כללי

 

פרופילים ליברליים: מנצור אבראהים אל-נקידאן

 

מנצור אבראהים מוסא אל-נקידאן הוא עיתונאי ואינטלקטואל סעודי, יליד 1970 מהעיר בוריידה. בסוף שנות התשעים הוא שימש במשך תקופה מסוימת אמאם במסגד בריאד ומספטמבר 2000 עד ספטמבר 2002, כעורך מדור הדת ביומון "אל-וטן" ממנו פוטר בעקבות מחלוקת עם העורך הראשי. כמה ממאמריו התפרסמו ביומון הסעודי-לונדוני, "אל-חיאת" והוא כותב היום מאמרים ביומון הסעודי "אל-ריאד".

 

הרעיונות הליברליים אותם מציג אל-נקידאן הם תוצאה של מהפך שחל בתפישת עולמו, לאחר שבצעירותו השתייך לזרם הקיצוני ואף ריצה תקופות מאסר בגין מעורבות במעשי חבלה. במסגרת כתבה בNew York Times-, נכתב אודותיו: "...שיחות וקטעי קריאה פנאטיים במועדון האסלאם בבית הספר התיכון בו למד, גרמו לו לנשור מבית הספר, לפתוח מסגד משל עצמו, ולהוציא פסקי הלכה שהגדירו למעשה כל דבר מערבי כ'כופר', כולל את חנות הודיאו שתומכיו פוצצו. מעשים אלה הובילו למאסרו לתקופות שונות. בכלא הוא החל לקרוא חומרים מחוץ לקנון הוהאבי ולבסוף שוכנע שהתפישה של ג'יהאד נצחי אינה תואמת את החיים המודרניים".[1]

 

אל-נקידאן זכה לחשיפה מסוימת בתקשורת המערבית. בנוסף לכתבה בNew York Times-, הוא התראיין גם ל-Financial Times שם אמר: "אנו צריכים אתאתורכ ערבי".[2]

 

התקופה הפונדמנטליסטית

אל-נקידאן סיפר באחד ממאמריו על חוויותיו מתקופת המאסר ועל הסיכוי לשיקום אנשי התנועות האסלאמיסטיות הקיצוניות:

 

"חודשיים לפני הפיצוצים [בריאד בסוף שנת 1995], פגשתי אדם מרוקאי בשם עבד אל-חפיז באכסניה בג'דה. הוא נראה עצוב ושבור לב... ושטח בפני סיפור ארוך בנוגע לאשתו המסכנה הכלואה במרוקו שלא בצדק ושהשלטונות המרוקאים דורשים ערבות כספית גבוהה כדי לשחררה. דמעותיו של עבד אל-חפיט' המיסו את לבי והתחלתי לאסוף תרומות עבורו בהתלהבות. הצלחנו לגייס את מרבית הסכום. בכלא, נודע לי הכל: לא היתה אשה עצורה ולא ערבות; היו אלה כספים שגויסו כדי לבצע שוד של בנק במרוקו!

 

היה עמנו [בכלא] אחד מתלמידיו של השיח' ממד בן אל-עת'ימין; [אותו תלמיד] היה אמאם במסגד, קורא קוראן בעל קול מתוק וסטודנט להלכה: אדם בעל מוסר גבוה... במשך חודשים הוא לא נתן לנו סיבה משכנעת להימצאותו בינינו תקופה כה ממושכת... יום אחד הוא סיפר: (האחים) שאלו אותי בנוגע לכספים המופקדים בבנקים ואמרתי להם  שאלו כספים שיש בהם ריבית ואסור להשתמש בהם, אלו כספים בלתי מכובדים וכל כסף שאינו מכובד, אינו מוגן... הם פשטו על בנקים כשהם חמושים וירו על כל מי שנקרה בדרכם או ניסה לעצור אותם.

 

באותם ימים, היו עוברים אצלנו [בכלא] כל סוגי האסלאמיסטים של סעודיה. הבעיה הגדולה ביותר במהלך תקופת המעצר היתה חולשה ברורה בתחום ההלכה והתבססות על ציטוטים מעוותים שאינם מעידים על דבר פרט לחור בהשכלתם. לעתים, היו עולות שאלות כגון האם יש לשמור על כבודן של נשים לא מוסלמיות, האם הפריצות המינית אסורה לכשעצמה... או שמותר לקיימה עם לא מוסלמיות. היה בהם אחד שלא ידע קרוא וכתוב אבל הוא הצליח לקלוט משפט של אחד מחכמי הדת הריאקציונרים של האסכולה החנפית לפיו אין לאסור קיום יחסים אסורים עם אשה שאינה מוסלמית ולכן ידידנו היה משלם לאיזו יפיפיה את המגיע לה כדי שזו תהפוך לרכושו ולאחר מכן מותר היה לו לעשות בה את שלבעל מותר לעשות לאשתו.

 

במשך תקופה לא קצרה סבלנו מבעיות כמו סתימת הביוב, התקלקלותם המתמדת של מקררי המים, ושבירת הברזים. אחרי תקופה מסוימת, התבררה לנו הסיבה: אחד מאותם [אסלאמיסטים] היה אחראי להשחתה. הוא החשיב אותם כשירותים השייכים למדינה, והמדינה הרי כופרת ולכן אין מניעה מבחינתו להשחית כל חלק ממנה הנקלע לידיו, גם אם הוא ומי שלצדו יהיו הנפגעים.

 

בכל פעם שהתעוררה מחלוקת בעקבות חיכוך בין אחד העצורים לבין העובדים, היית נדרש להעיד לטובת 'אחיך', גם אם הוא טעה, ונגד חיילי הטאע'ות [כלומר, השליט העריץ], גם אם נאלצת לשקר. אסור לך להתייצב לצד חיילי הטאע'ות. עדותך נגד אחיך גרועה מבגידה...

 

רבים מן האנשים שביום מן הימים גילו אהדה לאידיאולגית ה'תכפיר' [האשמת מוסלמים בכפירה] והג'יהאד משוחררים והם נחושים בדעתם להיות אנשים טובים ואזרחים למופת. אלא שהקבוצות הקיצוניות החגות סביבם וחזרתם של חברי העבר המציגים עצמם כגיבורים וכמופת עבור זולתם הן הסיבות לכך שהם חוזרים לסורם. הם זקוקים שנעמוד לצדם ונפיח בהם רוח של ביטחון עצמי וביטחון בכך שהם יכולים להיות טובים יותר ולזכות ליחס של אבות לבנים מצדנו...

 

ב-18 השנים האחרונות... התרחשה ההתעוררות האסלאמית בסעודיה ואני חוויתי אותה בכל צומת, הייתי קרוב אליה, השתלבתי בה... ואחר כך הפכתי למבקרה. בין בוריידה לריאד, לג'דה, ולאבהא עברתי התנסויות אישיות. עוד לפני שהשתחררתי מכלא אל-רויס בג'דה בשנת 1997, קבעתי את מטרתי ואת המסגרת שבאמצעותה אוכל להשפיע ולהתבטא... נתקלתי במכשולים ובהתקפות אכזריות ועוינות שחשפו את הרע ביותר שבאדם, המנצל את הדת ואת שמו של האל כדי להסביר את הברבריות שלו, את רשעותו, ואת נטיות העריצות הכלואות במערות נפשו המרושעת.

 

אלא שאני השלמתי את המהלך מבלי להשית לבי לכל הקולות המגנים. סכרתי את אזני מלשמוע את תוכחתם של החברים ואת כאבם של אהובי בגין הפגיעה בהם ובי; התעקשתי להמשיך את המהלך. תמיד האמנתי ואני עודני מאמין שהחירות אינה מוענקת במתנה אלא נלקחת. נוכח הגינוי של האחרים כלפי ההתנהגות שלנו, האמונות שלנו, והדברים שאנו כותבים, עלינו לשוב ולהדגישם כדי להפוך אותם למציאות בשטח; נכון, זוהי מציאות שאינה מקובלת על הרוב, אבל זו מציאות שהרוב מגלה כלפיה הבנה וזו הצלחה בפני עצמה. העניקו לאחרים הזדמנות, תנו להם להרגיש שביכולתם להיות טובים יותר... אני משווה את חיי הקודמים לעומת מצבי היום... אני בעל חוב למולדת הזו שהעניקה לי יותר מהזדמנות אחת. בכל הצמתים בהם עברתי, לא חשתי מעולם שכבודי נפגע או הושפל. תודה לכל מי שעמדו לצדי."[3]

 

הצורך בשינוי בממסד הדתי בסעודיה

אל-נקידאן הוא אחד ממבקריה החריפים ביותר של מערכת החינוך הסעודית ושל השיח הדתי הנהוג במדינה ככלל. בביקורתו, הוא מסתמך על ניסיונו במערכת זו. במאמר שפרסם באתר האינטרנט הליברלי www.elaph.com  ושפורסם באותו יום גם במהדורה הבינלאומית של היומון הסעודי, "אל-וטן", כתב אל-נקידאן:

 

"לפני 11 שנים, נסעתי במכונית עם קבוצה של ידידים ברחוב בריאד. הנהג שם לב שמאחורינו נסע אדם זר ומייד הניח שהוא לא מוסלמי והחל להציק לו עד שהוריד אותו לשולי הכביש בצורה מפחידה שכמעט וגרמה לתאונה. עצרנו לפני הרמזור וכאשר נדלק האור הירוק, נהגנו המתין עד שהתקרב האור האדום ורק אז נסע, בשעה שהמסכן מאחורינו צופר ומקלל. כל כוונתו של ידידי במעשהו זה היה ליישם את שלמד בספרים בנוגע לאופן ההתייחסות למי שאינו מוסלמי. בספרים אלה נכתב שאם מוסלמי נתקל בכופר בדרך, עליו לדחוק אותו לשוליה. נכון שהדחיקה בעידן המכוניות מסוכנת יותר, אבל מבחינה עקרונית שני המקרים נראים אותו דבר.

 

במכתבו של העיתונאי האמריקאי הידוע, תומס פרידמן, בשמו של הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, לשר לעניינים אסלאמיים בסעודיה, הוא מתח ביקורת  על ספרי הלימוד במערכת החינוך... המכתב של פרידמן עורר את התגובות הצפויות. העיתון ''אל-וטן' פרסם מכתב דמיוני בשם השר לעניינים אסלאמיים לנשיא האמריקאי וכמה בעלי טורים כתבו מאמרי תגובה שמטרתם לנקות את תוכניות הלימוד הדתיות מכל אשמה...

 

לפני שש שנים, בעקבות הפיצוצים באל-עליא, קראו כמה אנשי מקצוע מתחום החינוך באמצעות מאמרים בעיתונות הסעודית לבחון מחדש את תוכניות הלימוד הדתיות. היתה זו הזדמנות נאותה לקיים בדיקה כללית, אלא שהאזהרות האלה לא נלקחו ברצינות על ידי מקבלי ההחלטות. בהמולה שנוצרה אחרי ה-11 בספטמבר, הכל התפורר ונעלם. רבים מאלו שקראו בעבר לרפורמה עברו למגננה וקבעו שמדובר בסוגיה ריבונית ובסוגיה של כבוד...

 

בתוכניות הלימוד בתחום האמונה הדתית ובמסגדים שלנו... למדנו שאין לקבל בסבר פנים יפות את הכופר או לברכו לשלום... למדנו שהקדמונים ישרי הדרך קבעו שאסור מבחינה הלכתית לחלוק מאכל או משקה עם מי שאינו מוסלמי.

 

לפני כמה שנים זכה לפרסום פסק הלכה של אחד מבכירי אנשי הדת שקבע כי מי שמשתייך לעדה השיעית – המהווה אחוז לא מבוטל מאזרחי המדינה הזו שהם אחינו לדת למרות המחלוקות בינינו – הוא כופר... פסק ההלכה הזה הודבק על שערי המסגדים. כאשר ממשלת סעודיה נקטה בצעד המבורך... ואפשרה לכל האזרחים ללא הבדלי עדה או אסכולה דתית ללמוד בכל רחבי סעודיה... בדומה לאחיהם הסונים, הרגיז הדבר כמה מטיפים ושיח'ים והם כתבו מחקרים ודו"חות המזהירים מפני הסכנות. אחד מהם אף פסק כי מותר לכתוב דו"חות שקריים בנוגע למוסלמים החולקים עלינו אם בעקבות זאת נפטרים מהם ומרחיקים אותם וזאת כדי להגן על בנינו... לפני כמה שנים, שמעתי שיח' שהטיף באחד המסגדים במערב ריאד ואמר: 'הו אללה, הבא לנו ניצחון על השיעים עד שנשחה בדמם עד ברכינו' וכל באי המסגד קראו 'אמן'...

 

יש בקרבנו היום מספר לא מבוטל של אנשים המשקיעים את מרצם בהחייאת הרעיונות הנחשלים ביותר במורשת הדתית האסלאמית... רעיונות רבים המזינים את התשתית הערכית של הקבוצות האסלאמיות היום לא צמחו בריק; הם היו מוסתרים בכיסים ובמקומות מסתור של תרבותנו, כמוקשים העומדים להתפוצץ...

 

חופש המחשבה והביקורת והכפפת הרעיונות המקודשים ביותר לבחינה מחודשת היו הסיבות לכך שהנצרות חידשה רבים מרעיונותיה הדתיים. זה מה שאנו המוסלמים זקוקים לו היום...

 

לפני עשר שנים, נעצרתי בפרשה של שריפת חנות לסרטי וידאו... כאשר ניצבתי בפני השופט, הוא שאל אותי: האם אתה מבקש מחילה, בני? השבתי לו: לא עשיתי טעות ולכן אין לי על מה לבקש מחילה... היסודות ההלכתיים והדתיים שהציג השופט [בויכוח שהתפתח] היו אותם היסודות שהצגתי אני... משום שהבסיס שלנו היה משותף... אחת הבעיות הגדולות הניצבות בפני הממסד הדתי – המשרד לענייני דת ורשות הפסיקה ההלכתית – היא שלא ניתן גט כריתות לרעיונות המזינים את האידיאולוגיה הקיצונית..."[4]

 

הטרור ושורשיו הסעודיים

אל-נקידאן פרסם ביומון "אל-ריאד" מאמר שעורר סערה בנוגע לשורשי הטרור בסעודיה. במאמרו קבע אל-נקידאן כי את שורשי הטרור יש לחפש בסעודיה עצמה ולא בגורמים חיצוניים שונים. המאמר נכתב על רקע מעצר חוליית טרור בסעודיה ופורסם יום אחד לפני הפיגועים שבוצעו במאי 2003 בריאד:

 

"...משפט אחד חזר ועלה בדברי הפקידים הרשמיים, העיתונאים וכמה מן השיח'ים: 'מה שקרה אינו אלא אידיאולוגיה חיצונית שהוחדרה [לחברתנו]'. מוזר ואף מביך היה כאשר הוזמן אחד מאלה להשתתף בסימפוזיון בנוגע לחשיפת החוליה והמארח רמז לו שהוא מתבקש לדבר על סכנת האידיאולוגיה הזו שהוחדרה מבחוץ. הלה השיב: 'אינני חושב שהיא הוחדרה; לדעתי יש לה שורשים בתרבותנו הדתית ובתוכניות הלימוד שלנו.' זה מה שאיש לא אוהב לשמוע. תמיד תובעים ממך להטיל את האשמה על רוחות רפאים בלתי ידועות או על גורמים חיצוניים הרחוקים מגבולות המדינה. כל זאת בשעה שמוסדות החינוך, בתי הספר, והמסגדים הומים באנשים התומכים באידיאולוגיה של המוג'אהדין, של בן לאדן, ושל ארגון אל-קאעדה, ובשעה שאתה שומע בין קללותיהם של האמאמים במסגדים קריאות לאללה להביא לניצחון המוג'אהדין.

 

האידיאולוגיה של הג'יהאד זכתה והיא עדיין זוכה לאהדה מצד שכבות רבות בחברה הסעודית, גברים ונשים, זקנים, צעירים, ובני נוער; למעשה כולם, פרט למי שהאל ריחם עליו. האסון מגיע לשיא כאשר אחד השיח'ים המגיש תוכנית דת מתאר את בן לאדן כ'שיח' המוג'אהד'!...

 

אחרי ה-11 בספטמבר פסקה קבוצה של שיח'ים סעודים שהפיצוצים של פשיטות מנהאטן וושינגטון תקינים מבחינה הלכתית ובעקבות זאת הגיעו פסיקות נוספות שביטאו תמיכה [בפיגועים] במהלך המתקפה האמריקאית נגד הטאליבאן ולאחריה. שמותיהם של רבים מהשיח'ים האלה נכללו בדו"ח של המודיעין האמריקאי והם אף נזכרו בשם וזכו לשבחים באחת הקלטות המצולמות של בן לאדן. מכמה מהם דרשו השלטונות התחייבות בשבועה שלא לפסוק הלכה משום שהם אינם מוסמכים לכך, וזאת בשעה שהפופולריות שלהם רמסה כל מה שנקלע בדרכה. ההתחייבויות האלה לא הרתיעו אותם מלהמשיך בפעילותם.

 

לאחר שאחד מהם נפטר [הכוונה כנראה לשיח' חמוד אל-עקלאא אל-שעיבי מבוריידה], פרסמו כמה עיתונים היוצאים לאור בסעודיה כתבות ששבחו את הידע שלו, את דבקותו באל, ואת אומץ לבו. כתבה שהתפרסמה בעיתון אחר על כך שהוא היה מעורב בפרסום פסקי הלכה חמורים  שהאשימו את הממשלה בכפירה או התירו פתיחה באש על אנשי ביטחון בשעת מעצר או תשאול... הובילה לרעידת אדמה וליום שחור בהיסטוריה של אותו עיתון, יום שעדיין זכור לרבים. אלפי טלפונים, קללות ואיומים לפוצץ את בניין העיתון זרמו למרכזייה שלו. אז, מתוך חשש לירידה בתפוצה באזור שאותו שיח' היה מחכמי הדת הבולטים שבו, התנצל העיתון כעבור יומיים בפני תלמידיו של השיח' המנוח ובפני מוקיריו...

 

על איזה אידיאולוגיה שהוחדרה מבחוץ הם מדברים?! מאז הפיצוץ באל-עליא בשנת 96 ועד לאירועי ה-11 בספטמבר 2001 מתעקשים מרבית העיתונאים והפקידים הסעודים הבכירים לחזור על משפט מביך אחד: כל מה שקרה וקורה אינו אלא תוצאה של אידיאולוגיה שהוחדרה מבחוץ, בנינו פותו. מה רבה השמחה כאשר מנגנוני הביטחון חושפים פעולת חבלה שסוכלה או כאשר עוצרים קבוצה המעורבת במעשים הפוגעים בביטחון המדינה ומהחקירות עולה שחבריה לא היו סעודים כדי שיוכלו לשמש קולב לתלות עליו את כל האסונות. לבסוף, מתגבשת אצל כולם, שלא במתכוון, מחשבה מתועבת, לפיה בנינו אינם אלא קבוצה של בהמות המובלות בעיניים קשורות, כלי שרת בידיו של כל מי שרוצה להזיק לארצם ולאזרחיה.

 

לעתים קרובות אנו מטילים את האשמה על כל מה שקרה על האחים המוסלמים [ממצרים], שסעודיה נתנה להם חסות מאז שנות הששים.[5] אלא שאנו יודעים שאירוחם של האחים המוסלמים נעשה מתוך ידיעה מלאה של ההיסטוריה שלהם ושל עמדתם ביחס לממשלות שלהם. למרות המודעות הזו לסכנתם, אפשרו להם להסתנן למוסדות החינוך במדינה שבה הפונדמנטליזם החנבלי הוהאבי מהווה את הזרם הדתי הרשמי והלגיטימי...

 

לפני כמה שנים, נעצרה קבוצה של צעירים שחלקם נחשדו בהאשמת הממשלה בכפירה. בעת שעמדו למשפט, הציג אחד מהם עדויות הלכתיות המסבירות את אמונתו. הוא לא הסכים לסגת מעמדתו. העדויות שלו לא היו לקוחות מכתבי סיד קטב או חסן אל-בנא [מייסדי האחים המוסלמים במצרים], שלדעתו לא ייצגו כלל את האסלאם הטהור; הוא התבסס על [האבות הרוחניים של הוהאביזם הסעודי] אבן חנבל, אבן תימיה, אבן עבד אל-והאב, סלימאן אבן סחמאן, וחמד אבן עותייק... ואחרי כל זה אנו עוד טוענים שמה שקרה היה בסך הכל אידיאולוגיה חיצונית שהוחדרה [לחברתנו]?!"[6]

 

כיצד נפטרים מבעית הג'יהאד

אל-נקידאן סבור שאחת הבעיות של החברה האסלאמית בסעודיה היא הפסיקה ההלכתית המקובלת בנוגע לג'יהאד, ממנה הוא מציע להיפטר כפי שנפטרו מהפסיקה ההלכתית בנוגע לעבדות: 

 

"...קיימת הסכמה בין חכמי הדת שאין כיום אפשרות להתיר את העבדות, ולא שמעתי על שום איש דת שחלק על כך או על פסק הלכה לפיו מי שאוסר את העבדות הוא כופר, למרות שלאסלאם היה חלק בהתמשכותה של תופעת העבדות והוא יצר עבורה משפט הלכתי... הג'יהאד והכיבושים האסלאמיים הרחיבו את השימוש בעבדים שהסחר בהם הפך לנפוץ... [ואולם], העבדות והלכותיה הם אחד מסוגי הפסיקות ההלכתיות שהופסקו כיום, ואם יכתוב מישהו בזכותם הוא יהפוך למשל ולשנינה.

 

בבעיה של שיח הג'יהאד ניתן לטפל, מבחינה דתית, בשתי רמות: ראשית, יש להבליט את המשמעות האמיתית של ג'יהאד בנפש, בכסף, הג'יהאד של הצלחה בחיים, של סיוע לאחרים. יש להתמקד בטקסטים המבליטים את המשמעויות האלה. יש להתייחס לנסיבות ההיסטוריות הנוגעות לפסיקה ההלכתית בנושא הג'יהאד...

 

שנית, יש לנפץ את 'הקדושה הדתית' של מושג ההתנגדות, ההגנה העצמית וההגנה על המולדת, המהווים חלק מן האינטרסים של החברות ושל המדינות. את אלה יש לבלום באמצעות השתתת ערכי הלגיטימיות הבינלאומית, זכות ההגדרה העצמית, והחוק הבינלאומי. מאחר שקיימת הסכמה בקרב חכמי הדת של האומה כיום שג'יהאד מתוך בחירה [להבדיל מג'יהאד מתוך אילוץ]... נאסר לעד וכי אסור למדינה מוסלמית להכריז היום ג'יהאד על שכנתה שאינה מוסלמית ושיש סדר בינלאומי חדש שהתהווה ומתהווה ואנו משולבים בו כיתר ברואיו של אללה – לא נותר אלא להראות שההגנה העצמית וההגנה על המולדת והאדמה הם אינסטינקט בסיסי של האדם וזכות טבעית שהפסיקה ההלכתית בחרה לתאר אותה כג'יהאד רק כביטוי של כבוד אליה...

 

בנסיבות היסטוריות מסוימות, נתקלות החברות בבעיות גדולות והן נקרעות בין צרכי החיים לבין קיפאון בשאלות הנחשבות אקסיומות אידיאולוגיות ודתיות. הדבקות באקסיומות משתקפת בצורה שלילית בחייהם הכלכליים והחברתיים של בני אותה חברה וביחסיה עם העולם שסביבה והדבר מחייב את חכמי הדת שלה ואת הוגיה לחפש מוצא. בדרך כלל הפתרון הטוב ביותר הוא לפרש מחדש [טקסטים ישנים] ואולי אף לנקוט בסלקטיביות..."[7]

 

החברה הסעודית וסממני הפונדמנטליזם

אל-נקידאן מרבה לעסוק במאמריו בהשפעת האידיאולוגיה הקיצונית על החברה הסעודית. באחד המאמרים, הוא התייחס לשינוי שחל בשנים האחרונות בחיי החברה הסעודיים, ובכלל זה מעמדן של הנשים:

 

"אבו עבדאללה נסע בראשית שנות השמונים ללמוד בארה"ב וחזר לארצו כעבור 13 שנה. בעירו הקטנה הוא חש בשינוי גדול והיה זקוק לזמן כדי להבין את מה שקרה... [הוא סיפר:] בילדותי, היו הזקנות... חושפות את פניהן ומצמצמות את לבושן. הייתי נתקל בהן בצדי הדרכים, בשווקים, ובכניסה למסגדים, כשפניהן חשופות. כיום, אשה בת ששים לובשת כיסויי ידיים וחוששת פן מישהו בגיל של הנכד שלה יגער בה בפומבי אם היא הסיטה את כיסוי פניה... אשה בת שבעים לא הסתירה את מורת רוחה כאשר נכדה בן השש, נתלה על גלימתה כשהוא צורח: 'כסי את פנייך, יש כאן גברים', והיא דחפה אותו הרחק ממנה.

 

אותו הילד שגער בסבתו, תקף יום אחד בסכין את אחותו הקטנה משום שהיא לבשה מכנסיים קצרים בקרב בני משפחתה. נשיקה של אח לאחות, אב לבתו, או בן לאמו הפכה היום למעוררת חשד, למרות שהוכח שהנביא היה מנשק את בתו, פאטמה, והיא היתה מנשקת אותו בכל פעם שהיתה נכנסת אליו.

 

אני זוכר שכשהייתי קטן לא היה ולו בית אחד שלא היו בו קלטות של זמרות... כאשר [האנשים] היו שומעים את המואזין [קורא לתפילה], הם היו מבקשים מחילה מאללה ומנמיכים את קול השיר. כאשר הנשים היו נפגשות בביתה של אחת מהן, או היו יוצאות לטייל מחוץ לעיר, והרחק מעיני הגברים, הן התירו לעצמן לרקוד ולהשתעשע. כל אלה הפכו היום לסימן לחוסר ידע ולקשיות הלב. ריקודי נשים בינן לבין עצמן נחשבים למשחק אסור או למעשה מעורר מבחינה מינית שיש למנוע אותו!

 

בחתונות, הגברים היו רוקדים לפעמים והנשים היו מביטות בהם. היית שומע את קול הזמרות בשעה שהיית מהלך בשוק ויתכן שכמה מהן הציצו בגניבה מעל גגות הבתים או מן החלונות. כיום, אולמות השמחות מקצים מקומות מיוחדים לאלה הסבורים שהאזנה לשירה היא חטא... ומונעים התקנת רמקולים באולם הנשים כדי שקולות הזמרות לא יצאו החוצה. אם כמה צעירים מעלים על דעתם לרקוד בנוכחות הנשים, עלולה להיערך פשיטה על המקום וכל מי שהסכים למעשה, אישר אותו, או עקב אחר התרחשותו מובל למעצר...

 

בעבר היו האנשים רואים את החתונה כמקום של שמחה ועליצות, וסברו שמקומה של ההטפה במסגד. מטיף המזכיר לאנשים את העולם הבא, את עינויי הקבר, ואת תענוגות גן העדן היה דבר שלא הכרנו לפני סוף שנות השמונים. לעומת זאת היום, יכול לקום בחור צעיר בקלות, לאחוז במיקרופון, והכל חייבים להאזין לו ומי שמוחה או מתלונן מואשם בחילוניות ומוטחים בו ביטויי שנאה. אין ספק שהנביא, חבריו, וקדמוני האומה לא נהגו להטיף בחתונות...

 

במהלך מלחמת שחרור כווית... נערכה באחת הערים לאחר תפילת הערבית חגיגה של שריפת מכשירי טלוויזיה... אני מכיר ילדה, קרובת משפחה שלי, שסירבה לישון בקומה העליונה בבית הוריה משום שהיה במקום מכשיר טלוויזיה; היא העדיפה לישון בכניסה לבית מתחת למדרגות, מחשש שהמוות יבוא אליה בשעה שהיא מצויה במקום שיש בו מכשיר שעשועים אסור..."[8]

 

האסלאם והמודרניזציה

נושא נוסף שמעסיק את אל-נקידאן הוא האסלאם והמודרניזציה. באחד ממאמריו הוא כתב:

"...במהלך מלחמת המפרץ [1991], ביקרתי עם קבוצה מחברי אצל שיח' גדול בן יותר ממאה שנה.

 

לידו ניצב מכשיר רדיו מתוצרת רוסית ובמהלך השיחה עמו, הוא היה מגביר מדי פעם את הקול כדי להקשיב למהדורת החדשות של ה-BBC, ואח"כ היה שב ומנמיך אותו ושב לדבר עמנו. בימי צעירותו הוא השתייך לאותם 'אחים' הפוסלים את הרדיו ורואים בו מכשיר שעשועים המהווה מכשול בפני קריאה בקוראן ותפילה.

 

בצעירותי היה לנו שכן, שיח' זקן בן יותר מתשעים, שלא היה הולך לישון לפני שהיה שומע את מהדורת החדשות הלילית. אחד מבניו אמר לי שבעבר הוא האמין שרכישת רדיו מהווה חטא, עד שאירעו אירועי ה'חרם' בשנת 1980.

 

ב-11 בספטמבר [2001], ביקר אצלי ידיד אדוק ביותר, כדי לצפות אצלנו בתמונות הפיצוצים. כאשר הופיעה מגישת החדשות היפיפיה, הוא הסיט את פניו ואם היו הפסקות [לפרסומות] שהיתה בהן מוסיקה, הוא השתיק את הקול...

 

בין פסק ההלכה שהופץ במאות אלפי עותקים וקבע שמי שיציב בביתו צלחת לווין הוא חוטא לבין פסק הלכה אחר... שקבע כי נאסר על המוסלמים האדוקים להרבות  בצפייה בערוצי הלווין עברו עשר שנים. כיצד הפך מעשה שמוסלמי המבצע אותו נחשב לחוטא למעשה ש[בסך הכל] אסור שיגזול מהמוסלמי זמן רב? אחד מאותם אנשים שאסרו את ערוצי הלווין הוא כיום דמות המופיעה באותם ערוצים כל הזמן. איש הדת הוא כמו כל אדם אחר: הוא נתון לשינויים ובחינה מחודשת...

 

מחמד רשיד רצ'א אמר שהשיח' שלו, האמאם מחמד עבדה, פסק כי אסור להאזין לקוראן באמצעות פטיפון, משום שבדרך כלל הוא משמש להשמעת מוסיקה ושירים ואת הקוראן יש לטהר מכך. הפסיקה הזו של מחמד עבדה תואמת פסיקה אחרת של שיח' שחי בנג'ד וכתב ספר בשנות השבעים [על פי הספירה המוסלמית] שאת ההקדמה לו חיבר המופתי של סעודיה, השיח' עבד אל-עזיז בן באז, שהגיע למסקנה זהה. עוד בטרם נפטר, הספיק השיח' בן באז לקחת חלק ב'רדיו הקוראן', ורבים מפסקי ההלכה שלו שודרו ברדיו... שאלתי אותו בשנת 1989 על כך והוא אמר לי: 'הזמנים השתנו והאנשים השתנו, הרדיו הפך אמצעי ל[הפצת] ידע'. בין מחמד עבדה, ההוגה הרפורמיסט האדיר, לבין בן באז, איש הדת החנבלי, שהיתה להם עמדה זהה בנוגע למכשיר ההקלטה חלפה יותר ממחצית מאה. במהלך אותה מחצית מאה, הפטיפון והרדיו הפכו לאמצעים חדשניים בעיירה שלי.

 

אל הפטיפון ואל הרדיו התייחסו כאל פורענות שיש לברר אצל איש הדת את עמדת הדת בעניינם. לאחר ש[הרדיו] הפך למקור הראשי למידע ולגורם תרבותי משפיע בגיבוש תודעת החברה, ולאחר שהוא הופיע בכל בית, וניתן היה להשתמש בו למטרות טובות, הוא זכה לאישור הלכתי. לא היה מדובר בהתנגשות בין בדואי לבין איש תרבות או בין האסכולה החנבלית לאסכולה החנפית, שהרי שני אנשי הדת הסכימו על כך ש[המכשירים] אסורים. היו אלה התמורות והתפתחות דרך החיים של החברה והשפעת הגורמים הכלכליים והחברתיים. רשות הפסיקה ההלכתית בסעודיה התירה את ילדי המבחנה עשר שנים לפני אל-אזהר, שהמשיך להסס כל אותה תקופה. בתחום המחקרים בנושא הבנקים האסלאמיים – אומר לי אחד המומחים – חכמי הדת הסעודיים הם המתקדמים והפתוחים ביותר לחידושי השוק בהשוואה לזולתם, משום שהשוק הבנקאי הסעודי הוא המתקדם ביותר אחרי מלזיה.

 

כל זה מוביל אותנו לאמת אחת והיא שיש להבין את הטקסטים של השריעה באופן מושכל ולהבין שהשריעה באה להגשים את האינטרסים האמיתיים של המין האנושי... הסכנה גוברת כאשר גדל הפער בין הפסיקה ההלכתית לבין המציאות... עם הזמן חלות תמורות והחיים הופכים למסובכים יותר עם מוצרי צריכה ובידור ההופכים, במשך הזמן, לחיוניים שחיי האנשים תלויים בהם במידה רבה. הסכנה גוברת כאשר הכפילות הזו מסתננת לחברה שמרנית מאוד; אז נוצר פער בין המעשים בשטח לבין האמונות המוצהרות... ודוגמא לכך הם אותם מסכנים הבאים לטכנאי האלקטרוניקה [כדי לתקן רדיו או טלוויזיה] כשהם רעולי פנים כדי שאיש לא יזהה אותם..."[9]

 

הפתוה נגד אל-נקידאן

בעקבות ראיון שהעניק לפורום האסלאמי, www.wasatyah.com, פרסמו השיח'ים עלי בן עלי אל-ח'צ'יר, חמד בן ריס אל-ריס, חמד בן עבדאללה אל-חמידי, ואחמד בן חמוד אל-ח'אלדי המזוהים עם הזרם הפונדמנטליסטי פסק הלכה לפיו אל-נקידאן הוא 'מרתד', כלומר מי שחזר בו מדת האסלאם ושדינו על פי ההלכה המוסלמית מוות. בתגובה, פרסם אל-נקידאן מאמר באתר האינטרנט הליברלי אילאף, בו כתב:

 

"לא הופתעתי כאשר התקשר אלי ידיד והודיע לי שהתקבל פסק הלכה לפיו אני חזרתי בי מן האסלאם... ידיד אחר סיפר לי שפסק הלכה נוסף, מפורט, קבע שאני כופר ועליו חתמו ארבעה. המוזר הוא שאת פסק ההלכה הראשון פרסם ידיד עבר שלי ועל השני חתמו שניים ממכרי בעבר. מה שמוזר עוד יותר הוא שבאותו ראיון אמרתי שאינני תומך בדיכוי קולותיהם של אלו עמם אני חלוק, גם אם יגיע המצב לידי האשמה בכפירה, כל עוד אין זה חורג מכך. נתתי בתור דוגמא את השניים והופתעתי לגלות שהם היו בין החותמים...

 

ידיד התקשר אלי ואמר לי ששיח' מסוים מבקש למסור לי שהוא תומך בי ומביע מורת רוח מפסקי ההלכה והוא אף הביע חשש שמא אותקף. כמו כן הוא נמנע מלהצהיר בפומבי על עמדתו זו משום שהוא מפחד להפסיד את כל צעירי הג'יהאד התומכים בו. אמרתי לו: תגיד לו שאני לא צריך תמיכה שכזו. אני חיכיתי שהוא יאמר דברי אמת כבר לפני ארבע שנים. אם אין לו את האומץ, הבהירות, או האמינות לקבוע את עמדתו במנותק מהצביעות של החברה וללא קשר לשביעות רצונם של תומכיו, הרי שהגינוי שלו מהווה צביעות ותו לא.

 

אותם אנשים התרגלו שכאשר הם מפעילים את הטרור הזה נגד אחרים, הקורבן שותק ונובל או שהוא

משתטח מולם ומבקש שימחלו לו. בין קורבנות [הפתוות] יש מי שמגיבים בניסיון להגביר בפרסומיהם את התחושה הדתית ולהרבות בציטוט פסוקי קוראן ומהסונה. המסר שלהם הוא: 'אני עדיין מוסלמי, אני מאמין באללה, אני כמוכם.' הפרדוקס הוא שדברים אלה נאמרים לעתים על ידי אנשים שהטקסטים האלה אינם אומרים להם דבר.

 

אני מאמין אמונה מלאה בחופש הביטוי וההשתייכות הדתית והעדתית; אבל אני מבין היטב שקריאה לחופש זה או ניסיון לממשו בחברה מהסוג לה אני משתייך, מהווה התאבדות או מעשה טרוף. אלא שלעתים אנו צריכים להיכנס לטרוף הזה. אנו חייבים להציג עמדות אמיצות שיגרמו לנו סיפוק עצמי ותחושת הרמוניה עם המציאות.

 

...השיח [הדתי] הרשמי מתנגד לתופעה המסוכנת של 'התפשטות אידיאולוגית התכפיר', אבל אותו שיח ניצב כחומה בצורה כדי למנוע כל התייחסות לכך בכלי התקשורת. לא נוכל לטפל בתופעות האלה כל עוד לא תהיה הכרה בקיומן ואומץ לדבר עליהן בפומבי... לאידיאולוגית ה'תכפיר' הזו יש בסיס ושורשים ב'טקסטים המכוננים' ובתרבות עוד מהדור הראשון [של האסלאם] ולכן יש מי שמשתדלים להימנע מלדבר על נושא זה בשל רגישותו...

 

לפני כמה חודשים, קבוצה של מובטלים שלא היה להם כסף לכלכל את ילדיהם ונשותיהם, לאחר שהתפטרו ממשרותיהם הממשלתיות משום שהם רואים בהן מוסדות השייכים לשלטון הטאע'ות ומשום שהם רואים ככופר את כל מי שעובד בתחום הצבאי [הממשלתי], לא היססו לשדוד חווה ולגנוב ממנה את הצאן משום שהם סבורים שזהו שלל המותר להם מבחינה הלכתית. זה לא קרה במקום מבודד, אלא בעיירה הרחוקה רק מאה קילומטר מעירי בוריידה.

 

האמונה הזו לא נחתה עליהם מהשמים; הם מצאו מי שהתיר זאת בפסקי הלכה וספרים ואולי אף במסגדים. דברים אלה תפרסמים באתרי האינטרנט...

 

אין פתרון חוץ מחופש הביטוי; רק חופש הביטוי יכול לצמצם את הסרטן המתפשט הזה. יש להגביר את המודעות ולחזק את תרבות הסובלנות המתבטאת בקבלת דעתו של האחר המוסלמי מבחינה הלכתית ואידיאולוגית."[10]

 

ה-11 בספטמבר

אל-נקידאן כתב על השמחה לאיד בחברה הסעודית בעקבות ה-11 בספטמבר:

 

"...בעקבות הפיצוצים של ה-11 בספטמבר, שמר [חברי] אבו סאמי על שתיקה... הוא התעקש לדבר על דברים אחרים, מאחר שטרם התאושש מההלם. הוא רק אמר: 'אתה רואה את השמחה בעיניים מסביבך? השמחה הזו עוד תהפוך לעצב ולבכי.

 

ביום בו התרחשה רעידת האדמה בניו יורק, הציפו אותי רגשות שמחה לאיד מעורבת בפחד ותחושת נקם. באותו יום קבלתי עשרות הודעות לטלפון הנייד שלי וכולן ברכו אותי. אני אישית הוזמנתי לשתי סעודות  ערב כאות תודה לאללה על מה שקרה בפשיטות של מנהאטן וושינגטון. במשך יומיים, השמחה ניבטה מפניו של כל אדם שפגשתי. רק אדם אחד, אבו זיאד, היה עצוב מאוד וראה במה שקרה מעשה מביש וברברי... אך הכל צחקו עליו. כאשר נפגשתי עמו והקשבתי לו, חשתי בושה על רגשות השמחה שהשתלטו עלי..."[11]