יוזמת הפיוס של ארגון "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" עם המשטר המצרי (א)
הקדמה
ארגון "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" (להלן ה"גמאעה"), שביצע פיגועים רבים במצרים בשנות השמונים והתשעים, עבר מהפך יוצא דופן בשנים האחרונות. מנהיגי הארגון הכלואים במצרים התחייבו לזנוח את דרך האלימות, התנצלו על פיגועי העבר, והם מפיצים אידיאולוגיה חדשה המבוססת על דו-קיום עם המשטר. מסמך זה סוקר את יוזמת השלום של ה"גמאעה", כפי שהיא משתקפת בתקשורת הערבית.
רקע היסטורי
ארגון ה"גמאעה" נוסד בראשית שנות השבעים באוניברסיטת אסיוט. המייסדים ביקשו ליצור מסגרת ארגונית אחרת מה"אחים המוסלמים" שלטענתם, נהגו באופן מתירני מדי בענייני דת, התייחסו בקדושה יתרה למייסד התנועה, חסן אל-בנא, ובקשו לגדול בכל מחיר על ידי צירוף בלתי מבוקר של חברים חדשים.[1]
ה"גמאעה" וקבוצות אסלאמיות אחרות שפעלו בדרום מצרים זכו בתחילה לעידוד ממסדי, משום שהנשיא סאדאת ביקש להצר את צעדי הקומוניסטים באמצעות האסלאמיסטים. "מנהלי האוניברסיטאות ניסו לקלוט אותנו ולא להתנגש עמנו", סיפר חמדי עבד אל-רחמן, ממנהיגי ה"גמאעה", "הם הגנו על המחנות [של ה'גמאעה'] והוציאו עליהם כספים".[2]
רצח סאדאת
בשנת 1980, צורף שיח' עמר עבד אל-רחמן (להלן השיח' עמר) למועצת השורא של ה"גמאעה". כרם זוהדי, העומד כיום בראש מועצת השורא של הארגון, הוא שהביא אותו משום שסבר ש"קיים צורך באיש דת מבוגר שייקח לידיו את ענייני הפסיקה ההלכתית ויעניק משקל הלכתי לדברים שאנו, הצעירים, נעשה."[3]
באותה תקופה, החלו התנגשויות בין כוחות הביטחון המצריים לתנועות האסלאמיות באוניברסיטאות ומנהיגי ה"גמאעה", שחששו מפני גורל דומה לזה של "האחים המוסלמים" תחת משטרו של עבד אל-נאצר, הגיעו למסקנה כי "נוצר צורך בכוח צבאי, שבאמצעותו נגן על עצמנו."[4] ארגון "הג'יהאד" בהנהגתו של מחמד עבד אל-סלאם פרג[5] הציע את עצמו בתור כוח צבאי שכזה. ואמנם, פגישה שהתקיימה בשנת 1980 בין זוהדי לבין פרג הובילה להתמזגות שני הארגונים. חברי מועצת השורא של הארגון החדש עברו לאל-פיום, שם נשבעו אמונים לשיח' עמר, שנקבע כ"אמיר" של הארגון.[6]
בשישה באוקטובר, 1981, רצחו ח'אלד אל-אסלאמבולי, עטא טויל, חוסין עבאס ועבד אל-חמיד עבד אל-סלאם את נשיא מצרים, אנור סאדאת. מנהיג קבוצת המתנקשים, ח'אלד אל-אסלאמבולי בא משורות ה"גמאעה" והוא הגה את הרעיון כאשר הוחלט שהוא ישתתף במצעד הצבאי. חמדי עבד אל-רחמן אמר כי הוא אינו יודע בפני מי הציג אל-אסלאמבולי את תוכניתו, אך הודה כי ידע עליה, אם כי לא האמין שתצליח.[7]
יומיים לאחר מכן, בשמונה באוקטובר, תקפו אנשי ה"גמאעה" את מנהלת הביטחון באסיוט, בניסיון להשתלט על העיר. הניסיון נכשל, אבל עשרות מאנשי הארגון וכוחות הביטחון נהרגו ומנהיגי ה"גמאעה" נעצרו.
פרשת "סמכותו של העיוור" והפילוג
בכלא שוב נפרדו דרכיהם של ארגוני ה"גמאעה" ו"הג'יהאד", בשל מחלוקות בנושאים שונים. אנשי הג'יהאד התנגדו לטבח שנעשה באסיוט וכדי להקל מהמתח, הורה השיח' עמר לאנשי ה"גמאעה" שהשתתפו בהתקפה לצום במשך חודשיים ככפר על ההרג. ואולם בהמשך התברר שגורם המחלוקת העיקרי היה השיח' עמר עצמו.
קבוצה מאנשי ה"ג'יהאד" ובראשם עצאם אל-קמרי[8] טענו שלא ניתן לקבל את סמכותו של השיח' עמר בשל היותו עיוור. מתנגדיו של השיח' עמר, שלמדו על היותו ה"אמיר" של הארגון רק בכלא, טענו שהכללים ההלכתיים של "האמאם העליון" מחייבים אותו להיות בעל חושים מושלמים כדי שיוכל, בין היתר, לתכנן מבצעים צבאיים. אנשי ה"גמאעה", לעומת זאת, המשיכו לתמוך בשיח' עמר ומחלוקת זו הובילה להתפלגות שני הארגונים בסוף שנת 1983.[9]
היציאה לאפגניסטן
במהלך שנות השמונים, שרר שקט יחסי במצרים. במקביל, היתה נהירה של אנשי הארגונים האסלאמיים המיליטנטיים לאפגניסטן. לטענת חוקרים רבים, הדבר נעשה בעידוד המשטר ששמח להרחיקם ממצרים.
ה"אמיר" של ה"גמאעה" במחוז מרסא מטרוח, נביל עבד אל-רחמן תופיק אל-עדוי, סיפר על ההחלטה לצאת לאפגניסטן: "הרעיון [לצאת] לג'יהאד באפגניסטן עלה בימים שהייתי בכלא בשנת 1983 עם מנהיגי וחברי הקבוצות והתנועות האסלאמיות המצריות. הממשלה היתה מחזיקה אותנו במעצר באופן קבוע באותה תקופה. היינו יוצאים זכאים מתיק מסוים, ונעצרים [מעצר מנהלי] לשלושה חודשים. כשהיינו יוצאים, היינו נעצרים שוב למשך שישה חודשים. התעייפנו ואמרנו: אין מנוס אלא לנהל את תנועת הג'יהאד מחוץ [למצרים]. הקריאה (לג'יהאד) חייבת להיות גלובלית ולא מקומית... [כלומר, יש] להפוך את הג'יהאד מג'יהאד נגד השליטים במדינות הערביות לג'יהאד נגד הכופרים הבינלאומיים השולטים על אותם שליטים ערבים. בראשית שנות השמונים, התקיימו דיונים בקרב המנהיגים בתוך בתי הכלא והוחלט על גלובליזציה של ה'דעוה' וגלובליזציה של התנועה... אני הייתי כלוא יחד עם [מחמד שוקי] אל-אסלאמבולי בפרשה מס' 712... ויצאנו זכאים. לאחר מכן, נעצרנו שוב ושוב עד שלא יכולנו לצאת לרחוב."[10]
העיר פשאור שבפקיסטן שימשה בסיס אחורי עבור מתנדבי ה"גמאעה" בדרכם לאפגניסטן והנהירה אליה גברה בסוף שנות השמונים. בשנת 1987 הגיעו לפשאור שלושה ממנהיגי ה"גמאעה", מחמד שוקי אל-אסלאמבולי, עלי עבד אל-פתאח, ורפאעי טאהא ושנה לאחר מכן, ביקר אותם שיח' עמר עבד אל-רחמן.[11]
באפגניסטן, הקימה ה"גמאעה" בסיסים צבאיים. טלעת פואד קאסם, ממנהיגי ה"גמאעה", אמר לעיתונאי השאם מבארכ בשנת 1993: "לנסיעה לאפגניסטן היו כמה מטרות. ראשית, להבטיח את מנהיגי הארגון מחשש שיעצרו או יחוסלו; שנית, להחזירם [אח"כ] למצרים לאחר שרכשו מיומנויות צבאיות בקרבות ויוכלו לסייע בהכשרת אחיהם."[12]
פיגועי שנות התשעים
שנות התשעים היו שנות השיא בפעילות הטרור של ה"גמאעה" במצרים, בהשראת אנשי הארגון שחזרו מה"ג'יהאד" באפגניסטן ובבלקאן. בשניים בספטמבר, 1990, חוסל דובר ה"גמאעה", ד"ר עלאא מחיי אל-דין, על ידי שלטונות מצרים; לטענת אנשי ה"גמאעה", החיסול בא כנקמה על ניסיון ההתנקשות הכושל בשר הפנים, זכי בדר, שנה קודם לכן. אנשי ה"גמאעה" החליטו לרצוח בתגובה את שר הפנים המצרי, עבד אל-חלים מוסא, אך טעות בזיהוי השיירה בה נסע, גרמה לרציחתו של יו"ר הפרלמנט המצרי, רפעת אל-מחגוב.
גל נוסף של אלימות פרץ בשנת 1992, בעקבות רצח 12 קופטים בכפר צנבו במחוז אסיוט. למעשה, האלימות כמעט ולא נפסקה באותן שנים ובשלב מסוים עברה לקהיר עצמה. אנשי ה"גמאעה" רצחו את האינטלקטואל הליברלי פרג פודה (1992), ניסו להתנקש בחיי שר ההסברה, צפות אל-שריף
(1993), בחיי הסופר נגיב מחפוז (1994), וביצעו רציחות ופיגועים רבים נוספים. בשנת 1995, ניסו חברי הארגון, בהנהגתו של מצטפא חמזה, להתנקש בחיי הנשיא מבארכ באדיס אבבה.
לאורך שנות התשעים גברה מעורבותם של אנשי ה"גמאעה" שחזרו מאפגניסטן ומהבלקן בפיגועים.
צפות עבד אל-ע'ני, מראשי הזרוע הצבאית של ה"גמאעה", שהתראיין לעיתונאי נביל שרף אל-דין במהלך משפטו על רצח יו"ר הפרלמנט המצרי, רפעת אל-מחגוב, נשאל האם ה"גמאעה" מנהלת מלחמת גרילה נגד המשטר המצרי. "תקרא לזה איך שאתה רוצה", הוא השיב, "מלחמת גרילה, מלחמת רחוב, או פשוט מלחמה וזהו. השיטה הזו הניבה תוצאות טובות במלחמה באפגניסטן נגד הקומוניזם." [13]
יוזמת הפיוס
בחמישה ביולי, 1997, פרסמה ה"גמאעה" יוזמה חד-צדדית לפיוס עם המשטר המצרי עליה חתמו שישה ממנהיגי הארגון. אחד מחברי הארגון הקריא במהלך דיון בבית המשפט גילוי דעת שכלל הכרזה על הפסקת כל הפעולות המזוינות בתוך ומחוץ למצרים והפסקת ההסתה לפיגועים.
היוזמה התקבלה בחוסר אמון בתקשורת ובחוגי הממשל המצרים והחשד רק גבר כאשר כמה חודשים מאוחר יותר, בנובמבר 1997, בוצע בלוקסור אחד הפיגועים הקשים של ה"גמאעה" בו נרצחו 58 תיירים ושלושה מצרים.
הפיגוע בלוקסור
את האחריות לפיגוע בלוקסור לקח רפאעי טאהא, שעמד בראש מועצת השורא של הארגון והתנגד ליוזמת הפיוס. טאהא שהה רוב הזמן באפגניסטן ובנובמבר 2001 הוסגר למצרים על ידי סוריה, אליה הגיע מסודאן. מאז לא נודע מה עלה בגורלו.
מנהיגי ה"גמאעה" התקשו להסביר כיצד התרחש הפיגוע לאחר שהוכרזה על ידיהם היוזמה להפסקת האלימות. כרם זוהדי שהיה הנאשם מס' 3 בפרשת הג'יהאד הגדולה של 1981 טען כי "רק אללה יודע, אבל נראה שהפעולה בלוקסור בוצעה על סמך הנחיות שניתנו כמה שנים קודם ליוזמת [השלום] ועל ידי קבוצת אנשים שנמלטו לגבעות ולאזורים החקלאיים ולא שמעו על היוזמה... מעשה זה [היה] נעיצת סכין בגבנו."[14]
הפיגוע בלוקסור והדיווחים הקשים על התעללות בגופות הקורבנות עוררו סלידה ציבורית מה"גמאעה" ודובר הארגון, אוסאמה רשדי, שחי בהולנד ותמך ביוזמת הפיוס, הודיע על פרישתו.
שינוי בעמדת המשטר
היוזמה תפסה תאוצה אמיתית רק כעבור כארבע שנים, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, כאשר המשטר המצרי החליט להעניק חשיפה תקשורתית רחבה למהפך האידיאולוגי של מנהיגי הארגון.
יתכן שהחלטתם של שלטונות מצרים לקדם את היוזמה התקבלה מתוך חשש שגל האהדה ל'אל-קאעדה' ולבן לאדן יסחף את ה"גמאעה" חזרה למעגל הטרור ויתכן שהמשטר המצרי חשש מפני פגיעה תדמיתית בזירה הבינ"ל, בדומה לסעודיה, בשל מעורבותם של אזרחים מצרים כמו מחמד עטא, אימן אל-ט'ואהירי, אבו חפץ, סיף אל-עדל ואחרים. מכל מקום, באוקטובר 2001, זמן קצר אחרי הפיגועים בארה"ב, אפשרו השלטונות למנהיגי הארגון לקיים לראשונה מפגשים בבתי הכלא השונים ברחבי מצרים כדי לקדם את יוזמת השלום בקרב חברי הארגון.[15]
בחלוף חודשים ספורים, פורסמו ארבעה ספרים שכתבו מנהיגי ה"גמאעה" והם נמכרו ביריד הספרים הבינלאומי של קהיר. את ארבעת הספרים, שזכו לכינוי "סדרת תיקון המושגים", הוציא מבית הכלא חמדי עבד אל-רחמן, היחידי מקרב ההנהגה הבכירה של ה"גמאעה" ששוחרר מאז היוזמה, והוא גם דאג להוצאתם לאור, בהסכמת השלטונות.
בנוסף, החליטו מנהיגי ה"גמאעה" להוציא משימוש חברי התנועה את ספרי ההדרכה שחיברו בשנות השמונים ולהחליפם בספרים הנהוגים על ידי "האחים המוסלמים".[16]
יוזמת הפיוס של ה"גמאעה" שבה לכותרות ביוני-יולי 2002, בעקבות סדרת כתבות שפרסם עורך השבועון הממסדי המצרי, "אל-מצור", מכרם מחמד אחמד, לשעבר ראש אגודת העיתונאים המצרית וקורבן ניסיון התנקשות כושל של קבוצת הטרור האסלאמית "הניצולים מאש הגיהינום".
מכרם מחמד אחמד ביקר את מנהיגי ה"גמאעה" בכלאם וקיים עמם ראיון ארוך בו הציגו את עמדותיהם השונות. שבוע לאחר מכן, הוא פרסם כתבה נוספת בה סקר מפגש של המנהיגים עם אנשי הארגון באחד מבתי הכלא. בפרק השלישי בסדרה, ראיין אחמד כמה מבכירי הארגון ששוחררו. הפרק הרביעי בסדרה, בו אמור היה להתראיין מנהיג ארגון ה"ג'יהאד" בכלא, עבוד אל-זמר, בוטל מבלי שינתנו הסברים.
יוזמת פיוס אך לא חזרה בתשובה
בספריהם ובסדרת הכתבות ב"אל-מצור", שטחו מנהיגי ה"גמאעה" את התשתית הרעיונית עליה מבוססת יוזמת הפיוס שלהם. למרות שהודו כי התנהגותם בעבר היתה שגויה מבחינה הלכתית וחסרת תוחלת מבחינה מעשית, הם מיאנו להודות כי היתה פגומה מבחינה מוסרית. כרם זוהדי, לדוגמא, הביע נכונות בראיון הראשון עם מכרם מחמד אחמד להתנצל בפני העם המצרי ולשלם פיצויים למשפחות הקורבנות, אם ימצא הכסף לכך. בכתבה השניה בסדרה, תיקן עורך אל-מצור את עצמו ואמר שזוהדי לא הביע נכונות להתנצל על ה"פשעים" של הגמאעה, כפי שנכתב, אלא על ה"מעשים" של הארגון.[17]
חמדי עבד אל-רחמן הסביר כי הוא מתנגד למונח "חזרה בתשובה" בו נעשה שימוש תדיר בתקשורת ביחס ליוזמת ה"גמאעה" משום ש"לא היינו גנבים או שודדי דרכים כדי שנחזור בתשובה".[18]
ואולם, עבור מנהיגי ה"גמאעה" הגולים, גם אלו מהם שתמכו ביוזמת הפיוס המקורית, ההצהרות ה"תבוסתניות" של המנהיגים הכלואים היו קשה מנשוא. אסאמה רושדי אמר לאחר שכרם זוהדי התנצל על רצח סאדאת: "היוזמה [היתה] שונה לגמרי ממה שנאמר כעת... [יש] גורמים המתעקשים להמשיך כל הזמן בהלקאה העצמית הזו, ומגישים התנצלויות והודאות בטעויות וכל הסיפורים האלה". רושדי הוסיף שאם כרם זוהדי באמת מאמין במה שהוא אומר עליו להתפטר ולפנות את הדרך לדור חדש.[19] בהזדמנות אחרת, אמר רושדי ש"אם האחים מתנצלים, מי יתנצל בפני מאות ההרוגים מקרב בני ה'גמאעה' ובפני מי שנתלו על עמודי התליה לאחר משפטים פיקטיביים?! מי יתנצל בפני אמהותיהם, ילדיהם וקרובי משפחותיהם?!"[20]
התמורות המרכזיות באידיאולוגיה של ה"גמאעה"
השריעה והחוק
אחת המשוכות הגבוהות ביותר עמן היו צריכים להתמודד מנהיגי ה"גמאעה" היתה העובדה שתביעתם להקים מדינת הלכה שבה ההלכה האסלאמית– ה'שריעה' – תשמש כחוק המדינה, לא נתקבלה.
החוקות במדינות ערב קובעות רמות שונות של זיקה בין ההלכה האסלאמית לחקיקה. בתימן, השריעה היא "מקור כל החקיקות" ובמרבית מדינות המפרץ היא "מקור עיקרי לחקיקה". לעומת זאת, בחוקות של מדינות אחרות, למשל תוניס, השריעה אינה נזכרת כלל. במצרים, קובע סעיף 2 בחוקה זיקה רופפת בין ה'שריעה' לחוק; נאמר בו ש"עקרונות" השריעה האסלאמית הם "המקור העיקרי לחקיקה". הקשר מתרופף עוד יותר בשל סעיף מס' 1 בחוקה הקובע שמצרים היא "מדינה שהמשטר שלה סוציאליסטי דמוקרטי, המבוסס על קואליציה של הכוחות העובדים בעם".
תביעתה של ה"גמאעה" בעבר להקים מדינת הלכה היתה בלתי מתפשרת, כפי שניתן ללמוד מדברים שאמר בשנות התשעים המקודמות צפות עבד אל-ע'ני: "אני מוסלמי שנשבע להילחם את הג'יהאד למען אללה עד שישיג את אחד משני הדברים הטובים, ניצחון או מות קדושים. משמעות הניצחון, בשיא הפשטות, היא השבת הח'ליפות האסלאמית לארצות מהן היא סולקה, חיסול כל המשטרים החילוניים הכופרים, החלת החוק של אללה, ובניית חברה אסלאמית... אני ואחי מצויים במצב של מלחמה עם שליטים שאינם מיישמים את החוק של אללה. זוהי מלחמה שנכפתה עלינו, בין אם אנו רוצים בה ובין אם לאו."[21]
נוסחת הפתרון היצירתית שבאמצעותה הסבירו מנהיגי ה"גמאעה" את נטישת "המלחמה שנכפתה עליהם" למרות שמדינת הלכה לא קמה במצרים, קבעה ש"גם אם השליט אינו מחיל חוק או חוקים מתוך ה'שריעה' האסלאמית, אין הוא נחשב לכופר כל עוד הוא אינו סבור שפסיקותיו טובות מפסיקותיו של אללה".[22] על פי הגישה החדשה, לשליט יש נסיבות מקילות שבעטיין נמחל לו על שהוא נמנע מלהחיל את השריעה.
שלטון האל בניהול האדם
מנהיגי ה"גמאעה" התנערו, בעקבות השינוי שחל בהם, מכמה ממושגי היסוד שליוו אותם לאורך שנות המאבק; אחד המושגים האלה היה "שלטון האל" – "חאכמיה אללה". יו"ר מועצת השורא של ה"גמאעה", כרם זוהדי הסביר כי קיים הבדל בין שלטון האל, המתבטא ב'שריעה', לבין שלטון האדם שזוכה לביטוי בחקיקה הפרטנית ובהליך הניהול היומיומי: "אמנם כן, אין שלטון חוץ משלטונו של אללה, אבל האנשים זקוקים ל'אמיר' ולשליט שינהל את ענייניהם באופן שאינו סותר את עקרונות היסוד של ההלכה האסלאמית. ה'שריעה' שהוריד אללה היא השלטון העליון אבל המשפט ההלכתי שמיישם את ה'שריעה' במציאות חייב להיות משפט הלכתי הומאני ומתחדש המתאים את עצמו לחידושים של הזמן והמקום, לאינטרסים, למציאות, לנורמות, ולכל השינויים האנושיים. קיים שלטון אלוהי שיסודותיו הם העקרונות הבסיסים; [שלטון זה] אינו מעסיק את עצמו בפרטי הפרטים. לעומת זאת, השלטון של בני האדם הוא שעוסק... בנושאים המשניים והמשתנים. בני האדם רשאים לקבוע חוקים שיתאימו עצמם לדורם וחוקים אלה מחייבים את כל בני האדם, כל עוד הם אינם בסתירה עם פסיקות ה'שריעה'.
השלטון באסלאם הוא בסופו של דבר שלטון אזרחי שהשליט בו צריך לעמוד בתנאים של כישורים, יכולת, וצדק. תנאי נוסף הוא שהשליט ייבחר באמצעות מכניזם עתיק שבעבר כונה 'שבועת האמונים' המעידה על הסכמת כל האנשים לסמכויותיו; השליט כפוף לביקורת ולענישה ואף ניתן להדיחו. הוא מחויב להקפיד על החוק, אך משום שהוא בן אדם, הוא יכול לקלוע ויכול לטעות. הקשר בינו לבין האומה נקבע בחוזה שיש לו כללים ותנאים. האופוזיציה היא זכות שורשית של כל אדם בחברה."[23]
כאשר נשאל זוהדי מה ההבדל בין המודל השלטוני שהציג לבין הדמוקרטיה המערבית, הוא השיב: "אין לנו סיבה להיבהל משמות. אם אתה רוצה לכנות זאת דמוקרטיה או 'שורא' – שיהיה. איננו צריכים להתנגד למשהו רק בשל שמו או משום שהוא הגיע אלינו מן המערב. התבונה משולה לבהמתו האבודה של המאמין – בכל מקום בו מצאה, יש לו זכות ראשונים עליה. בכל זאת, ההיבט הדתי והמוסרי הקשור לזכויות האלה באסלאם מעניק להן קדושה ומחויבות שאינם קיימים בדמוקרטיה של המערב."[24]
העונשים האסלאמיים והחוק
בין הביטויים הבולטים ביותר לאי-החלתה של ה'שריעה' נמצאים העונשים ההלכתיים האסלאמיים – "אל-חדוד אל-שרעיה". "את החוקים האלה חוקק אללה והם ימשיכו להתקיים עד ליום הדין", הסביר חמדי עבד אל-רחמן, "איננו יכולים למחוק מן הקוראן את הפסוקים המגדירים את עונשו של הנואף או את עונשו של הגנב.
ואולם, אם הממשלה נמנעת מלהחיל את הפסיקות האלה מסיבות ספציפיות, לדוגמא, משום שאנחנו לא לבדנו בעולם, משום שישנם כוחות אחרים האורבים לנו או בשל החשש ממלחמת אחים פנימית בין המוסלמים לבין הנוצרים – במקרה זה, אנו מקבלים שיש לכך הצדקה... אסור להכריז על שליט כזה ככופר בשום פנים ואופן."[25] באותו ראיון גם קבע עבד אל-רחמן שלשליט יש זכות להגביל את מספר העליות לרגל למכה, כדי למנוע הוצאת מט"ח ממצרים, הסובלת ממצוקה כלכלית.
למעשה, הסכימו מנהיגי ה"גמאעה" לסטטוס קוו בלתי רשמי: בתמורה לויתור על מדינת ההלכה, המשטר ימשיך לשמור על תדמית אסלאמית מינימלית וימנע ממפגני חילוניות בפרהסיה, כפי שסיכם חמדי עבד אל-רחמן: "שליט שאינו מסוגל להחיל את השריעה האסלאמית בשל תנאים בינ"ל, כלכליים, או פנימיים – יש לו הצדקה לכך. ואולם, בה בשעה, הוא אינו יכול להרוס את השריעה או לשים אותה ללעג. אסור לו להגיד, למשל, שקטיעת ידו של גנב מהווה נחשלות או שסקילת הנואף או הנואפת זו ברבריות."[26]
התאמת ההלכה למציאות
מנהיגי ה"גמאעה" תארו את התפנית בנושא ה'שריעה' כמעבר מניסיון להתאים את המציאות לטקסט לניסיון להתאים את הטקסט למציאות. "הפסיקה ההלכתית אינה מנותקת מן המציאות", הסביר נאגח אבראהים, הנאשם מס' 4 בפרשת הג'יהאד הגדולה של 1981, "אתה חייב לקרוא את המציאות ולקרוא את הטקסט ולאחר מכן להחיל את הטקסט הנכון על המציאות המתאימה. תהיה זו טעות להחיל טקסט נכון על מציאות שאיננה המציאות עליה יש להחיל אותו."[27]
מחמד שעיב, שאחיותיו נישאו לכרם זוהדי ולשיח' עמר עבד אל-רחמן[28] ואשר שוחרר לאחר 13 שנות מאסר, הדגים את החשיבה החדשה בנוגע להלכה ולמציאות בקובעו כי "עונשו של הגנב לא ירד [כלומר, לא יועד] לחברה עניה או רעבה, אחרת היו נקטעות ידיהם של חצי מהאנשים בחברה. העונשים האלה ירדו על חברה אסלאמית אינטגרטיבית שבה הוחלו כל חוקי האסלאם, כגון איסוף צדקה וערבות חברתית. במקרה זה, העונשים האסלאמיים מהווים השלמה. ואולם, אם אין את כל הדברים האלה, החלת העונשים על החברה מהווה מעשה עוול."[29]
למנהיגים היה חשוב להדגיש כי "הפגם אינו בטקסט", כדברי אוסאמה חאפז, הנאשם מס' 10 בפרשת הג'יהאד הגדולה של 1981. חאפז הסביר ש"לאבן תימייה היו פסקי הלכה בנוגע למונגולים, משום שבזמנו הם פלשו למדינה האסלאמית. הדבר חייב אותו לגייס את האנשים נגד המונגולים ולכן בפסקי ההלכה שלו היתה נוקשות והם עודדו [את המוסלמים] לעימות. אם ניישם את פסקי ההלכה האלה כיום, על מציאות שונה, יהיה הדבר שלא במקומו. דוגמא נוספת הוא כמאל אתאתורכ שניסה לשנות את זהותה של תורכיה וחייב את האנשים להסיר את המצנפת [האסלאמית] ולחבוש כובע. למרות שמבחינה הלכתית, חבישת כובע אינה דבר שניתן להתייחס אליו במושגים של אסור או מותר, ראו חכמי הדת של אותו דור את התנהגותו של אתאתורכ כהתנערות מן הזהות האסלאמית ולכן הוציאו פסקי הלכה שקבעו כי חבישת כובע מהווה כפירה. האם עלינו להחיל כיום את פסקי ההלכה האלה בשעה שהמציאות השתנתה לחלוטין."[30]
ההלכה והמציאות הבינלאומית
מנהיגי ה"גמאעה" גרסו שבעת קבלת הלכות יש להתחשב במציאות הבינלאומית. כרם זוהדי, שחיבר את הספר "משפט הלכתי מתחדש בעולם משתנה – מבט מודרני על סוגיית השלטון", הסביר כי במצב הבינלאומי שנוצר, מוטב לשמור על הקיים מאשר להתעקש על מדינת הלכה: "כמה מפלגי התנועה האסלאמית עשו טעות קשה בכך שהם לא ייחסו חשיבות מספקת לתמורות העולמיות שהובילו להתמוטטות הסדר העולמי שהיה מבוסס על שני קטבים בינלאומיים שנלחמו על ההשפעה בעידן המלחמה הקרה. הנוכחות הצבאית האינטנסיבית של הקוטב היחיד [כלומר, ארה"ב] באזור בעקבות הפלישה הכושלת של סדאם לכווית, השאיפה להפוך את ישראל למנהיגת האזור, ההצהרות החוזרות ונשנות מצד הימין האמריקאי הדתי והשמרני שכרת ברית עם הציונות לפיהן האסלאם הוא היריב שהחליף את היריב הסובייטי, הכניסה המעשית לשלב הסכסוך בין תרבויות – כל התמורות האלה חייבו אותנו לבחון מחדש את מאמצינו בעבר.
גילינו שמן ההכרח לבחון מחדש את היחסים שלנו עם המשטרים [בעולם הערבי] הנתונים ללחצים כבדים מצד כוחות ההגמוניה העולמית. גילינו גם שאנו חייבים לסייע בשיקום החברה באופן שישמור על אחדותה מול האתגרים החדשים, משום שסכנה מרחפת אפילו על מה שקיים מהדת ומהשריעה; יתרה מכך, העצמאות הלאומית עצמה נתונה לאיומים מבחוץ..."[31]
הימנעות מהחלת השריעה – התקדימים
כדי להמחיש את תקינותה ההלכתית של עמדתם החדשה, הציגו המנהיגים כמה דוגמאות מן ההיסטוריה האסלאמית שלדבריהם מוכיחות כי מייסדי האסלאם נהגו אף הם בסלחנות במקרים בהם היו נסיבות מקילות להימנעות מהחלת השריעה.
מחמד שעיב הציג את הדוגמא של עמר אבן אל-ח'טאב שנמנע מלהחיל את עונש כריתת ידי הגנבים ב"שנה האפורה" – שנת 17 להיג'רה/638 לספירה הנוצרית – משום שהיתה זו שנת בצורת קשה ביותר: "התנאים הכלכליים באותו זמן לא אפשרו לבצע את העונש הזה... בהשוואה, אין זה הגיוני שאני אדרוש בעידן הזה להחיל את העונש על ניאוף, בשעה שקיים משבר נישואין. הנוער הנואף היום אינו זהה לנוער שנאף בימי הנביא או בימיהם של חבריו, משום שהצעיר בן תקופתנו מתמודד עם פיתויים רבים."[32]
חמדי עבד אל-רחמן הציג דוגמא אחרת, זו של מלך חבש הנוצרי, אל-נג'אשי, שהתאסלם אך נמנע מלהחיל את החוק האסלאמי, ולמרות זאת כשמת, אמר הנביא לחבריו: "התפללו על אחיכם".[33]
התנגדות בחוגים אסלאמיים לויתור בנושא השריעה
כמאל חביב, לשעבר ממנהיגי ארגון ה"ג'יהאד" שגם הוא הצטרף לעגלת הרפורמה, אמר ש"המדינה האסלאמית הנשלטת על פי השריעה נותרה תביעה אישית שלי ושל כל מוסלמי", אלא שניתן לנסות ולהגשים זאת בדרכים לא אלימות. חביב הציג גרסה מותאמת של פון קלאוזביץ: "אם המלחמה היא המשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים, אז גם הפוליטיקה היא המשך של המלחמה באמצעים אחרים. האסלאמים יכולים לנהל מאבק פוליטי וחברתי מבלי לנקוט בעימות מזוין הפוגע באשראי שלהם בחברה".[34]
בניגוד לחביב, מנהיגי ה"גמאעה" לא טענו שהחלת השריעה נותרה "תביעה אישית" או שניתן להשיג זאת בדרכי שלום; טענתם היתה כי אי החלת השריעה היא עמדה סבירה, נסבלת ונסלחת. לפיכך, אין פלא כי הם ספגו אש מחוגים אסלאמיים שונים. השיח' אבו חמזה אל-מצרי, המזוהה אידיאולוגית עם "אל-קאעדה" ויושב בלונדון תקף את כרם זוהדי וכינה אותו "עריץ מזוקן המתיר לשליט לשלוט שלא על פי ההלכה של אללה ומוחל לו כל כך".[35]
בתגובה, האשים מחמד שעיב את "חכמי הדת היושבים על כורסאות מרופדות בלונדון... ולוחמים את הג'יהאד באמצעות פקסים ועיתונים" שהם מסיתים נגד שליטי מצרים וסעודיה, שהחוקים במדינותיהם תואמים את ה'שריעה' במידה מסוימת, אבל מקפידים על כללי הנימוס בהתייחסם לשליטי לונדון וברלין, שלחוקים במדינותיהם אין דבר וחצי דבר עם ה'שריעה' האסלאמית.[36]
אלא שהביקורת בנושא זה נשמעה גם מחוגי ה"גמאעה" עצמה. אוסאמה רשדי, שאמנם התפטר מהנהגת ה"גמאעה" אך עדיין מזוהה עם הארגון, כתב כי היו מי ששאלו אותו מה הטעם בהמשך קיומו של הארגון מרגע שהוא מוחל לשליט על הימנעותו מהחלת השריעה: "האמת היא שלא מצאתי תשובה לשאלה זו ואני חושב שהדבר הטוב ביותר שיכול לעשות מי שרוצה להמשיך בסדרת ההצהרות המשעממות האלה הוא להשלים את המהלך ולהכריז על פירוק ה'גמאעה', משום שמתוך כבוד, את המת יש לקבור."[37]
[1] חבר מועצת השורא של ה"גמאעה", חמדי עבד אל-רחמן, אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 24.3.2002.
[2] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.
[3] חמדי עבד אל-רחמן, אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.
[4] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.
[5] מחבר הספר "המצווה החסרה" (1982) בו קבע כי הג'יהאד מהווה מצווה שישית המצטרפת לחמשת עקרונות היסוד של האסלאם: העדות כי "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו של אללה; התפילה; העליה לרגל; צום הרמדאן; ומתן צדקה.
[6] מחמד צלאח, "אירועי שנות הג'יהאד: מסעם של 'האפגאנים הערבים' מכל מקום לוושינגטון וניו יורק" (חלק א'), אל-חיאת (לונדון), 17.10.2001.
[7] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.
[8] ממנהיגי ארגון ה"ג'יהאד", נהרג בשנת 1988 לאחר שהצליח להימלט מהכלא.
[9] מחמד צלאח, "אירועי שנות הג'יהאד: מסעם של 'האפגאנים הערבים' מכל מקום לוושינגטון ולניו יורק" (חלק ג'), אל-חיאת (לונדון), 19.10.2001
[10] אל-אהאלי (מצרים), 7.11.2001.
[11] מחמד צלאח, "אירועי שנות הג'יהאד: מסעם של 'האפגאנים הערבים' מכל מקום לוושינגטון ולניו יורק" (חלק ג'), אל-חיאת (לונדון), 19.10.2001.
[12] Cairo Times (מצרים), 22.1.1998.
[14] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.7.2003.
[15] על פי עדותו של מחמד יאסין, איש הדרג השני של ה"גמאעה" באסיוט המרצה מאסר עולם בפרשת הג'יהאד הגדולה של שנת 1981 – אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[16] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 8.6.2003.
[17] אל-מצור (מצרים), 28.6.2002.
[18] אל-מצור (מצרים), 22.3.2002.
[19] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 20.7.2003.
[20] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 22.6.2002.
[22] כרם זוהדי, אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.7.2003. גם נאגח אבראהים קבע כי אין להאשים בכפירה שליט גם אם הוא תומך באופן ברור בלא מוסלמים, "כל עוד הוא אינו אוהב את אמונתם ואינו תומך בשריעה שלהם" – אל-מצור (מצרים), 28.6.2002. וגם, ממדוח עלי יוסף: "הפסוק 'מי שאינו שולט על פי מה שהוריד אללה [הקוראן] – אלו הם הכופרים' [קוראן, 4:55] לא היה מכוון לכל השליטים ויש להחיל אותו רק על שליט שאומר שהחוק של אללה אינו טוב. השליט [במצרים] לא אמר זאת" – אל-מצור (מצרים), 21.6.2002
[23] אל-מצור (מצרים), 8.8.2003.
[24] אל-מצור (מצרים), 8.8.2003.
[25] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[26] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[27] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.
[28] מרבית חברי ה"גמאעה" לא היו נשואים בעת שנעצרו והתחתנו עם אחיות חבריהם. נאגח אבראהים התחתן עם אחותו של מנהיג ה"גמאעה" באלכסנדריה, מחמוד אבו אל-עבאס; פואד אל-דואליבי התחתן עם אחותו של כרם זוהדי; אחותו של אוסאמה חאפז התחתנה עם מחמד שוקי אל-אסלאמבולי; ממדוח עלי יוסף התחתן עם אחותו של הנידון למוות, ח'אלד עת'מאן אל-סמאן וכולי.
[29] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[30] אל-מצור (מצרים), 21.6.2002.
[31] אל-מצור (מצרים), 8.8.2003.
[32] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[33] אל-מצור (מצרים), 5.7.2002.
[34] א'ח'ר סאעה (מצרים), 20.3.2002.
[35] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.7.2003.
[36] אל-חיאת (לונדון), 6.7.2003.
[37] 20.7.2003. http://elmahrosa.org/