בעל טור פלסטיני מבקר את מדיניות ה"הכל או לא כלום" של הפלסטינים

לרגל יום השנה ה-106 להתכנסותו של הקונגרס הציוני בבאזל, פרסם בעל הטור הפלסטיני הליברלי, תופיק אבו בכר מאמר ביקורת חריף  על מדיניות ה"הכל או לא כלום" של ההנהגה הפלסטינית לאורך שנים, אשר הביאה למצב הנוכחי של העם הפלסטיני. זאת, לעומת המדיניות הציונית הפרגמטית שהובילה להקמתה של מדינת ישראל. הפתרון, על פי אבו בכר, הוא לפעול באופן רציני, במקום לשקוע בחזיונות שווא ולהגיע למצב של שתי מדינות כהכנה למדינה דמוקרטית אחת גדולה.

להלן חלקים מהמאמר:

"29.8.1897  הוא התאריך בו התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ. כינוס זה היווה אישור להולדתה של הציונות המדינית, אשר הגשימה [את חזון] המדינה תוך חמישים שנה מיום היווסדה.

הרצל אמר באותו כינוס: 'אנו נקים את המדינה במהלך חמשת העשורים הבאים'. [דברים אלה] לא היו יותר מנבואה אופטימית שייתכן והיתה הופכת לסיוט או שלא היתה נושאת פרי, לולא המדיניות הנכונה בה נקטו [הציונים] והמדיניות השגויה בה  נקטנו אנו. [הציונים] ניצלו כל הזדמנות אפשרית והפכו את ההיסטוריה של חמשת העשורים, אשר קדמו להקמת המדינה, לסדרת הזדמנויות שאותן מיצו עד תום. הציונים אף פעם לא דרשו את הבלתי אפשרי ולא שמו את האידיאולוגיה בראש סדר העדיפויות שלהם, אלא הם אימצו מדיניות פרגמטית בכל הבריתות שלהם. האגף בעל ההשפעה בתנועה הציונית בהנהגתו של דויד בן גוריון, החליטה לפעול למען [הקמת] מדינה יהודית על כל חלק שהוא מהאדמה המובטחת השקרית אותו הם יוכלו לגזול.

אלה שכינו את עצמם האגף הרביזיוניסטי (הקיצוני) בהנהגתו של ז'בוטינסקי ואחר כך בהנהגתם של מנחם בגין, יצחק שמיר ואחרים שירשו אותו האשימו את [בן גוריון ותומכיו] כי הם כנועים, הולכים כשראשם כלפי למטה, מסתפקים במועט ומוותרים על חלום 'השיבה לציון', לפיו תוקם מדינה שלמה על כל [שטחה] של האדמה המובטחת. האשמה זו זהה, אף במילותיה, לזו שמפנים הקיצוניים הפלסטינים עד היום כלפי המתונים הפלסטינים. אילו אגף זה [הרביזיוניסטי] היה מנצח, והלוואי שכך היה, אזי מדינת ישראל לא היתה נוסדת כלל, מאחר וחבריה היו מתעקשים על 'הכל או לא כלום' בזמן שהיה זה בלתי אפשרי להגשים את כל המטרות בבת אחת. הם הקריבו את הבלתי אפשרי למען האפשרי, כפי שבן גוריון אמר בשנת 1937: 'אני רוצה מדינה, כל מדינה, וגם אם תהיה בגודל של מפת שולחן.'

הנהגתנו באותה שעה אפשרה להם להצליח בכל הזדמנות באמצעות המדיניות של 'הכל או לא כלום' בה נקטה, כאשר היא סירבה לכל הצעות הפשרה, דחתה הצעות להעניק לה מדינה על מרבית אדמת פלסטין (מאחר והיתה תקופה בה הציעו ליהודים בפלסטין אוטונומיה בלבד). [אולם] אנו בעטנו ברגלינו, ההנהגה טהורת הדרך  [בעטה] ברגליה בספר הלבן של שנת 1939 אשר אסר על הגירת יהודים לפלסטין במשך חמש שנים. [יש לציין] כי ההגירה היהודית היא המקור למחלה והבסיס האנושי היחיד להקמתה של המדינה: מדינתם. דחינו כל דבר. חיסלנו באותה שעה את כל ההזדמנויות האפשריות. האסון הוא ששרפנו אותן בדם קר... לו היתה להם הנהגה מהסוג הזה הם לא היו מקימים מדינה ולא חצי מדינה.

אני כותב זאת עכשיו משום שאני אופטימי לגבי ההנהגה הפלסטינית הנוכחית מאחר והיא קיבלה החלטה בשנת 1974- בהתכנסותה של מועצה הלאומית [הפלסטינית] השתים עשרה- לוותר על המדיניות של 'הכל או לא כלום', להיאבק עבור מה שאפשרי ולא למכור אותו עבור הבלתי אפשרי. ההנהגה הפלסטינית דבקה במדיניות זו זמן רב והגיעה להישגים רבים: היא החזירה חלק מהאדמה, החלה בשלב של בניית ישות לאומית והתקדמה הרבה. [אולם] כאשר המדינה הפכה להיות אופציה ודאית עקב יוזמת קלינטון בסוף שנת 2000 וכאשר הגיע רגע האמת, חזרנו פעם נוספת למדיניות של 'הכל או לא כלום', בעטנו בכל דברינו במשך שלושת העשורים האחרונים  וחזרנו למשבצת הראשונה: לנקודת האפס. זהו האסון שהוביל לאסון [הנוכחי] הניכר בכל סמטה ורחוב בארצנו.

אני כותב את הדברים האלה כעת משום ששמעתי בכירים פלסטינים, חלקם מאש"ף, מבין אלה אשר ניצלו את הופעתם של ערוצי הלווין לצעוק כתרנגולים עד להיעלמותו של הכוכב האחרון בשמיים כי ישראל היא מדינה שהגיעה לתקופת הזקנה ולא תחיה יותר מעשר שנים, בעוד שאנו, עודנו בזיו עלומינו.

קשה למצוא תרבות הונאה עצמית יותר מושרשת ועמוקה מזו הקיימת בזירתנו הערבית והפלסטינית, תרבות של חלומות בהקיץ, בשיאו של הקיץ הלוהט. אנשים נאחזים בעקשנות בחלומות ורודים ומשלים עצמם כי אלה הם עובדות מאחר והם נכשלים בהגשמת כל חלומותיהם. הסכיזופרניה היא המחלה הנפוצה ביותר בארצנו הפוגעת בנוער המבולבל. [הסימפטום שלה] הוא כי יש לאדם שתי דמויות: אחת ממשית ואחת דמיונית. האומות והעמים כמו הפרטים, באותה מידה, נמלטים ברגעי החולשה לחלומות בהקיץ. במקום להשקיע בעבודה רצינית ושקדנית הם יוצרים עובדות חדשות שמטות את המאזניים ולו בהדרגה, ומוכרים חלומות שווא על התמוטטותו הקרבה של האויב...

בימים אשר קדמו למלחמת יוני 1967 דיברה התקשורת שלנו על 'הפחדנים' אשר יברחו משדה הקרב עם פרוץ הלחימה מול האריות והגיבורים . כאשר תפס אותי קצין ישראלי במלחמת טיול הטנקים או מלחמת הדלוקס, כפי שהם כינו אותה, הוא אמר לי: 'האם אכן הוכח שאנחנו שפנים?' לאחר מכן  האזנתי לרדיו אשר דיבר על בריחתם של השפנים, על כך הצליחו לתפוס שטח שהיה גדול פי שלושה משטח מדינתם ובאמצעים מינימליים. הונאה עצמית זו קיימת עד היום.

איני יכול לכתוב, ביום השנה להולדתה של הציונות המדינית כי התוכנית של הקונגרס הציוני בבאזל התגשמה במלואה מאחר ושני שלישים מהיהודים בעולם חיים מחוץ לישראל בעוד שהמטרה העיקרית [של הציונות הפוליטית] היתה ועודנה לקבץ את כל יהודי העולם בפלסטין. אולם זה לא כל הסיפור. [הציונים] הקימו במרכז אדמתנו מדינה חמושה מכף רגל ועד ראש בכל סוגי הנשק, ועם זאת לא השיגו ביטחון לעמם. זהו עיקר דבריי: אם כך, אין פתרון אלא בהשגת איזון אינטרסים מבלי לדבוק במאזן הכוחות... אין מנוס מלחיות יחד בשתי מדינות- מצב שיארך עשרות שנים ויהווה הקדמה לחיים משותפים במדינה דמוקרטית אחת בהתאם לסיסמתנו באש"פ בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. 

כולם צריכים להגיע להבנה הזו היום ולא מחר, ולא, הדם יישפך על אדמת הנביאים למשך עשרות השנים הבאות, לבסוף, נגיע לאותו פתרון: חיים ביחד כאשר אף אחד מהצדדים לא יוכל לבטל את הצד השני. מדוע לא נפסיק את מפלי הדם ונביא תקווה לשני עמינו? מדוע אנו מפארים את חובבי המוות ולא את חובבי החיים? זוהי השאלה הגדולה. בפני כולנו ניצב אתגר גדול."[1]