קריאה לביטול "תרבות העליונות הגברית הריאקציונרית" בחברה הערבית
תחת הכותרת "האשה והקידמה" מותח האינטלקטואל המצרי הליברלי טארק חגי ביקורת חריפה על הפליית נשים בחברה הערבית. לדעתו מעמד האשה בחברה וטיב התרבות שלפיה החברה מתייחסת אל האשה הם "אחד הממדים החשובים ביותר לקבוע את מידת ההתקדמות או הפיגור של חברה כלשהי."
"האשה היא, לכל הפחות, שווה לגבר בכל דבר ובכל תחומי החיים", קובע טארק חגי ומסביר כי המקור לתרבות המציבה את האשה במעמד נמוך משל הגבר הוא "חוסר ביטחון עצמי": "גבר שאינו סובל מחוסר ביטחון לגבי עצמו, לגבי יכולתו השכלית, ולגבי מעמדו אינו זקוק לתרבות המציבה את האשה במעמד נמוך משלו. ניסיוני עם אלפי צעירים לימדני כי בעלי היכולות הצנועות באופן כללי דבקים בעקשנות רבה יותר בתרבות הגברית המציבה את האשה במעמד נמוך יותר. העניין ברור, שהרי מי שנכשל במישור הכללי, לא נותר לו בדרך כלל אלא להביע עליונות ולשלוט בצורה מלאכותית ומגוחכת בחוג הפרטי הקטן שלו.
מפליא שהדורות של צעירי שנות החמישים והשישים (כמוני) נחשבים למתקדמים יותר בשאלה זו מאשר הדורות המאוחרים יותר. ניתן אולי להסביר זאת בהתפשטות הבנה ריאקציונרית של נושאים דתיים רבים וכן [של נושא] יציאת האשה ללמוד ולעבוד. [חינוכה של האשה ועבודתה מחוץ לבית] הוכיחו באופן מעשי כי העליונות של הגבר מבחינת פיקחותו השכלית, מבחינת יכולותיו ומהותו היא רק 'אגדה דמיונית', והדבר המריץ צעירים רבים לפצות עצמם על כך באמצעות ניצחון דמיוני שהם שואבים מהתרבות הגברית ההופכת אותם ל'טובים יותר' רק משום שהם גברים..."
לטענת טארק חגי מקורה של "תרבות העליונות הגברית" אינו בדת אלא בהיסטוריה האנושית הכללית ובהיסטוריה השבטית בפרט. הוא מסביר: "דבר שטחי הוא וחסר טעם, שכמה מתומכי תרבות העליונות הגברית מסתמכים על טקסטים דתיים, שהרי ישנם טקסטים אחרים המדגישים את אנושיותה המלאה של האשה ואת העובדה שמין אחד אינו טוב יותר ממין אחר. כמו כן, מוסר ההשכל אינו בטקסטים אלא בהגיונם של העוסקים בטקסטים. לדעתי המקור האמיתי למה שבעיני אנשים מסוימים נראה כאסמכתא דתית לעליונות הגבר על האשה קשור בהיסטוריה האנושית הכללית בשלבי הציביליזציה שעברה ובהיסטוריה הבדואית השבטית במיוחד...
אין לכך ראיה טובה יותר מאשר העובדה שאיש מבעלי תרבות העליונות הגברית אינו מעוניין להבליט את סגולות חיי הזוגיות הראשונים של נביא האסלאם [עם אשתו חדיג'ה], אשר מעבר להיותם דוגמא ברורה לאנושיות המלאה והשווה של כל צד [בזוגיות] היוו דוגמא לדברים נוספים שהקנאי בטבעו אינו אוהב לראותם, כגון העובדה שהיא היתה עצמאית והבעל לא התחתן עם אשה נוספת על פניה..."
בהמשך מאמרו מדמה טארק חגי חברה המגבילה נשים ומונעת מהן לעבוד ולהתקדם לאדם הרץ על רגל אחת, וקורא לשלבן במערך התעסוקה: "בשנה שעברה היינו עדים למינוי השופטת הראשונה בבית המשפט החוקתי העליון אצלנו [במצרים]. זהו צעד תרבותי גדול, אך יש להשלימו. מינוי נשים בכל תפקידי השיפוט מראשית סולם הדרגות, הוא הערבות היחידה לסיום החרפה התרבותית הזו. בדרך זו תהיה אצלנו בעוד עשרים שנה מערכת שיפוט שחציה נשים, וזהו המצב הטבעי. אדרבה, זה המצב שיש לחקותו בכל התחומים. חברה המגבילה את העמדות החשובות לגברים היא חברה המשביתה מחצית מיכולות הפקחות השכלית, המחשבה, העבודה, הידע והייצור שלה, ואם לאחר מכן היא איננה חברה מתקדמת אין לאיש זכות להתפלא, שהרי כיצד ירוץ אדם על רגל אחת?
כדי להוכיח שהסוגיה היא "תרבותית במהותה", מציין טארק חגי מספר דוגמאות: "למרות שיש פסוק קוראני ברור האוסר על גברים להשאיר את נשותיהם ]ברשותם] רק כדי להרע להן כשהן אינן חפצות בהמשך הזוגיות ("ולא תחזיקו בהן בחוזק יד"[1]), נמשך אצלנו במשך שנים ארוכות המנגנון המשפטי של 'בית אל-טאעה' המאפשר לגבר להחזיק באישה בביתו [בניגוד לרצונה ובאישור בית משפט] כדי להחמיר עמה, כלומר כדי לגרום לה נזק פיזי או מנטלי. זהו מצב משווע המדגיש תרבות נחשלת וריאקציונרית ביותר, העומדת בניגוד לאסמכתאות [דתיות] שונות שניתן היה להסתמך עליהן לו התרבות העוסקת בדבר היתה נאורה. לדעתי מנגנון 'בית הציות' היה בושה מבחינה משפטית, חברתית ותרבותית וגרם לחרפה שאין דומה לה למוניטין יכולת מחשבתנו ותרבותנו.
בשנים אחר כך כאשר המדינה הביאה בהתלהבות את חוק הח'לע [חוק המאפשר לאשה להתגרש מבעלה גם שלא בהסכמתו], שהוא זכות אנושית שאדם הגון לא יתנגד לה, חשו אלפי גברים בחברתנו מחנק גדול; כיצד שולל מהם החוק את אחד מכלי הכוח העושק שהיה בידיהם? לו היתה להם מידה סבירה של ביטחון עצמי, הם לא היו דואגים כלל מהתפתחות תחוקתית זו שהיא צעד חשוב מאוד קדימה...
"הטרגדיה של תרבות העליונות הגברית" אותה מכנה טארק חגי כ"תרבות ראקציונרית ואפילו ג'אהלית" [קרי שייכת לתקופת הבערות שלפני הופעת האסלאם], "היא מחלה שלא פוגעת רק בגברים, גם אם הם המקור שלה והם הנהנים ממנה בחוג הפרטי שלהם". לדבריו, "המחלה פגעה [גם] בנשים ובצעירות רבות אצלנו, והן הפכו לאימהות המגדלות את בניהן ובנותיהן בהתאם לתרבות זו, שאינני מוצא מילים טובות יותר לתארה פרט לכך שהיא תרבות ריאקציונרית שאינה מתאימה לקידמה, לדור [הנוכחי], למדע ולתרבות."
לסיום קובע טארק חגי כי "לא ניתן לשחרר את האשה מעול התרבות הגברית הריאקציונרית, שהיא אחת מצורות העבדות והתבוסה של הגבריות, אלא אם האשה עצמה תעמוד בראש השואפים לשנות את התרבות הנחותה הזו ולהחליפה בתרבות מודרנית שבה היא תהיה שווה לגמרי בכל התחומים..."[2]