סוריה מאשימה את ישראל בפיצוץ מטה האו"ם,
שגרירות ירדן, כלא אבו ר'ריב וצינור המים בבגדאד
לאחר הפיצוץ במטה האו"ם בבגדאד, שהביא בין היתר למותו של שליח האו"ם סרג'יו דה-מלו, מיהרו אישים סורים, ביניהם הנשיא אסד, שר החוץ אל-שרע והנציג באו"ם פייצל אל-מקדאד, לגנות את הפיגוע בחריפות. בחלוף מספר ימים החלה התקשורת הסורית לפזר רמזים לעבר הגורם העומד, לדעת סוריה, מאחורי הפיגוע: ישראל.
אחראית הסברת החוץ במשרד החוץ הסורי, הד"ר בות'יינה שעבאן, כותבת בטורה האישי[1] ביומון הסורי הרשמי "תשרין": "לפני המלחמה בעיראק אמר הנשיא, בשאר אסד, בראיון לעיתון אוסטרי, כי 'המלחמה בעיראק תפתח את שערי הגהנום'. כעת אנחנו, במזרח התיכון, מרגישים כי שערי הגהנום אכן נפתחו והחלו לאַכֵּל את מיטב האנשים החיים על הכדור הזה ופועלים להפוך אותו למקום טוב יותר עבור המין האנושי כולו. מותו של סרג'יו דה-מלו, שליח האו"ם לעיראק, הוא אחת האבדות הגדולות, המעציבות והמפתיעות [שבאו] כתוצאה מהכיבוש האמריקאי בעיראק.
דה-מלו היה לא רק שליח בינלאומי... הוא אהב מאד את האזור ואת תושביו ותרבותו... כילד הוא ביקר בדמשק וגילה חיבה רבה לערבים ורצון אמיתי להציל את זהותם ותרבותם אשר שבו את לבו. פעילותו בעיראק ומאמציו אופיינו בנחישות ובאומץ... יותר מכל אדם אחר המעורב בנושא העיראקי, הוא הדגיש את הזהות והכבוד העיראקיים ואת הצורך לחזק את הריבונות העיראקית. הוא גם טען כי כשימונו שרים עיראקיים מקצועיים הם יוכיחו כי העיראקים מסוגלים לשלוט בארצם וכי אין צורך בכוחות כיבוש זרים שימלאו את תפקידי המינהל האזרחי בעיראק.
העמדות אשר דה-מלו הדגיש מוכיחות כי מי שהרג אותו רצה לפגוע במגמה זו, אשר מבליטה את כבודה של עיראק ואת זהותה, ונותנת כבוד ליכולתם של העיראקים לשלוט על ארצם. מי שהרג את דה-מלו אינו מתחשב בלגיטימיות הבינלאומית ואינו מכבד את התפקיד המקודש אשר ממלאים עובדי האו"ם בתנאים כמו אלה השוררים בעיראק, תוך סכנת חיים, כדי להשלים פעילות הומניטרית אצילה ולסייע לעם הטובע בתוך משבר אמיתי להחזיר את בטחונו העצמי ואת החיים האנושיים הנורמליים... מותו של דה-מלו הוא מותה של ההשקפה הנחרצת אותה ייצג האיש המקצועי וההומני, ואשר התמצתה בפעילות למען הקמת ממשלה עיראקית, כינון חוקה למדינה וקיום בחירות תוך שנה.
למי יש אינטרס ליצור אנרכיה והרס בעיראק? למי יש אינטרס [להביא] לאיבוד הביטחון והיציבות בעיראק ובאזור הערבי כולו? מי פועל ומתאמץ, באמצעות מעשי פשע כאלה, להמשיך את הגהנום, אשר הערבים משלמים את מחירו בחייהם, בעתידם ובעתיד ילדיהם?... אחד הצעדים הראשונים ליצירת שלום... הוא הפסקת השימוש בהאפלה כדי להתחמק מהישגי הצדק והלגיטימיות הבינלאומיים... כיצד ניתן ליצור שלום ואהבה, כל עוד הכיבוש רובץ על החזה, האפלה עוטפת את המדינה ומדי יום נעצרים ונרצחים אלו שמדברים על "צעדים לקראת שלום" ו"יוזמות ליצירת אמון"? כיצד יוצרים שלום כאשר רוצחים את "אלה שחושדים בהם כי הם הולכים ומתחזקים" ואת מי ש"יש חשש שכאשר יתחזקו ויבשילו יילחמו בכיבוש"? מדוע מדברים על הסיבות לשנאה ולאיבה, בשעה שההקצבות הגדולות בישראל מופנות למצור על הערים הכבושות, להרס הבתים, למעצר הצעירים ולהרג הילדים?...
דה-מלו הקדיש את עצמו כדי לסייע לעם העיראקי... [אך] נרצח ע"י יד שיש לה אינטרס עליון להמשיך את האנרכיה הזו ואת ההרס הזה. רצח דה-מלו מראה כי הטרור אינו מבחין בין צבע, דת, מוצא או לאום, אלא הוא כח של רוע מוחלט הפועל נגד כוחות הטוב, הביטחון והשלום. כוחות הטוב והשלום בעולם צריכים להתלכד היום כדי לשים קץ להרג המטורף וחסר התועלת הזה, כדי שדה -מלו ואחרים, אשר האמינו בהומניטריות ופעלו למענה, לא ימותו לחנם...".
מאמר המערכת[2] של היומון הממשלתי "תשרין" מפנה האשמות מפורשות לעבר ישראל: "רשימת הפשעים של ישראל, בעיקר פשעי הטרור, היא ארוכה ונרחבת, ומתחילה עוד לפני הקמת הישות ב-1948. היא מתבססת על רצח ואלימות, ומבט חטוף בארועי שנות הארבעים של המאה שעברה מספיק כדי להבין את המציאות ואת ממדי הפשע הישראלי המצמררים, ומוכיח מעל לכל ספק כי ישראל קמה קודם כל במטרה להרוג ולהשתלט על אדמות ערביות כדי ליישם את התכנית הציונית הידועה.
חובה להזכיר כי האו"ם היווה מאז ומתמיד מטרה לטרור הישראלי. הדבר לא החל עם רצח המתווך הבינלאומי ברנדוט בירושלים ב-1948 ולא הסתיים בהתקפה האוירית על מטה האו"ם בקאנא [שבלבנון] ב-1996. קיימת רשימה ארוכה של התקפות והתנכלויות ישראליות נגד האו"ם ושליחיו. ישראל לא הכירה באף אחת מהחלטות האו"ם הנוגעות לאזור מלבד ההחלטה על הקמתה [של ישראל]... וזה מוכח בעמדות רשמיות ובהצהרות מפורסמות של ראשי ממשלה ושרי חוץ ישראליים, לפיהן החלטות האו"ם אינן שוות את הנייר עליו נכתבו.
האו"ם, כנציגה של הלגיטימיות הבינלאומית, מהווה גם עכשיו מטרה ישירה לתוקפנות הישראלית. אין מנוס מלהזכיר את כנופיות ההגנה והלח"י הציוניות, אשר לקחו על עצמן להרוג כל מה שהוא ערבי וכל מה שעלול להפריע לתכנית ההתרחבות הציונית. ראשי הכנופיות האלה, דוגמת מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון, החלו את חייהם בהרג ובשפיכת דמים, בהרס כפרים, ובביזוי העם הפלסטיני וגירושו...
האם ראש הממשלה הישראלי הנוכחי, אריאל שרון, אינו מייצג את ראש הפשע באזור ובעולם?... הוא אחד מראשי הממשלה הישראליים בעלי השנאה העזה ביותר כלפי האו"ם, המתנגד להחלטותיו ומתגרה ברצונו, וזאת מכיוון שהאו"ם מייצג את הלגיטימיות הבינלאומית שמשמעותה שלום צודק וכולל באזור ונסיגה ישראלית מכל האדמות הערביות הכבושות...
מי יכול לומר כי מה שקרה במטה האו"ם בבגדאד אינו פרי ידן של הכנופיות הציוניות, המיוצגות ע"י צבא הכיבוש הישראלי וע"י מנגנוני המודיעין, ובראשם המוסד, אשר כבר ביצע בעבר פשעים דומים נגד מדינות, ממשלות ואישים בינלאומיים[3]?"
מאמר מערכת נוסף ב"תשרין" מאשים[4] את ישראל גם בפעולות חבלה אחרות שהתרחשו לאחרונה בעיראק: "...הפעולה הראשונה היתה פיצוץ השגרירות הירדנית בבגדאד בשיטה הישראלית הידועה של מכונית תופת. הפעולה השנייה היתה הפצצת כלא אבו ע'ריב, ממנה נהרגו ונפצעו עשרות אסירים. הפעולה השלישית היתה פיצוץ צינור המים בבגדאד באמצעות שני רוכבי אופנוע...
מטרתן של פעולות כאלה היא אחת: להוכיח כי ההתנגדות זורעת הרס בתוך העם העיראקי ונגד האחים הערבים והאו"ם. אנו זוכרים כיצד השתמשו הציונים במונח "מחבלים" כדי לתאר את ההתנגדות הפלסטינית, לפני שעברו להשתמש במונח "טרור", כהזדהות עם ארה"ב. אין ספק שישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות מצד חזבאללה בלבנון ופלגי ההתנגדות בגדה וברצועה. כדי להוכיח את אמינות טענותיהם סיבך שרון את המצב, ובכך גם סיפק כיסוי לגשר האוירי אשר העביר אנשי מוסד וציוד לבגדאד. היחידה הציונית הזו מיהרה לפעול והחלה בפיצוץ השגרירות הירדנית".
[1] תשרין (סוריה), 24.8.2003.
[3] גם שר החוץ הלבנוני, ז'אן עובייד, התבטא ברוח דומה: "כאשר מתרחשים גניבה או רצח אנו שואלים למי יש עבר [של מעשים כאלה] או אינטרסים. הישראלים מתנגדים להחלטות האו"ם והם כמעט מחוצה לו, וגם כאשר הם מיישמים החלטה [של האו"ם] הם עושים זאת לפי ראות עיניהם ומנסים להסתפק בהחלטות שהם בוחרים. ההיסטוריה של הישראלים, החל מהרוזן ברנדוט ועד [מזכ"ל האו"ם לשעבר] המרשילד ונסיבות רציחתו, מדברת בעד עצמה... יש להם אינטרס להחליש את האו"ם ולשים את עצמם במקומו, מחוץ לחוק הבינלאומי וההחלטות הבינלאומיות", אל-ספיר (לבנון), 23.8.03.
