ביקורת על האהדה למתאבדים בעולם הערבי
במאמר שהתפרסם ביומון הירדני אל-דסתור (ב-3.10.2003) מותח בעל הטור עריב אל-רנתאוי ביקורת על האהדה והעידוד בעולם הערבי לפיגועי ההתאבדות המתקיימים בעיראק ובישראל. להלן תרגום המאמר[1]:
"לאחר הפלסטינים הגיע תורם של העיראקים. הערבים, שבעבר קראו להמשך המהפכה עד לפלסטיני האחרון, מוצאים כיום בעיראק מאגר שהידים ענקי והם גועים במלוא גרונם: התנגדות עד לעיראקי האחרון. [וכפי] שבעבר לא הטריח אף אחד מהם את עצמו לשאול את הפלסטינים לדעתם ולרצונם כך גם היום אף אחד מהם אינו מטריח את עצמו לשאול את העיראקים מה רצונם. אף מדינה ערבית לא שיגרה ועדה לבדיקת המצב בעיראק ואילו מזכ"ל הליגה הערבית [עמרו מוסא אומר] כי הוא שואב את ידיעותיו מערוצי התקשורת...
בעידן זה של כתבי תקשורת סמויים מצטמצמות ידיעותינו לדיווחים, לידיעות ולהערות של כתבי [ערוצי התקשורת] שבהם משולבים ניתוחיו ועמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של הכתב. כפי שהיה באפגניסטאן בעבר, וכפי שהדבר קורה בפלסטין כיום, אנו רואים את עיראק רק מבעד לעינו של הכתב ההרואי וה'לוחם', כאילו משימת הכתב איננה חדשותית אלא משימת גיוס תעמולתי.
בערוצי התקשורת הלוויינים [הערביים] קולם של העיראקים נאלם ופניהם אינם נראים. העיראקים שאנו פוגשים מפעם לפעם מדברים על עיראק אחרת שאין לה זכר [בערוצי תקשורת אלה]. הם מדברים על סיפורי חיים ועל סיפורי דו קיום [בין העדות] שבתקשורת נתפס מקומם תמיד על ידי תמונות של מאבקים עדתיים ושפיכות דמים אתנית. [הם מדברים] על כך שהצפון הפך אתר עליה לרגל לתיירים ערביים, סונים ושיעים [כאחד]. [העיראקים מדברים] על כך שאזורים נרחבים בעיראק, בפועל מרבית המדינה, חיים בביטחון ובשלוה יחסית. [הם מדברים] על תחייתם של חלק ממוסדות המדינה והשירותים [הממלכתיים], על שיבתה של תודעה [עצמית] לעיראקים, עם צאתם לאור של יותר ממאה עיתונים וירחונים רבים ועם לידתן של כמעט מאתיים מפלגות פוליטיות. [הם מדברים] על דיאלוג ועל ויכוח בין חלקי [החברה] השונים בעיראק ובין המפלגות באשר לעתיד, הרחק מן המשטמות והסכסוכים אשר 'חכמי ההלכה של העושק' מחרחרים בשידורי הרדיו ומעל מסכי ערוצי הלווין.
כל הערבים מעונינים בבניית עיראק מחדש ובנסיגת הכובשים [עוד] היום. אבל מי מהם צועד ולו צעד אחד על מנת לתרגם סיסמאות אלה למעשים? הערבים רוצים שמוסדותיה של עיראק ישובו [לתפקד ובה בעת] הם קוצפים על ירדן המוכנה לאמן את יחידות הצבא והביטחון הכללי של עיראק. הם רוצים כי הזרים ייצאו מעיראק ומזהירים מפני בלקניזציה [של עיראק] אך אף אחד אינו טורח לשאול מה היה קורה לו היה הכיבוש מסתיים מחר, אלו חלופות ניצבות בפני העיראקים, אלו כוחות ימלאו את החלל שישאירו הכובשים מאחוריהם והאם הן מסוגלות לספק אלטרנטיבה אמיתית?
[הערבים] מדברים על חוקה מודרנית לעיראק, על בחירות חופשיות ועל דמוקרטיה שיצמיחו מתוכם ממשלה לגיטימית, אך שוכחים כי במדינותיהם החוקות אינן דמוקרטיות וכי בחברותיהם למעשה לא קיימת דמוקרטיה. הם שוכחים כי במועצת הממשל הזמנית בעיראק קיימת מידה רבה יותר של ייצוגיות מזו הקיימת בממשלותיהם. חשוב מכך, הערבים אינם מתנדבים לסייע בהכנת החוקה [העיראקית] ולא בארגון מפקד אוכלוסין.
כללו של דבר, הערבים הם חסרי יכולת וניסיון שאותם יוכלו להגיש לעזרה [לעריכתן של] בחירות חופשיות והוגנות בעיראק. לערבים אלה...אין מה להציע לעיראקים בשעתם הקשה זולת התביעה כי יתאבדו..."
