

אין להתפלא שבמצבי ייאוש, מבוכה וריק רעיוני האדם מחפש מקלט במה שעשוי להעניק לו תחושות של תהילה, של גאוות השתייכות ושל אמונה כי הוא האדם הטוב ביותר [הקיים] על פני הארץ, גם אם השתייכות ואמונה אלו לוקים בחסר ודמיוניים. תרבות העבר הקפואה שולטת בשכל הערבי... זה למעלה מאלף שנים. היא השחיתה את ההגיון והמוסר הציבורי הערבי ואינה יכולה להסיר את משקעי הפיגור שהצטברו על קרקעיתה.

 

כל מי שעוקב אחר מציאות [החיים] הערבית אינו יכול שלא להבחין בפיגור המזעזע השורר בהיבטים החברתיים, המדיניים והרעיוניים שלה...כל מי שצופה במציאות זו נחרד מן הכמות המבהילה של ספרים ושל דיונים בערוצי הלוויין המדרבנים את החברה להתבוננות עמוקה יותר בחיי האבות הראשונים... לא על מנת להפיק מהם לקחים אלא בכדי לחקותם, במנותק מן הכאן והעכשיו.

 

עצוב לראות אנשים כה רבים מנסים להטיל את האחריות לפערים הקיימים בינינו לבין המערב, ואפילו בינינו לבין מזרח אסיה, בתחומי המדע, החברה והמדינה על האימפריאליזם הישן והחדש. [אנשים אלה] מנסים לשכנע את הציבור הרחב כי אי דבקותה של האומה [הערבית] ביסודות הדת הוא שדרדר אותה לתחתית זו. על פי השקפתם, אפילו אסונות טבע שפגעו בנו הם עונש על אי דבקות במצוות הדת ככתבן וכלשונן.

 

אף אחד אינו מעז להתווכח עימם. ואם כן - הוא נפגע מכדורי [ההאשמה] בכפירה ובאתיאיזם או - במקרה הטוב - מודבקת בו אשמת החילוניות, על אף [שמאשימים אלה] הם בורים ועמי הארצות באשר לתכניה האמיתיים [של החילוניות].

 

החיפוש אחר הסיבות [לשאלה] מדוע המערב מתקדם בעוד אנו סובלים מפיגור מתמשך, מביא לדיון בהבדל בין המנטליות הערבית לבין המנטליות המערבית. [המנטליות הערבית] מתרכזת בעבר, חיה בו, מייחלת לשוב אליו ונאחזת בכל הטקסים, המנהגים ודמיונות השווא הקושרים אותה [לעבר זה].

 

לעומת זאת, המנטליות המערבית אינה עסוקה עוד בענייני [העבר] ואינה מייחסת להם חשיבות בהגשמת שאיפותיהן של החברות ומאווייו של הציבור הרחב. [המנטליות המערבית] הותירה את העיסוק [בעבר] בידי מיעוט של אנשים... אנו שומעים אודות המשפטים שמוסדות הדת במערב עורכים לאנשי דת [שהפרו חוק]. [העמדה זו לדין] אינה מטילה [עליהם] חרפה מכיוון [שהפרת החוק] נתפשת [במערב] כנטייה אנושית כללית [והדת] אינה מתיימרת להיות חסינה מפני טעות. האדם המערבי מאמין כי רוחה של האמונה חשובה יותר מכתבי הדת וכי הדת היא חובה אישית שאינה ניתנת לאכיפה [על הציבור] על ידי מעטים המתיימרים להיות בעלי מונופול על האמת [למרות] שאף אחד לא העניק להם את הזכות לרדוף אחרים בהתאם לפרשנותם לכתבי הקודש.

 

הקידמה המדעית שהחברות המערביות העפילו אליה לא באה להן באמצעות דיבור על העבר אלא באמצעות מאמץ לנצח את נסיבות [החיים] בהווה ולהפיק תועלת ממשברי העבר ומעניבות החנק ההיסטוריות שלו. דבר מעין זה דוחף את החברה למצב של תנועה מתמדת החותרת להתרחק מקיפאונו של הטקסט [המקודש] ומן הדבקות העיקשת בנוסחו ככתבו וכלשונו.

 

בהביטנו בחברה הערבית כיחידה הומוגנית מבחינת השפה, ההיסטוריה והפיגור, אנו מוצאים כי [ישות זו]... [חוותה] באופן חוזר ונשנה מאבקים פנימיים ותחרות בין מרכיביה, [כמו גם] התכחשות אל ה'אחר' והתיימרות לנכס [לעצמה] ייפוי כח אלוהי. 

 

לא ייתכן שמקורו של הפיגור [בעולם הערבי] הוא בשלב [ההיסטורי] הקצר בו היה נתון לשליטה אימפריאליסטית [מערבית] שהגיעה לקיצה לפני יותר ממחצית המאה. אנו חייבים להכיר בכך [כי פיגור זה] הוא תוצאתה של עקרות רעיונית [פנימית] ושל היעדר התבוננות באירועי העבר ובתוצאותיהם.

 

[החברה הערבית סובלת] מתסביך חרדה מפני פתיחת ארכיוני העבר [לבחינה מחודשת] ומפני ההתוודעות לסיבותיהם של הזעזועים שהסבו לה סדקים ובקיעים, שלא ניתן [עוד] להסתיר את סימניהם. חברה החיה במצב [מתמיד] של פחד פנימי, של בריחה מחיפוש אחר הגורמים לפחד זה, [בריחה] מפני התוודעות לתרבויות אחרות ומפני פתיחות כלפיהן – לא תגיע לעולם לידי התפייסות פנימית ולא תניח [אחריה] מורשת חיובית לדורות הבאים.

 

החברות [האחרות] שחלפו על פניה [של החברה הערבית] בכל תחום אינן מתביישות לגלות את חרפתן ברבים והדבר אינו מסב להן נזק. להפך, כך הן מתאמצות להיפטר מתסביך העבר וממשקעיו. [כך הן] נושאות על שכמן את המשא הפסיכולוגי המשתק. שיתוק זה גורם לעבר לשוב וללבוש צורות שונות המחוללות מחדש את משקעיו [השליליים] והמחניקים".

 

בגידת האינטלקטואלים

תחת הכותרת "מדוע נקלענו לפיגור?" כתב אבו אחמד מצטפא[2]: "חקרתי... את האפשרות [לחולל] שינוי בקווי המדיניות שננקטו על ידי הערבים באופן מתמיד מאז הפיכתו הצבאית של חוסני אל-זעים[3]. התמקדתי בתופעה שהאומה הערבית ומנהיגיה העמידו את הבעיה הפלסטינית בראש מעייניהם והתעלמו מכך שלא ניתן להשיג ניצחון על האויב באמצעות נשק בלבד וכי יש צורך בתשתית מדעית, חברתית וכלכלית המסוגלת לשאת בנטל של מערכה [כזו]...

 

נדהמתי ממבול הביקורות [שהוטח בי] והתמקד בטענה כי השקפתי מגלמת את מדיניותן של ארצות הברית ושל המערב, ששמו להן למטרה לעצור את ההתקדמות הערבית לקראת הבסת ישראל ומחיקתה ממפת המזרח התיכון, וכי רעיונותיי השטניים נועדו להרוס את חלומם של הערבים ותקוותיהם המצויות בהישג יד !!

 

קשה מאוד לקיים דיון רציונלי עם חסידיהן של [השקפות כאלה המבוססות על] שכנוע עצמי, ובעיקר כאשר הם מנגנים על רגשותיו של ציבור רחב, המתוסכל ממצבו הפנימי ומחוסר היכולת לשנותו, ולכן הם מתעלים את רגשותיהם אלה כלפי האויב מבחוץ.

 

הדבר המדהים הוא שהאינטלקטואלים – או מי שמכונים בעולם הערבי האליטות – מתחרים ביניהם בצווחות ויללות בכדי למצוא חן בעיני ההמונים, תוך שהם מתנערים מן המאמץ הכרוך בעיון ובלימוד הסיבות [להיווצרותו של] מצב הפיגור הנוכחי בתחומי המדע, [ודוחים את לימוד הסיבות] לחורבן השורר [במערכות] החינוך ולהתדרדרות בשירותים הבסיסיים.

 

האינטלקטואלים [שלנו] מלחיתים [ככלבים] אחרי 'הפטה מורגנה' של תאוות שלטון ושררה שחיסלה חלק מהם. הם השאירו את ניתוח המצב בידיהם של מגזרים שאינם מכירים בשיטות החקירה המדעית כאמצעי למחקר ולתכנון.

 

האם שמענו [אי פעם] על קריאה של הליגה הערבית לכינוסה של ועידת פסגה ערבית על מנת לדון במצב החינוך בעולם הערבי? יפן מודאגת מהתדרדרות רמת החינוך [בתחומיה], ארצות הברית הפכה את החינוך לאחת ממטרות מערכת הבחירות [ואילו] מנהיגי אירופה התכנסו פעמים רבות על מנת לדון במה שהם מכנים הקטסטרופה החינוכית ביבשת שלהם. היכן [כל אותם] האינטלקטואלים [המופיעים] בערוצי הלווין שעה שהליגה הערבית עסוקה בחלוקת שלל...בין חברותיה מבלי להקדיש מבט לנושא השוויון? 

 

האומה הערבית זקוקה לדיון רציונלי הרחק מאור הזרקורים, שמשתתפיו לא יהיו עסוקים בניסוח מברקי תודה ותמיכה למנהיגה של הארץ המארחת. האומה ערבית זקוקה לדיון שעל סדר יומו תישאל רק שאלה אחת ויחידה: כיצד הגענו למצב [זה של] פיגור?

 

שאלה זו תובעת מהאינטלקטואלים האמיתיים לדבר בכנות גמורה על המכשולים העומדים בפני צמיחה שבלעדיה לא ייתכן הדיבור על [שום] מערכה. האומה הערבית חיה [בעבר] את שלב הסיסמה "אסור שקול כלשהו יתנשא מעל לקול המערכה". לאחר מכן... [היא חיה את סיסמת] "האחדות, החירות והסוציאליזם" שהוחלפה...בסיסמת "האסלאם הוא הפתרון" ולבסוף בסיסמת "אם כל המלחמות"... כך הופך העניין מפעולה שקדנית [ורציונלית] לתחרות בהצגת סיסמאות ולעיסתן.

 

אנו חייבים להתנתק מדמיונות השווא שלנו. [אנו חייבים] שלא להביט לאחור אל ההיסטוריה שלנו אלא במידה והדבר נעשה לשם הפקת לקחים ותועלת מכך ולא על מנת לסמם את מוחם של הדורות [הצעירים] בסיפורים אודות מעשי גבורה וכיבושים..."

  

על הצורך בסדר יום ערבי חדש ושונה

במאמרו "מתי ילמדו הערבים את הלקח, ולו פעם אחת?" שנכתב לרגל כניסתה של האינתיפאדה לשנתה השלישית כתב אבו אחמד מצטפא[4]: "חובה על הערבים לנסות, ולו פעם אחת, להטמיע את לקחי השיעור שספגו שוב ושוב מבלי שיטמיעו את תוצאותיו...

 

הניחו לי להציג שאלה המנקרת במוחי מאז החלו להציף הפגנות [ההזדהות עם הפלסטינים] את רחובות עריהן של מדינות ערב, הפגנות המזכירות את נחשול ההפגנות שהגנו על כבוד האומה שהתגלם בדמותו של סדאם. [אני שואל:] בכמה ממדינות ערב יצאו הפגנות אלה באופן ספונטני? שמעתי, כי לשם הכנתן הוקמו וועדות משותפות לממשלות ולמפלגות ובכמה ממדינות ערב צעדו בראשן בכירי הממשל... אני שואל: מדוע בכירים אלה אינם נדחפים [לחזית ההפגנות] על מנת להביע את מחאתם על המצב הגרוע של השירותים הממשלתיים בארצותיהם שבהן אין [מערכת] בריאות או [מערכת] חינוך... והן כורעות תחת נטל העוני והקלון. כולם עוסקים [בסוגיית] פלסטין [ודוגלים בסיסמה] 'אסור שקול כלשהו יתנשא מעל לקול המערכה' [כנגד ישראל]..!

 

מדוע שבכירים אלה לא יתחילו לעורר באזרחים מודעות באשר לחשיבות ההתגייסות לשיפור שירותי החינוך, הבריאות והרווחה הסוציאלית במדינותיהם? מה היה קורה אילו מאז 1948 היתה כל מדינה ערבית מקדישה את [משאביה] לבנייתה הפנימית ולא הופכת את בעיית פלסטין לעיסוקה העיקרי ולסיוט בלתי נגמר? האם דבר מעין זה לא היה הדבר מועיל יותר מן ההוצאות להקמתם של צבאות ולחימושם [רק] על מנת שניהנה מדי פעם ממצעדיהם הצבאיים? מה היה קורה לו היתה כל מדינה ערבית מתרכזת בשיפור השכלתם של תושביה ובאיכות חייהם בתחומי הבריאות והתרבות?

 

אני תמה על אנשי הדת שלנו המחרישים את אוזנינו בדברים אודות הג'יהאד נגד ישראל והטרודים [מעל לראשם] בתחרות [זה בזה] בפסיקת הלכות [המצדיקות את] ההתאבדות אבל אינם מאיצים באזרחים לעשות ג'יהאד רוחני. האם הדבר לא היה ראוי ומועיל יותר לאומה הערבית..?

אנו חיים טרגדיה בארצות ערב עקב האימה ופחד שמטילים עליהן אנשי הדת.... די בכך שאחד מהם יאשים אותך בכפירה על מנת שתצטנף בפינה נידחת ותביט באימה סביבך שמא תגיע אליך ידו של חולה רוח..."

 

חובתם של האינטלקטואלים לכבוש את הרחוב הערבי

תחת הכותרת "האם ישיבו האינטלקטואלים לידיהם את השליטה בזירה [הערבית] מידיהם של הפופוליסטים?" כתב אבו אחמד מצטפא[5]: "כאשר פלש סדאם חוסיין לכווית ניפקו לנו מומחי...השקפת העולם המזימתית את [הקביעה], כי עיראק נפלה בפח שטמנה לה השגרירה האמריקנית, אפריל גילספי. זאת משום שגילספי הודיעה לסדאם חוסיין כי הממשל האמריקני רואה בסכסוך העיראקי-כוויתי עניין ערבי [פנימי]...

 

[בדומה לכך, גם] ישראל חייבת תודה לארגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי... מכיוון שהם חוללו את מעשה ההונאה הגדול ביותר של בני עמם ושל צעיריו, [וגרמו להם להאמין] שפעולותיהם נגד אזרחים הן שיובילו לעצמאותה של מולדתם הגזולה. כמה מדהים [לשמוע] מאנשים אלה שמה שקורה כעת לעם הפלסטיני מקורו בהסכמי אוסלו. האם מה שהם עושים יוליך [את הפלסטינים] למצב טוב יותר?

 

השקר, הצביעות... ההצהרות הנבובות והגיון המעוות משמשים בידי אינטלקטואלים ואנשי דת אלה הדוחפים את האומה הערבית לתהום עמוקה שאיננו יכולים לראות את קרקעיתה... כמה אני מייחל לכך שהאינטלקטואלים וחכמי הדת ימקדו את מאמציהם ואת דבריהם בנקודות התורפה האמיתיות, הרחק מן מהמיתוסים של האבות הקדמונים ומסיפורי הגבורה שלהם...

 

הניחו להם, אנשים, שכן עניינם [של הפלסטינים] רחוק מפסקי ההלכה שאינם מתאימים לזמן הזה ואינם מועילים לאף אדם. עליכם להפיץ תודעה אמיתית ולא דמיון מזויף. [עליכם] להבין כי [שורשיהם של] המבחנים שהאומה הערבית מתנסה בהם נעוצים במה שזרעתם במוחם של עמים אלה אודות התקופות הקדומות וההיסטוריה המסולפת. האם מישהו מכם יכול ללמד אותנו אודות תקופות של נאורות בהיסטוריה שלנו ואודות הישגים [שתרמנו]... לאנושות?

 

עמים מובסים אלה... אינם מבינים היכן טמונה טובתם [האמיתית], אינם יודעים כיצד לנהל את ענייניהם ומתחבטים [כסומא] באפילה שבקצה המנהרה שלה אין אור. [הסיבה] לכך שלא שמעתי אף לא פופוליסט אחד שדן בדו"ח המזעזע [של ה-UNDP ] אודות משאבי האנוש בארצות ערב... היא שהפופוליסטים מתקיימים מתעמולתם למען ג'יהאד...

 

זוהי פארסה שיש לשים לה קץ. מחובתם של האינטלקטואלים האמיתיים לחדול מצביעותם ולהשיב לידיהם את [השליטה] בזירה [הציבורית] מידי הפופוליסטים המנהיגים את העמים [הערביים] לעבר אסון חדש שאותותיו ברורים לעין..."

 



[1] אבו אחמד מצטפא, "הערבים וההיסטוריה", אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 27 אוקטובר, 2002.

[2] אבו אחמד מצטפא, "מדוע נקלענו לפיגור?", אל-שרק אל-אוסט (לונדון) 9 יוני, 2002.

[3] חסני אל-זעים עמד בראש ההפיכה הצבאית הראשונה בעולם הערבי, שהתחוללה בסוריה ב- 30.3.1949.

[4] אבו אחמד מצטפא, "מתי ילמדו הערבים את הלקח, ולו פעם אחת?", אל-שרק אל-אוסט (לונדון) 8 מאי, 2002.

[5] אבו אחמד מצטפא, "האם ישיבו האינטלקטואלים לידיהם את השליטה בזירה [הערבית] מידיהם של הפופוליסטים?", אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 26 ספטמבר 2002.