אבו מאזן – פרופיל פוליטי
הקדמה
אחת הדרישות המרכזיות לרפורמה ברש"פ היתה מינוי ראש ממשלה בעל סמכויות. הן האירופים והן האמריקאים ראו במזכיר הועד הפועל של אש"פ, מחמוד עבאס, "אבו מאזן", את המועמד המתאים אשר בתפקידו כראש ממשלה ימלא תפקיד הנהגה מרכזי לקראת חידוש המו"מ על פי מפת הדרכים.
לצד ההיערכות הפנימית ברש"פ לקראת מינוי אבו מאזן לראש ממשלה, נדרשה גם היערכות חוקתית[1] שלאחריה, ב-19.3.2003, מונה אבו מאזן לתפקידו. על אבו מאזן הוטל להרכיב את ממשלתו תוך שלושה שבועות, אך ניתנה לו לאחר מכן ארכה נוספת של שבועיים.[2] שלב הרכבת הממשלה היה שלב מכריע לגבי שאלת אופיה של הממשלה החדשה במיוחד נוכח התנגדותו של יאסר ערפאת להרכב הממשלה שהוצע על ידי אבו מאזן. בשעותיה האחרונות של הארכה הנוספת דווח כי בתיווכו של ראש המודיעין המצרי, עמר סולימאן, ששוגר לרמאללה על ידי הנשיא מבארכ הושגה פשרה בין ערפאת לאבו מאזן. עם זאת ההליך טרם הושלם והאיוש המדויק של התיקים –אשר היה במוקד חילוקי הדעות – טרם פורסם וטרם אושר במועצה המחוקקת שאמורה, על פי הדיווחים, להתכנס בראשית השבוע הבא כדי לאשר את הממשלה החדשה.
אבו מאזן נחשב למנהיג הבכיר ביותר אחרי ערפאת ולעמדותיו בנושאים השונים חשיבות רבה. הוא מקובל, הן על ארה"ב, הן על האירופים והן על ישראל כאישיות מתונה באש"פ. הערכה זו מבוססת בעיקר על העמדות שהביע לאחרונה בנושא המאבק המזויין ועל היותו ידוע כאחד מאדריכלי הסכם אוסלו. מסמך זה ינתח את עמדותיו הן בנושא המאבק הנוכחי עם ישראל והן בנושא המדיני.
1. האסטרטגיה של המאבק בישראל
א. המאבק המזויין והאינתיפאדה
לא פעם קרא אבו מאזן להפסקת מה שכינה "המיליטריזציה של האינתיפאדה". בהרצאה שנשא בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[3] אמר: "הנשק שבידינו הוא הרובים שיועדו להיות הנשק של כוחות הביטחון הלאומי. מלבד זה [יש בידינו נשק] שהוברח מפה ושנקנה משם. דבר זה אינו [יכול] להוביל בשום אופן להגשמת המטרה שאנו רוצים... אנו צריכים היום, למען האינטרס שלנו, להפסיק [את המיליטריזציה של האיתיפאדה]... איננו אומרים להפסיק את האינתיפאדה אלא לכוון אותה ולהסיר ממנה את התופעות השליליות ובמיוחד את תופעת המיליטריזציה." בהזדמנות אחרת[4] אמר: "אנו שואפים להפסיק את הפעולות הצבאיות באופן מלא ולא באופן חלקי, שכן אין הפסקת אש חלקית."
בראיון ל"אאפק ברלמאניה", מוסף של היומון אל-איאם,[5] הביע אבו מאזן התנגדות לפעולותיה של הזרוע הצבאית של הפת"ח, "גדודי חללי אל-אקצא" ואמר: "עמדת ההנהגה הפלסטינית ו[תנועת] פת"ח היא שאנו נגד הפעולות ש"הגדודים" מכריזים עליהן."[6]
את הצורך בהפסקת הפעולות המזויינות הסביר אבו מאזן לעיתים נדירות בטיעון מוסרי, לאמור, כי פעולות אלה "אינן אנושיות"[7] וכי "ההרג אינו תחביב שלנו"[8] . אולם טיעונו העיקרי היה טיעון פרגמאטי. על פי תפיסתו הבסיסית, המאבק הצבאי הוא טעות אסטרטגית במהותה, הן מבחינה עקרונית והן מבחינה מעשית.
מבחינה עקרונית, גרס אבו מאזן: "המליטריזציה של האינתיפאדה היתה טעות מוחלטת מפני שאנו נכנסנו למלחמה עם ישראל בנקודות הכוח שלה ולא בנקודות התורפה שלה. הדבר החזק ביותר שיש לה [לישראל] הוא הנשק שהוא הדבר החלש ביותר אצלנו."[9] דברים דומים אמר גם בראיון לרשת הטלביזיה LBC[10] שם טען כי השימוש בנשק הוא "הפסד גדול לפלסטינים... אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד בפני כל מדינות ערב."
בראיון ליומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט[11] סייג אבו מאזן את דבריו מעט אך חזר על טיעונו המרכזי: "אנו לא אמרנו שנפסיק את המאבק המזוין אלא אמרנו שיש להפסיק את האופי הצבאי של האינתיפאדה. המאבק המזוין דורש תנאים ויכולות שאין לנו בפלסטין. אין אנו יכולים להשוות את מה שקורה בפלסטין ללבנון או לאלג'יר ולכן הפעולה הצבאית בתנאים אלו אינה אפקטיבית. לפיכך אנו אומרים כי אין מנוס מלהפסיק [את הפעולות הצבאיות] למשך שנה. אין בכך משום ויתור מצידנו."
יתרה מזאת, אבו מאזן גורס כי הגלישה למאבק הצבאי היתה בבחינת פח ישראלי לתוכו נפלו הפלסטינים. במהלך הרצאה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[12] אמר: "אנשים רבים נענו להתגרויות הישראליות והאינתיפאדה יצאה ממסלולה הטבעי. הם החלו להשתמש באופן חסר תקדים בנשק ובפיתוחים שהיו ברשותם כמו מרגמות, רימונים ודברים אחרים ולירות מבתים ושכונות ו[כמו כן היה] עניין רעולי הפנים המזוינים. לנוכח המציאות הזו וכתוצאה מפעולות אלו, מדובר במערכה צבאית."
בראיון ליומון הקטרי "אל-ראיה"[13] אמר: "אנו פעלנו באופן שגוי עם שרון... אנו טעינו כאשר בתגובה להתגרויותיו השתמשנו בנשק. בשעה [שלמעשה] הנשק, במצב כזה, אינו אפקטיבי כלל מפני שאנו פועלים מול כוח שאינו שקול [לכוחנו] ונגד מדינה שיכולה להביס את האומה הערבית [כולה] בעת ובעונה אחת. נדרש אם כן, להשתמש בשכל [במקום בנשק]. שרון רוצה מלחמה ואנו פעלנו איתו בדרך בה הוא רצה. אנו נכנסנו למגרש שלו"
כמו כן טען אבו מאזן כי במבחן המעשי המליטריזציה של האינתיפאדה גרמה ל"הרס מוחלט" ברשות הפלסטינית. בהרצאתו בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[14] אמר: "מה שקרה בשנתיים האחרונות, כפי שאנו רואים היום, הוא הרס מוחלט של כל מה שבנינו [במסגרת אוסלו] ושל מה שנבנה עוד לפני כן. אנו נמצאים מתחת לקו העוני בעזה ובגדה, עמנו שרוי במצב של אבדון, רעב וסבל. הסיבה [לכך] היא [המיליטריזציה של האינתיפאדה]... כל יום כל ערי הגדה המערבית נתונות לפעולות של הרס בגלל הניצול הישראלי של הפעולות שאינני חושב שהן נחוצות ואפקטיביות...
העניינים התפתחו לעבר הגרוע מכל כתוצאה מהידרדרות האירועים וכתוצאה מטעויות שבוצעו על ידינו ואשר דחפו את שרון להמשיך את תוקפנותו. אחת מטעויות אלו היא נטילת האחריות של "החזית העממית" על רצח רחבעם זאבי. "החזית העממית" לא היתה צריכה להודיע על אחריותה מפני שהתוצאה הראשונית והישירה של הודעה זו היתה ידועה מראש והיא המצור הראשון שהוטל על הנשיא יאסר ערפאת אשר נמשך מאז ועד היום באופן בלתי רציף... כעת כל הלחצים מופנים כלפינו ואנו מואשמים בכך שאיננו עושים דבר ועומדים מאחורי כל הפעולות. זאת מפני שאנו שותקים לנוכח הטרור וזה חוזר ל[עניין] אי השליטה במצב."[15]
בהרצאה אחרת שנשא בעזה בפני ראשי פת"ח[16] אמר: "אינני מבין את ההיגיון בהתנקשות בזאבי בעיתוי הזה. הרי עד עתה כבר איבדנו 75 חללים, מאות פצועים, מאות בתים שנהרסו ואלפי דונמים שחושפו, חיינו הושבתו וערינו הושמו במצור. ואם זה [הרצח] כבר קרה, אז מדוע ליטול אחריות מרמאללה[17]. הם לא העזו ליטול אחריות מדמשק או מבירה ערבית אחרת. הרי כאשר מאהר אל-טאהר [ דובר החזית העממית ] אמר "אנו נכה באינטרסים האמריקאים" השתיק אותו עבד אל-חלים ח'דאם [סגן הנשיא הסורי]. הוא אמנם שתק ונאלץ להכחיש הכל כעבור דקות ואז הופיע עבד אל-רחים מלוח [מזכ"ל החזית העממית] ואמר "אנו בין עמנו ואנשינו. בנינו שבו אל בסיסיהם בריאים ושלמים לאחר הפעולה". זוהי הצהרה חסרת אחריות והרסנית.
אילו הסוגיה נותרה מעורפלת, ישראל היתה נשארת מבולבלת למשך שבועיים שלושה לפני שהיתה יודעת מי ביצע את הפעולה. אם אתה כבר מבצע פעולה שאיננו מסכימים לה לפחות נהג בחוכמה. אך לצערנו הם לא נהגו בחוכמה... אילו היינו עוצרים אותם? היה נמצא מי שיקרא 'היכן האחדות הלאומית?' ובכן מה התועלת? האם אנו רשות או לא? האם יש לנו אחריות או לא? העולם כולו התחיל לשאול מה אנחנו?"
עוד אמר בהרצאה: "עזה דומה לאדמה חרוכה בגלל היריות פה ושם בגלל הפיתוח החדש - פצצות המרגמה, וכן בגלל מטעני הצינור. אני שואל אתכם מה הוא הערך של פצצת המרגמה. נודע לי שפצצת מרגמה אחת נורתה ופגעה באחד מהמסגדים שלנו בעזה, מדוע? האם אין הדבר מהווה הצדקה עבורם להשתמש בטנקים כנגד פצצות המרגמה. כמו כן, מה שמכונה מטעני צינור שבגללו 32 נערים איבדו את ידיהם לאחר ש[המטענים] התפוצצו בידיהם, מה התועלת בהמצאות אלה? האם הדם הזה לא נשפך לשווא? האם אין זו טיפשות מצידנו לירות מספר יריות מעל גג בניין ואז בניין זה נהרס על ראשי בעליו ותושביו ו[הישראלים] פולשים לעיר. מי שעושה פעולה כזו הוא פושע כנגד עמו. הפשע הזה מתבצע בבית לחם, בבית ג'אלה וברפיח. מי יפצה את אלו שאיבדו את בתיהם שעל בנייתם עמלו עשרות שנים. האם לא ראוי לעמוד בנחישות, תקיפות וכבוד מול האנשים האלה שהורסים כל דבר. אנו הפכנו להיות כמו עם ההורס בעצמו את בתיו. ואנו שותקים כדי שלא יאשימו אותנו שאנו מפקירים את אחינו וכי אנו נגד האחדות הלאומית. אם צעדינו נועדו להגן על עמנו, איננו צריכים לפחד מהאשמות אלו...
האם יש אנשים שיורים גם מקרב אנשי הפת"ח? כן, הם יורים עד עכשיו וזאת טעות גדולה שאנו צריכים להפסיקה ולהפסיק [גם] את האחרים [מלבצעה]. אתה [למעשה] יורה על עמך. אחרי כל ירי באים הטנקים והורסים את הבית ואת העתיד של בעליו."
למעשה, מאמין אבו מאזן כי דווקא הפסקת המיליטריזציה תגרוף הישגים מדיניים. בראיון ליומון הקטרי "אל-ראיה" [18] אמר אבו מאזן: "הדבר הנכון היה שלא לשחק בזירה שלו [של שרון] - כלומר לא להשתמש בנשק, אלא להתרכז בזירה המדינית בה היינו יכולים לחשוף את שרון ואז או שהיה נענה לדרישות השלום או שהיה נופל כפי שנפל נתניהו".
בראיון עיתונאי אחר[19] חזר אבו מאזן על עמדתו: "יש להפסיק את כל הפעולות הצבאיות גם בשטחים הכבושים וגם בתוך [שטחי] 1948 ולומר לאחר מכן לעולם [כולו] שאנו רוצים מו"מ. לדעתי, במצב הזה, נוכל להביך את ממשלת ישראל, [שכן רק] אם יהיה לה רצון אמיתי ל[נהל] מו"מ היא תשב עמנו אל שולחן הדיונים [כך שנוכל] להציג בפניה את החלטות האו"ם ונחשוף את עמדותיה. אך בפעילות הצבאית ישראל הרבה יותר חזקה [מאיתנו] והיא תנצל [את הפעולות הצבאיות מצידנו] כאמתלה שלא לבצע שום פעולה מדינית."
דברים דומים אמר בהרצאה שנשא בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[20]: "מה נדרש, אם כן? אנו צריכים לומר בבירור ונחישות: עד כאן, מספיק! זהו פשע שצריך להיפסק. מפני שאם אנו נפסיק כעת, נוכל להמשיך כדי להעביר [מסר] לעולם שנעשה בנו טבח והרס... וכי אנו רוצים שלום - ואז מי שמאמין בשלום אמת יעמוד לצדנו. במסגרת זו אני רוצה לציין שהעולם החל בפעם הראשונה לדבר על מדינה פלסטינית. וזה דבר שלא נאמר קודם."
במהלך הרצאה שנשא בעזה בפני בכירים ומפקדים מתנועת הפת"ח[21] אמר: "[במישור המדיני] אנו יודעים כיצד להתמודד עם הממשלות הישראליות כשווים מול שווים. התמודדנו עימן בקמפ דיויד במשך שישה עשר יום שבהם הופעלו עלינו לחצים עצומים. בזמן שבעולם לא נמצא מנהיג אשר יאמר לאמריקה 'לא' אמרנו את הדברים בצורה גלויה משום שאנו בעלי זכות. עלינו להיות מדינאים כדי להשיג בדרכים מדיניות הישגים שאיננו יכולים להשיג בדרכים צבאיות..."
כבר בעבר, גורס אבו מאזן, היה צריך לנקוט בצעד זה, במיוחד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר כאשר כל העולם התייצב נגד הטרור. במהלך הרצאה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[22] אמר: אנו היינו חייבים לנצל את ההזדמנות ב-11 בספטמבר כאשר אבו עמאר אמר: 'אני נגד הטרור'. אז אמרה ארה"ב: 'זה האיש שאנו רוצים' ומחאה לו כפיים. לאחר זמן קצר בא שרון ואמר: 'כיצד אתם מוחאים כף לערפאת. אתם מכרתם את ישראל'. והם אמרו לו: 'שתוק!'.
בהרצאה שנשא בעזה בפני מנהיגים ומפקדים בתנועת הפת"ח[23] העלה אבו מאזן טיעון נוסף. למעשה, גרס, גישתו דווקא מגינה על ארגוני האופוזיציה הפלסטינים: " ... בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר היינו עדים למהפיכה עולמית. העולם כולו הצהיר על התייצבותו כנגד הטרור, ובאותה עת [גם] הנשיא אבו עמאר אמר כי גם אנו מתייצבים נגד הטרור. זאת אומרת שאנו לא יוצאים מהמסגרת [של הלגיטימיות] העולמית ואנו רוצים להרוויח מעמדה זו. בכך אנו מחפים על כל האופוזיציה הנמצאת בביתנו ומגוננים עליה... בהצהרתו של הנשיא [ערפאת] אנו הגנו על מי שלא היה זוכה להגנה בחוץ לארץ. וכפי שאתם יודעים חברי כל [ארגון] שהוגדר כארגון טרור הוסגרו [לארה"ב] חוץ מאלה שהיו אצלנו עד לא מזמן [הכוונה להסגרת רוצחי זאבי]..."[24]
אבו מאזן אף מתח ביקורת על מדינות ערב שעודדו את המאבק המזויין הפלסטיני. בראיון למוסף "אאפק ברלמאניה" של היומון הפלסטיני "אל-איאם"[25] אמר: "באופן טבעי כאשר אני מדבר על כך שהאינתיפאדה סטתה מדרכה ויצאה ממסלולה אינני שוכח חלק מגורמי הלחץ החיצוני. מדינות ערביות ואסלאמיות רבות מילאו תפקיד כזה. הם רצו להילחם בישראל באמצעותנו או כפי שאומרים הם רצו להילחם בישראל עד הפלסטיני האחרון ולהגשים באמצעותנו את מה שצבאותיהם לא הצליחו להגשים."[26]
לצד ביקורת זו הדגיש אבו מאזן שוב ושוב כי אין הוא מעוניין בהפסקת האינתיפאדה, אלא בהפסקת אופייה המזויין והחזרת אופייה העממי. לדבריו האינתיפאדה צריכה להיות "אינתיפאדה עממית המביעה כעס עממי שאף אחד אינו יכול להתנגד לה." מאחר וניתן לעמוד בפני הכיבוש "[רק] באמצעות הפגנות, אבן ואמת."[27]
בראיון שפורסם בשלושה עיתונים ערבים: היומון המצרי "אל-אהראם", היומון הקטרי "אל-ראיה" והיומון "אל-חליג' " מהאמירויות המאוחדות[28] אמר אבו מאזן: "אני בטוח בזכותנו להתנגד [לכיבוש] אבל האינתיפאדה הנוכחית יכולה להימשך [גם] באותם האמצעים בהם השתמשו באינתיפאדה הראשונה אשר נמשכה שש שנים [כלומר, באמצעות] ההפגנות, הילדים, האבנים ודרכי מחאה אחרות [ולא בדרכים צבאיות]."
ב. העימות עם ישראל ב"שטחי 1948"
על פי תפיסתו כי יש להימנע משימוש בנשק במהלך האינתיפאדה ולתת עדיפות למאבק מדיני, קרא אבו מאזן להמנע מפעולות צבאיות גם בשטחי 1948". בראיון עיתונאי[29] אמר אבו מאזן: "אני חושב כי השימוש בנשק באינתיפאדה, בין אם בשטחים שנכבשו ב-1967 ובין אם בשטחי 1948, גורר אותנו למעגל קסמים. אם יהיו פעולות בשטחים הכבושים, הם בוודאי יעברו [גם] לשטחי 1948 ואז אנו נשוב לאותו מעגל קסמים. יש להפסיק את כל הפעולות הצבאיות גם בשטחים הכבושים וגם בתוך [שטחי] 1948 ולומר לאחר מכן לעולם [כולו] שאנו רוצים מו"מ."
לטענת אבו מאזן השתתפותם של ערביי ישראל באינתיפאדה היתה "טעות גדולה" שהזיקה למימוש זכות השיבה של הפליטים וכי תרומתם למאבק הפלסטיני צריכה להיות אך ורק בזירה המדינית. במהלך הרצאה שנשא אבו מאזן בעזה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה [30] אמר: "יש לי הסתייגות מהשתתפות קרובינו הפלסטינים - ערביי 48 - באינתיפאדה למרות הערכתי הרבה להקרבה שלהם. זאת מאחר והשתתפותם היתה טעות גדולה מאוד. אנו סירבנו להשתתפותם באינתיפאדה הראשונה והשנייה ואמרנו להם: 'יש לכם ייחודיות, יש לכם תפקיד שונה מתפקידנו, [יש לכם] תפקיד חשוב בהפלת ממשלות [ישראליות] ובהצלחתן, הישארו בדרך זו. אם אתם רוצים לעזור לנו עשו זאת על ידי מתן אספקה ועל ידי הפגנות שלום עם תנועות השלום הישראליות.' אבל זה לא קרה כך. בתחילת האינתיפאדה פרץ הגל הראשון של הפגנות מטעמם. 13 אנשים מתו מות קדושים ו-80 איש נפצעו ואז הישראלים עמדו ואמרו: 'אלו חיים 50 שנה במחיצתנו וכך הם מתנהגים? כיצד ניתן יהיה להחזיר את הפליטים?' וכך, כמו אש בשדה קוצים, כל ישראלי החל לשאול את עצמו: 'האם אסכים לשיבת אנשים כאלה? איזה תועלת נפיק מכך?'
כאשר דיברתי איתם על כך בפעם הראשונה בצורה ברורה ובכנות הם כעסו. אמרתי להם: 'עשיתם טעות גדולה כאשר הלכתם אחר הרחוב ואחר רגשותיכם ולא נהגתם בקור רוח. הייתם יכולים לסייע לנו בדרך אחרת ובאמצעים אחרים. אל תשכחו שאתם נושאים אזרחות ישראלית וזה הרווח שלכם ושלנו אשר באמצעותו תוכלו להגן עלינו. [תעשו זאת] על ידי הסרת האמון מממשלות ישראל ו[כך] תוכלו לשנות את הממשלה באמצעות חברי הכנסת שלכם. זה מה שקרה למעשה כאשר יצחק שמיר הופל ואז למפלגת העבודה היו 56 חברי כנסת ולערבים היו 5-6 מנדטים. אם הם היו מעורבים בבחירות באופן רציני כמו בבחירות המוניציפאליות, הם היו יכולים להשיג 15-18 מנדטים ולמנוע את עלייתה של ממשלה שאיננו רוצים שתעלה לשלטון. כאשר רבין רצה להפקיע אדמות בירושלים חברי הכנסת הערבים איימו להסיר את האמון וכתוצאה מכך הוא חזר בו מהחלטתו. אתה, האזרח הערבי בישראל, יכול לעשות הרבה בצורה רציונאלית ובמישור הפוליטי מבלי לרוץ אחר אשליות ודמגוגיה. ההשלכה של [השתתפותם באינתיפאדה] על עניין [זכות השיבה של] הפליטים היתה שלילית מאוד." [31]
2. יחסים פנים פלסטינים
א. מאבק אידאולוגי
העימות בין הרש"פ לבין הפלגים הפלסטינים האחרים, בעיקר "החמאס", "הג'יהאד האיסלאמי" ו"החזית העממית" התמקד בעיקרו בשאלת המאבק עם ישראל ומשמעותו לגבי התהליך המדיני. לטענת אבו מאזן, הפלגים הפלסטינים מנסים, באמצעות הפעולות הצבאיות, לגרור את הרש"פ לעבר עמדותיהם ובכך לחסל אותה. בהרצאה שנשא בעזה בפני מנהיגים ומפקדים בתנועת הפת"ח[32] אמר כי אין זה מקובל שהפלגים "יגררו את הרשות, את [תנועת] הפת"ח ואת העם הפלסטיני לכיוון שבו הם רוצים, כפי שקרה בימים האחרונים בעקבות ההתנקשות ב[רחבעם] זאבי. שהרי הם מושכים לכיוון המדיניות והעמדות שלהם רק כדי שנאמץ אותן ונוותר על עמדותינו ועל המדיניות שלנו ונלך עמם אל הלא נודע... אל לו לאיש לקבל החלטות העלולות להובילנו למקום שאיננו רוצים [להגיע אליו]. ומפני זה בדיוק אני מזהיר."
עוד אמר: "אחינו משתתפים יחד עם ישראל בהריסת ההישגים שלנו והאופצייה שלנו שהיא אופציית השלום בה אנו צריכים להמשיך... אחינו בארגונים [האחרים] יורים כדי לומר 'אנו השתתפנו באינתיפאדה והקרבנו קורבנות' [אך] האמת היא שהם הקריבו את החלום הפלסטיני."
בראיון למוסף "אאפק ברלמאניה" של היומון הפלסטיני "אל-איאם"[33] התייחס אבו מאזן להיגררותה של הרש"פ לעמדות הפלגים ואמר: "הרשות הפלסטינית לא הצליחה להבהיר את העמדה הנכונה העונה על האינטרס הלאומי העליון. כלומר היא לא הצליחה לפרוץ דרך אחרת ולפעול כדי לשכנע את הציבור בדרך זו. בכך היא נכנעה להתגרות "האיקונה הקדושה" [הכוונה לפעולות ההתאבדות]."
ב.מאבק כוח פוליטי
לצד המאבק על רקע אידיאולוגי, בין הרש"פ לבין הפלגים הפלסטינים האחרים, מסתתרים, על פי תפיסתו של אבו מאזן, גם מניעים של מאבקי כוחות, שכן פלגים אלה מעוניינים לצבור כוח פוליטי ולהשתלט על הרש"פ. בהרצאה שנשא בעזה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[34] אמר: "אסור שעתיד המולדת יהיה בן ערובה של אינטרסים של יחידים או ארגונים. לחלק מן הארגונים יש השקפה האומרת: 'אנו לא רוצים את הרש"פ, אנו רוצים להרוס אותה ולתפוס את מקומה. התוצאה היא ש[הם] לא יתפסו את מקום הרש"פ וש[בעצם] לא תהיה רש"פ [כלל]. כאשר בא הרס, הוא פוגע בכולם ללא יוצא מן הכלל... ישנם ארגונים שאינם רוצים באמת את הרש"פ. הם רוצים להרוס אותה ולתפוס את מקומה. גורמים מסוימים בפת"ח השתתפו בהגשמת המטרה הזו ברוב המקומות וזו טעות גדולה. מדוע לקחה פת"ח חלק בכך? האם שבנו אל המולדת כדי לפתוח במלחמה [נגד ישראל]?..."
בהרצאה אחרת שנשא בעזה[35] אמר: "כאשר באה לקהיר משלחת של "החזית העממית [לשחרור פלסטין]" בראשותו של אבו עלי מוצטפא המנוח לפני שלוש שנים כדי לנהל עמנו מו"מ. הם דרשו מאיתנו שניתן להם כך וכך וכך .. אנו סירבנו לדרישותיהם ואז הם החלו לבצע מעשים שאינם מקובלים עלינו ושלפי תחושתנו, נועדו להביא לקיצו של החלום הפלסטיני."
כאשר נשאל בראיון למוסף "אאפק ברלמאניה" של היומון הפלסטיני "אל-איאם"[36] האם תנועת החמאס מעוניינת להוות חלופה לרשות השיב: "אני לא שופט על פי כוונותיהם אלא על פי מעשיהם. [לכן] אני שואל את עצמי: לשם מה פעולות ההתאבדות האלה והרג האזרחים בריכוזי אוכלוסין ישראלים? אני רוצה סיבה אחת משכנעת לפעולות אלו. "
אבו מאזן אף האשים את הפלגים בכפויות טובה, מאחר ולטענתו הם מסכנים את קיומה של הרש"פ שהגנה עליהם והכניסה אותם לשטחים תחת חסותה. בראיון למוסף הפלסטיני "אאפק ברלמאניה"[37] אמר: "הארגונים והפלגים מבצעים פעולות צבאיות שונות למען התועלת האישית שלהם ו[אח"כ] דורשים מהרש"פ שתספק להם הגנה ותמיכה... הם אלו שמבצעים [את הפעולות] והרשות היא זו שמשלמת את המחיר הכבד..."
בהרצאה שנשא בעזה בפני ראשי הפת"ח[38] אמר: "אינני מכחיש כי ל"חזית העממית" יש זכות לנקום [על מותו של אבו עלי מצטפא] אבל אם הם אומרים 'אחדות לאומית' האם אין לנו זכות לדעת מה הם עומדים לעשות? ... הם אומרים כי הם מסתמכים על אבו עמאר, מדוע הם לא סיפרו לו על כך? כמו כן, מדוע הם לא שתקו לאחר ביצוע הפעולה ומדוע הם קבעו כי רמאללה תהיה הבסיס ממנו יצאו ואליו חזרו [המבצעים] ופרסמו את ההודעה [הנוטלת אחריות] על הפעולה. מדוע עבד אל-רחים מלוח, פנה אל האח אבו עמאר כל פעם שרצה לצאת לעמאן כדי לעזוב עימו [את הרשות] במטוס שלו [בלא ידיעת ישראל]. כמובן, [הוא עשה זאת] מפני שלא היה לו אומץ לעזוב [בלי חסות ערפאת]. מדוע הם רואים ברש"פ גורם המגן עליהם כאשר הם מעוניינים בכך, ומאשימים אותה כאשר היא דורשת מהם להפסיק את האש... הם נכנסו למולדת תחת חסותנו ואיננו רוצים שהם יוציאו אותנו ממולדתנו בגלל הטעויות שלהם."
ג.דרכי ההתמודדות עם פלגי האופוזיציה הפלסטיניים
1. דיאלוג והסכמה
כדי למנוע את המצב הנוכחי בו נגררת הרש"פ למצב של הרס פיזי וכשלון מדיני בגלל פעילות פלגי האופוזיציה, קרא אבו מאזן לנהל דיאלוג בין כל הפלגים ולפרסם הודעה משותפת על הפסקת אש. בראיון שפורסם בשלושה עיתונים ערבים: היומון המצרי "אל-אהראם", היומון הקטרי "אל-ראיה" והיומון "אל-חליג' " מהאמירויות המאוחדות[39] אמר: "דרושה הכרזה פלסטינית משותפת מצד כל הארגונים שהם מחויבים להפסיק את הפעולות הצבאיות לזמן מסוים. זו הסיבה שדחפה אותנו למו"מ עם תנועת החמאס בקהיר. "
במהלך הרצאה שנשא בעזה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[40] אמר: "למרבה הצער איננו בדעה אחת בעזה. בואו נקיים דיאלוג ונגיע להבנה, קודם כל בין אנשי הפת"ח, אח"כ גם עם הארגונים האחרים [באש"פ] – "החזית העממית" ו"החזית הדמוקרטית" ואח"כ עם החמאס והג'יהאד [האיסלאמי] כדי שנחליט לאן פנינו מועדות. באמצעות דיאלוג זה נוכל להגיע למתכונת של הסכם, מתכונת של "הודנה" [שביתת נשק] על מנת להגן על המדינה הזו."
בהסבריו בנושא זה נחשפת בתפיסתו של אבו מאזן גישה שלבית במהותה. לטענתו, כיום הפלגים הפלסטינים חייבים לקיים את ההסכם עד שיושגו ההישגים הפלסטינים הטמונים בו, ואח"כ יהיה מצב חדש שבו הם יוכלו לפעול כרצונם. בהרצאה שנשא בעזה בפני ראשי פת"ח[41] אמר: "האם כאשר החלטנו ללכת לתהליך שלום לא אמרו [פלגי האופוזיציה הפלסטינית] כי זוהי בגידה ואח"כ הצטרפו אלינו? באותה העת שאלתי את נאיף חואתמה [מזכ"ל החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שביקש לחזור לשטחים] 'מדוע אתה רוצה לחזור במסגרת תוכנית בוגדנית?' והוא אמר לי: 'זאת זכותי'. אמרתי לו: 'זכות זו ניתנה לך בהסכם אוסלו ועליך לקבל אותו [כפי שהוא] עד שהזמן והמצב ישתנו. כל מצב ייבחן בשעתו. אף אחד אינו יודע מה צופן העתיד."
עוד אמר: "לפני שהלכנו לקמפ דיויד, פגשתי בכירים מאחד הארגונים האסלאמיים. הם שאלו אותי 'לאן אתם הולכים ולמה?' אמרתי להם שאנו הולכים לעקור [מידי ישראל] את יישום [החלטות] 242 ו-338. אם נצליח, אנו נחזור [מקמפ – דיויד] עם הישגנו ועליכם להיות מחויבים לכך ולהסכים לכך עד שנגמור לייסד את תוכניתנו הלאומית שלאחריה תוכלו לעשות מהפיכה צבאית נגדנו כדי לקבל לידכם את הרשות, או שעל ידי בחירות תוכלו להשיג את מבוקשכם ולקבל את הרשות. אבל עכשיו אינכם יכולים לעשות כל שעולה על רוחכם. הם היו מרוצים מעמדה זו."
2. כפיית עמדת הרוב
במידה ולא יהיה ניתן להגיע להבנה ולהסכמה באמצעות דיאלוג, גורס אבו מאזן כי יש לנקוט בצעדי כפיה נגד הפלגים העוברים על ההוראות היוצאות מטעם הרש"פ מאחר ו"ברור מאליו שהמיעוט צריך לציית לשלטון הרוב ולהכרעתו."[42]
במהלך הרצאה שנשא בעזה בפני ראשי הפת"ח[43] אמר אבו מאזן: "אין שום תועלת בדיבורים אם הם נשארים באוויר ואינם מלווים במעשים. אני אומר לכם בכנות שאלו המייצרים את פצצות המרגמה וסוחרים בהן, הם המרוויחים היחידים מכך. הם סוחרים בדמנו והסכמתנו לכך פירושה שאנו שותפים להם. מה שמוזר הוא שחלק [מבינינו] רואים אותם [נוהגים כך] ושותקים...
כל הפלגים העזו לעבור על ההוראות הפלסטיניות הרשמיות ולא ננקטו פעולות ביטחוניות שיגרמו לאנשים להרגיש שיש רש"פ. אינני מתכוון לפעולות דיכוי אבל כל עוד התחייבנו שדבר מעין זה לא יתרחש, עלינו לנקוט בצעדים שיערבו לכך... בין אם אנשים אלו הם מתנועת הפת"ח או מהארגונים [האחרים] יש לנקוט בעמדה נחושה ונחרצת כלפי כל מי שיורה על אחרים [ישראלים] ולמעשה יורה על עמנו ועל הישגיו המדיניים."
בהרצאה אחרת שנשא בעזה בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[44] אמר: "מחובתה של הממשלה החדשה לקבוע את הדרך, להכריז עליה ולשכנע את עמנו כי זוהי הדרך אשר תוביל למטרה המיוחלת. אז יישארו פה ושם מספר אנשים שיחרגו מהקונצנזוס הפלסטיני, אנו ננסה לכפות עליהם להעמיד את האינטרס הפלסטיני העליון מעל האינטרסים האישיים שלהם על ידי השימוש בכוח במידה והדבר יידרש."
ד. הצורך ברפורמות ברש"פ
אבו מאזן היה שותף לקריאות לערוך רפורמות ברש"פ. לדבריו, יש לערוך רפומות במישור הפוליטי, הביטחוני והכלכלי. במהלך שיחה עם עיתונאים במשרדו ברמאללה אמר: "צריך לערוך רויזיה בכל מוסדות הרשות הפלסטינית... הצעתי לערוך בחירות למועצה המחוקקת ולעיריות."[45]
בראיון ל"אאפק ברלמאניה", מוסף של היומון הפלסטיני "אל-איאם"[46] הסביר: "אם נסתכל בעיון על מצב המוסדות הפלסטיניים נמצא למשל כי עבר זמן רב מאז בחירת "המועצה המחוקקת" ואין מנוס מלערוך בחירות כלליות חדשות כדי 'לחדש' את הלגיטימיות [של הרש"פ]. כך גם לגבי המועצות המקומיות אשר בהן לא נערכו בחירות מאז 1976. עברו כחמש שנים [מאז הרכבת] הממשלה והשרים יושבים [עדיין] במקומותיהם. הם עושים מה שהם רוצים ומה שאינם רוצים כאילו המיניסטריונים הם רכושם [הפרטי]. כך גם לגבי המנגנונים הביטחוניים אשר התברר במהלך הפלישה [של צה"ל לשטחים] כי אין ביניהם תיאום וכי יש בהם אנרכיה."
בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם"[47] קרא אבו מאזן לערוך רפורמות במנגנוני הביטחון ולהגביל את מספרם: "בכל הנוגע למנגנוני הביטחון אסור שיישאר מספר [רב] כזה של מנגנונים. צריך להיות לנו כוח ביטחון אפקטיבי. וכדי שיהיה לנו כוח ביטחון אפקטיבי צריך להיות מספר מוגבל של מנגנונים עם סמכויות מוגדרות. הישארות המצב על כנו יכולה לגרום למנגנונים להתעסק אחד בשני. למען האמת, חילופי ההאשמות שהיו [בין המנגנונים השונים] מהוים אות קלון והם חייבים להיפסק. אנו צריכים להגדיר לעצמנו איזה ביטחון אנו צריכים כדי [שאז נחליט] אם אנו זקוקים למנגנון אחד או לשניים, לשלושה או לארבעה [מנגנונים]. במידה ונחליט שאנו זקוקים לכל המנגנונים, נשאיר את כולם. לאף אחד חוץ מאיתנו אין זכות לקבוע את מספר המנגנונים ומי יעמוד בראש כל מנגנון."
באותו ראיון התייחס גם לצורך לערוך רפורמות כלכליות: "צריך שיהיה סדר בכל העניינים הכספיים ושיהיה, כמו בכל מדינה אחרת בעולם, מקור אחד שאליו יוזרמו הכספים ומקור אחר שממנו הם ייצאו. זאת כדי שנוכל לומר לעולם שיש לנו שקיפות וכדי שלא נאפשר מעילות למי שרוצה לשחק [בכספינו], כמו, למשל, של הארגונים הבלתי ממשלתיים שפועלים מבלי שאף אחד יודע מה הם עושים. המדינות התורמות באות, נפגשות עם מי שהן רוצות ומגישות סיוע למי שהן חפצות כאילו אין רשות... דבר זה אינו מותר בשום מקום בעולם... צריך שיהיה לנו מנגנון עם שקיפות מלאה כדי שהכסף והסיוע יחולקו באמצעות מנגנון זה, בעוד שהיום נותנים לעשרות ארגונים בלתי ממשלתיים לפעול מבלי שנדע מאין מגיעים הכספים ולאן הם הולכים. זוהי אחריות בסיסית המוטלת על כל רשות המכבדת עצמה."
אבו מאזן אף הביע את תמיכתו ברפורמות הכלכליות של שר האוצר החדש, סלאם פיאד. במהלך הרצאה שנשא בעזה[48] אמר: "עד עכשיו אין לנו אף מיניסטריון או מוסד שיש לו תקציב מוגדר. לכן אמרתי שלשר האוצר יש חזון והוא התחיל [ליישם] בצורה מסוימת את הרפורמה. אני מבין את [דרך] ההתנהלות הכלכלית - אסור שייכנס גרוש אחד מבלי שיכנס לתקציב הכללי ו[כן] אסור שייצא גרוש אחד ממנו ללא אסמכתא או צו ממקור [סמכות] אחד. אם אנו נשיג זאת, יהיה זה הצעד המוצלח הראשון [לעבר הרפורמה]. כמו כן, יש לשים קץ לפקודות התשלום [הלא סדירות] מפה ומשם. אני יודע שיש לנו שגרירים שלא קיבלו את התקציב שלהם."
3. התהליך המדיני עם ישראל
א. הסכם אוסלו
אבו מאזן רואה בתהליך אוסלו הישג אדיר עבור הפלסטינים וגורס כי הסכם זה היה "הטעות הגדולה ביותר שביצעה ישראל" מאחר שבו הכירה בארגון שנחשב בעיניה כארגון טרור וכי למעשה, הפלסטינים גרפו באוסלו הישגים ללא שום תמורה. במהלך הרצאה שנשא בעזה בפני מפקדי ומנהיגי הפת"ח[49] אמר אבו מאזן: "ישראל... ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באש"פ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? היום שרון והליכוד אשר התנגדו לאוסלו אומרים: 'אנו נילחם בהסכם'... בנוסף לכך שהם אינם מעוניינים בהפסקת אש. אבל השאלה הנשאלת היא כיצד נגרום להם לדבוק בהסכם אוסלו. אילו היו מיושמים דבריו של אבו עמאר: 'אני אפסיק את האש ולא אגיב על ירי ישראלי' - היינו שומעים הרבה אמריקאים ואת כל הישראלים המתונים אומרים כי [האשמה בקיפאון התהליך] היא בצד הישראלי...
כן, ישראל [אמנם] אינה מעוניינת שתהיה הפסקת אש והיא גוררת אותנו לכך ואחינו משתתפים יחד עם ישראל בהריסת ההשגים שלנו [בעוד] האופציה שלנו היא אופציית השלום שאנו צריכים להמשיך בה. אילו פגמים יש לאוסלו? הפגם [היחיד] בו הוא שההסכם לא יושם. בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]. העובדה שסוגיות אלה לא יושמו אין פירושה שאנו ויתרנו עליהן. אנשים רבים מהארגונים שלנו ומישראל פועלים "לסיים" את הסכם אוסלו אבל זהו הבסיס היחיד [הקיים] בינינו לבין ישראל. כאשר הוא יסתיים תסתיים גם ההצדקה ליחסים או לשותפות בינינו חוץ מהתותח."
לדעת אבו מאזן לא ניתן לבטל את הסכמי אוסלו מאחר והם מעוגנים בהסכמים בינלאומיים. בראיון שפורסם בשלושה עיתונים ערבים: היומון המצרי "אל-אהראם", היומון הקטרי "אל-ראיה" והיומון "אל-חליג' " מהאמירויות המאוחדות[50] אמר: "לדעתי הסכם אוסלו לא הסתיים. זהו הסכם בינלאומי שיש לכבדו. אם שרון וממשלתו הודיעו על סיום וביטול של ההסכם הזה ועל יסוד זה הוא פועל בשטח - אין זה אומר כי אוסלו הסתיים למעשה. זהו הסכם חתום בין שתי ממשלות ושני פרלמנטים בהשתתפותם של נותני החסות לשלום ארה"ב ורוסיה בנוסף על האיחוד האירופי והאו"ם. כל הצדדים האלו ערבים לאוסלו ולכן לא ניתן לבטלו."
ב. הסכם ביילין –אבו מאזן
אבו מאזן הכחיש את דבר קיומו של הסכם בינו לבין יוסי ביילין לגבי הסדר הקבע. בראיון למגזין השבועי בטלביזיה הפלסטינית "בוקר טוב ירושלים" אמר: "התנהלו ביננו לבין מר יוסי ביילין שיחות, נכון. היתה קבוצה משלנו וקבוצה משלהם והתחלנו לשוחח על המו"מ להסדר הקבע. בפעם השנייה ישבנו לדון, או לשמוע, מה הצעירים עשו ומצאנו שהם עדיין דנים ומתווכחים.
[ביילין] אמר לי – עכשיו אני חייב להודיע למר רבין, שכן מר רבין לא יודע על מה שמתנהל... אמרתי לו O.K תודיע למר רבין. [ביילין] שאל – ואתה? אמרתי לו שאני יידעתי את אבו עמאר מן ההתחלה. על בסיס זה נמשיך בדיון. כעבור יומיים או שלושה ימים בדיוק נרצח רבין וכל הדיון הופסק, ואין מסמך ואין הסכם ואין שום דבר."[51]
בסימפוזיון שנערך ב- 3.6.1999 בנושא הסדר הקבע אמר אבו מאזן באותו עניין: "יש מו"מ חשאי אבל אין הסכם חשאי. לאף אחד אין סמכות ל[חתום על] הסכם חשאי. ועל מה? על הסדר הקבע. אני משוגע לעשות זאת? אינני משוגע."[52]
ג. פסגת קמפ-דיויד
מתוקף היותו מראשי הצוות הפלסטיני למו"מ בקמפ דיויד, התייחס אבו מאזן פעמים רבות למו"מ בקמפ דיויד. לדבריו, פסגת קמפ-דיויד נידונה מראש לכישלון ולמעשה היתה זו מלכודת ממנה הצליחו להימלט. בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם" אף ציין: "אילו כינסנו את קמפ- דיויד מחדש היינו נוקטים אותן עמדות." [53]
עוד אמר באותו ראיון: "כאשר ברק הגיע לשלטון, נדהמנו מחמשת הלאווים שלו שמשמעותם שהם מסרבים לחזור לגבולות 1967, מסרבים להסיר את ההתנחלויות, מסרבים לשיבת הפליטים, ומסרבים לחזרתה של ירושלים. התפלאנו כיצד רוצה הממשלה הישראלית לנהל מו"מ בנוגע לסוגיות של השלב הסופי בשעה שהיא מציבה קווים אדומים בעניינן. דיברנו כבר עם ברק יותר מפעם אחת בנושאים אלה ואמרנו לו שאם זוהי עמדת ממשלת ישראל, מה התועלת במו"מ?
הבהרנו כמה פעמים לצד האמריקאי ולצד הישראלי שהצד הפלסטיני אינו יכול לוותר על דבר, משום שזהו המינימום שהוא מוכן לקבל ומשום שהפלסטינים קיבלו את ההחלטה הקשה כאשר הכירו בהחלטות 242 ו-388 בשנת 1988. בנוסף לכך, הם הסכימו לשתי ההחלטות האלה בועידת פאס [במרוקו], בשנת 1982. אנו סבורים שהצד הפלסטיני כבר הסכים להחלטות הקשות ולא יסכים לשום דבר [נוסף] זולת החלטות 242 ו-338, יחד עם החלטה 194...
אנו ידענו היטב שכישלונה של פסגת קמפ-דיויד ודאי וכי לא ניתן להגיע לפתרון סוגיה שנמשכה מאה שלמה תוך שבוע, שבועיים, או שלושה, בדרך האמריקאית ובדרך הישראלית... אבל כדי שלא ייאמר שהפלסטינים מסרבים ללכת למו"מ או שהפלסטינים מפחדים מן הפסגה, הלכנו אליה ונכנסו לפסגה הזו ולהתנסות הזו. לא הסכמנו לשום לחצים עלינו, משום שמה שהוצע לנו לא התאים כלל למינימום של השאיפות הפלסטיניות... קמפ-דיויד היתה מלכודת בכל קנה מידה, מההתחלה ועד הסוף, ואנו ניצלנו ממנה."
על הטענה כי כישלון ועידת קמפ דיויד היתה החמצת הזדמנות אמר אבו מאזן: "אני אומר שההזדמנות לא היתה קיימת. ההזדמנות לא הוצעה על ידי איש. הועלו רעיונות בלתי מקובלים וההוכחה היא שרבים מן הישראלים והאמריקאים אומרים שהם לא היו מקובלים."
ד. הסדר הקבע בעניין ירושלים
לדעת אבו מאזן דינה של ירושלים המזרחית כדין כל עיר פלסטינית אחרת שנכבשה בשנת 1967, וכי הריבונות על ירושלים בכלל ועל החרם[54] בפרט צריכה להיות רק בידי הפלסטינים. לפיכך, דוחה אבו מאזן כל הצעה בדבר ריבונות משותפת על החרם כמו ההצעה בדבר ריבונות ישראלית בשטח שמתחת לחרם או ההצעה בדבר ריבונות אלוהית בשטח זה.
במאמר פרי עטו אשר התפרסם ביומון אל-חיאת,[55] גרס אבו מאזן: "בקמפ-דיוויד... החלו הישראלים והאמריקאים להפריח בלוני ניסוי ביחס לפתרונות הנוגעים לירושלים...היות ואנו דחינו את כל ההצעות הללו מכל וכל, הם הטילו בסוף הפסגה את הפצצה של התביעה לריבונות על החרם [הר הבית], בטענה ששרידי "היכל סולימאן" [בית המקדש] מצויים ברחבה של אל-חרם אל-שריף או ממש מתחתיו. כמו כן הם תבעו זכות תפילה בחרם למספר מוגדר של אנשים מדי יום או מדי שבוע. באופן טבעי דחינו גם את זה, אבל הסכמנו שהם יתפללו בסמוך לכותל, מבלי שנכיר בריבונות כלשהי שלהם עליו, וזאת בהסתמך על החלטת ועדת shaw הבריטית מ-1929, שהכירה בכך שהבעלות על הכותל היא של הווקף האסלאמי, בשעה שליהודים הותר להתפלל לידו בתנאי שלא ישתמשו בשופר.[56]
בעקבות הפסגה הם תבעו, באמצעות מתווכים, להקים בית כנסת קטן ברחבת החרם ולהסתפק בכך. כאשר הצעתם נדחתה, הם שבו והציעו שמדינה אסלאמית תקים לעצמה מבנה שחלק ממנו ישמש את היהודים כבית כנסת. גם את זה דחינו. לאחר מכן הם הציעו שהריבונות [על הר הבית] תהיה של האל ואף אחד מהצדדים לא יתבע את החזקתו. דחינו הצעה זו משום שהאל ריבון בכל היקום; מדוע יש לקבוע את ריבונותו באופן ספציפי במקרה הזה? הם רצו לקבוע זאת באופן ספציפי במקרה זה כדי שהריבונות תחזור אליהם, מאחר שהם, לטענתם, הקרובים ביותר לאל מכל עמי העולם...
עמדתנו בנושא ירושלים נותרה פשוטה ובלתי מורכבת כלל: ירושלים היא חלק מהאדמות שנכבשו ב-1967 והחלטה 242 חלה עליה. היא חייבת לחזור לריבונות שלנו, ואנו נקים עליה את בירתנו. אין לנו מניעה שירושלים המזרחית וירושלים המערבית יהיו פתוחות זו בפני זו וישתפו פעולה בעבודת העירייה."
בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם"[57] אמר: "[בועידת קמפ דיויד] אמרנו להם, לא נסכים שתהיה לכם כל נוכחות בכותל המערבי. לעומת זאת, בכותל הדמעות, אתם יכולים לקיים את טקסיכם [הדתיים]. לגבי שכונת אל-מע'ארבה, ניתן למצוא פתרון. מעבר לכך, כל ירושלים המזרחית צריכה להיות שלנו. ביום האחרון הם הציגו לנו הצעה מצחיקה ביותר והיא שההשגחה על החרם תהיה לפלסטינים ואילו הריבונות על מה שמתחתיו תהיה לישראלים. כמובן שאנו ראינו בכך בדיחה והצעה משפילה, שאיננו יכולים לקבלה, ולכן דחינו אותה."
כמו כן אבו מאזן דחה את הטענה שבעבר בית המקדש היהודי בהר הבית. בראיון לשבועון הערבי ישראלי "כל אל-ערב"[58] אמר: "הם תובעים שנשכח מה שקרה לפני חמישים שנה לפליטים - ואני מדבר בתור פליט חי ונושם - ובה בשעה טוענים שלפני 2000 שנה היה להם מקום מקדש. מי שרוצה לשכוח את העבר, אינו אמור לבוא ולטעון שהמקדש [היהודי] מצוי מתחת לחרם. אני קורא תגר על כך שהדבר נכון. אלא שגם אם הדבר נכון, אנו איננו מקבלים זאת, משום שאין זה הגיון של אדם הרוצה בשלום הלכה למעשה."
ה. סוגיית הפליטים ו"זכות השיבה"
על פי תפיסתו של אבו מאזן, לא יושג השלום מבלי לממש את זכותו של כל פליט לשוב לביתו. במאמר פרי עטו, שהתפרסם ביומון אל-חיאת[59], כתב אבו מאזן: "יש לציין בעניין זה, וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלסטינית, משום שאדמות הרשות הפלסטינית, שבעתיד יהיו מדינת פלסטין, לא היו [צד] שגירש פליטים, אלא דווקא זה שקלט אותם. אין אפילו פליט אחד שיצא מעזה, חברון ושכם. כל תושבי הערים האלה נשארו בהן וקלטו פליטים מהשכנים, עד ששבעים אחוזים מתושבי עזה הם פליטים וכך גם ארבעים אחוזים מתושבי הגדה המערבית. לכן, כאשר אנו מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום ששם מצוי רכושם..."
עמדה דומה הביע בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם"[60]: "אך טבעי הוא שכל פליט ישוב לביתו, ומי שאינו רוצה בכך יקבל פיצוי." כמו כן, במהלך פגישת עבודה עם ראשי וחברי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה אמר: "השלום לא יושג מבלי להשיב לפליטים את זכויותיהם המקודשות אשר לא ניתן לגעת בהן... זאת זכות אישית של כל פליט ואף אחד אינו יכול להגיע להסכים בעניינה ללא הסכמתו." [61]
אבו מאזן אף הביע את רצונו האישי לשוב לצפת, עיר הולדתו. בתשובה לשאלת השבועון הערבי-ישראלי "כל אל-ערב"[62], האם יממש בעצמו את זכותו בדרישה לשוב לעיר הוולדתו צפת השיב: "אני מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת."
אבו מאזן חזר בראיונות שונים על עמדת אש"פ בעניין הפיצויים: הן מי שמעוניין לשוב והן מי שאינו מעוניין בכך זכאי לפיצויים. בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם"63]] אמר אבו מאזן: "אנו הבהרנו את עמדתנו והיא שעליהם [הישראלים] לשאת באחריות ההיסטורית ולהכיר בזכות השיבה ושעל ישראל לשלם את הפיצויים למי שרוצה ולמי שאינו רוצה [בשיבה]. עבור מי שרוצה לשוב, כפיצויים על השימוש ברכושו [במשך שנים] ועבור מי שאינו רוצה לשוב, כפיצויים על שווי הרכוש ועל הסבל. בנוסף, עליהם לשלם פיצויים למדינות המארחות את הפליטים. זהו כל מה שאנו תובעים."
במאמר פרי עטו, שהתפרסם ביומון אל-חיאת[64] כתב: "אנו טענו [בקמפ דיויד] שבסעיף ב' של החלטה 242 נאמר כי יש לחפש אחר פתרון צודק לבעיית הפליטים. אין החלטה של האו"ם שעסקה בבעיית הפליטים פרט להחלטה 194 משנת 1949 של העצרת הכללית הקובעת "פיצויים למי שאינו רוצה לשוב". משמעותה של החלטה זו היא שלזכות השיבה יש קדימות, ומי שאינו רוצה בה, יכול לתבוע פיצויים.. הפיצויים צריכים להיות משולמים באמצעות קרן נכסי נפקדים שייסדה ישראל בשנת 1949 כדי לפקח, להפעיל ולהשקיע את כספי הנפקדים הערבים שרכושם נגזל מהם. לכן הפיצויים צריכים לכלול גם את מי שרוצים לשוב - פיצויים על השימוש באדמתם ועל סבלם במשך חמישים שנה ויותר. באופן טבעי, על הפיצויים לכלול גם את המדינות המארחות פליטים: ירדן, סוריה, לבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית. אילו החלטה זו הייתה מיושמת בעת שהתקבלה, לא היו זקוקים אלו הרוצים לשוב והמדינות המארחות אותם לפיצויים. אלא שהחלטה זו לא יושמה, ועברו מאז יותר מחמישים שנה, ולכן [הן] השבים ו[הן] המדינות המארחות - זכאים לפיצויים."
בהמשך המאמר, דחה אבו מאזן את הטענה כי הפיצויים צריכים לכלול גם את יהודי מדינות ערב: "בה בשעה [שהישראלים דחו את תשלום הפיצויים לפלסטינים] הם המשיכו לטעון שהפיצוי צריך לכלול גם את יהודי מדינות ערב. אנו דחינו את התואנה הזו מכל וכל והדגשנו שהיהודים באו לישראל בעידודם של הארגונים הציוניים, והם מכרו את רכושם לפני כן. למרות זאת, אם יש להם טענות כלשהן, עליהם לפנות למדינות מהם יצאו ולבקש את הרכוש שנותר, אם נותר. אבל אנו לא נסכים בשום אופן להשוות בין הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים לבין עזיבת היהודים את ארצות ערב, משום שאין כל קשר בין הטרגדיה של הפליטים לבין יהודי מדינות ערב."
דברים דומים אמר אבו מאזן גם בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם"[65] : "[היהודים מארצות ערב] באו מרצונם החופשי ומכרו את כל רכושם. אם אחרי כל זה יש להם תביעות, הם יכולים לתבוע אותן מן המדינות מהן הם היגרו, זאת אם יש להם בכלל רכוש שכזה, משום שאנו משוכנעים שהם מכרו את הרכוש הזה לפני שבאו לארצנו. ההוכחה לכך היא שכאשר הלך דוד לוי למרוקו וביקר בביתו כשהוא נושא את מפתח הבית, שאלו אותו: האם זהו ביתך? הוא השיב בחיוב. כאשר שאלו אותו למה הוא לא חוזר אליו הוא השיב: מכרתי אותו."
בניסיון להתמודד עם ההתנגדות הישראלית הנרחבת בסוגיה זו דחה אבו מאזן את הטענה כי באמצעות שיבת הפליטים תחוסל מדינת ישראל באופן דמוגראפי. בראיון לשבועון הערבי ישראלי "כל אל-ערב"[66] הוא אמר: "איננו רוצים לחסל את מדינת ישראל. מן ההתחלה כאשר נכנסנו לתהליך השלום החלטנו עקרונית שאנו נחיה בדו-קיום עם ישראל. נושא הפליטים הפלסטינים הוא נושא רגיש ביותר. יש לך ארבעה מליון פליטים שכולם יצאו מאדמת פלסטין ההיסטורית וזכותם לשוב לבתיהם. אנו איננו מחייבים את הפליטים לשוב, אבל אם חלקם ירצו לשוב, הם חייבים לשוב. הדבר ייעשה בהסכם בינינו לבין הישראלים."
בעיני אבו מאזן חשוב במיוחד כי תהיה הכרה ישראלית בעקרון זכותם של הפליטים לשוב, ללא קשר לשאלת מימוש זכות זו. במאמר פרי עטו כתב[67]: "כאשר נכנסנו לפרטים של מספר הפליטים, טען הצד הישראלי שלא יותר מ-150 אלף פליטים עזבו את בתיהם. אלא שאנו התמודדנו עמם באמצעות הנתונים הרשמיים הבינלאומיים ואפילו על פי הנתונים הישראליים. על פי נתוני האו"ם, מספר הפליטים שעזבו את בתיהם היה 950 אלף, ואילו חוגים ישראלים רשמיים קובעים כי מספרם היה 750 אלף. יהא המספר אשר יהא, השאלה נוגעת לעיקרון ולזכות."
גם בהרצאה שנשא בפני ראשי הועדות העממיות במחנות הפליטים ברצועת עזה[68] התייחס להתנגדות ישראל לשיבת הפליטים: "הקשבתי בכנות למספר חברי כנסת ושרים ישראלים. הם שאלו כמה פליטים רוצים לשוב? כאשר הם אומרים את הדברים האלו הרי שהם מסכימים לעקרון. אמרתי להם: 'הסכימו לעקרון ואני אתן לכם את המספר'. בקמפ דיויד הם ביקשו את המספר ואנחנו אמרנו להם: 'אם תכירו בעקרון ניתן לכם עכשיו את המספר'. הכרה בעיקרון היא ההתחלה. כלומר, הכרת ישראל בזכותו של כל פליט פלסטיני לשוב לאדמותיו, אחר כך הפליט יוכל לבחור אם לשוב או לא ויתחיל מו"מ על היישום ועל החלופות האפשריות בכל מקרה ומקרה."
בהזדמנות אחרת הסביר אבו מאזן כי "המשלחת הפלסטינית [לקמפ-דיוויד] סירבה להגביל את מספר הפליטים שיותר להם לשוב - אפילו היו מציעים לנו [שיבה של] שלושה מליון פליטים... זאת משום שרצינו שיכירו בעיקרון ואחר כך נגיע להסכם על לוח זמנים לשיבתם של הפליטים או לפיצוי למי שאינו חפץ בשיבה".[69]
4. הציונות והכחשת השואה
בפרסומים תקשורתיים נטען באופן מוטעה כי אבו מאזן עסק בחקר השואה. למעשה, עבודת הדוקטור שלו שהוגשה במכון לחקר המזרחנות במוסקבה בשנת 1982[70] עסקה בציונות ונושאה היה "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933-1945". בעקבות מחקר זה, פרסם אבו מאזן ספר שכותרתו שונה במקצת "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית." הספר עוסק בדה-לגיטימציה של התנועה הציונית על יסוד "הסכם ההעברה" (1935) בין השלטונות הנאצים לבין נציגי התנועה הציונית, במסגרתו הותרה הגירתם של יהודים מגרמניה לארץ ישראל.
לטענת אבו מאזן, קשרה התנועה הציונית - על פלגיה השונים - קשר נגד העם היהודי ושתפה פעולה עם הנאצים בהשמדתו, משום שראתה בפלסטין בלבד את היעד הראוי להגירת יהודים.
בהקדמה לספרו, התייחס אבו מאזן באופן נרחב יותר מבעבודת הדוקטורט שלו לשאלת מספר הקורבנות היהודים בשואה והכחיש את הנתונים הידועים. כך כתב בספרו:
"במלחמת העולם השניה נהרגו ארבעים מליון איש בני עמים שונים בעולם. העם הגרמני הקריב עשרה מליון איש, העמים הסובייטים עשרים מליון ואת יתר [ההרוגים הקריבו] יוגוסלביה, פולין ושאר העמים. אולם לאחר המלחמה התפרסם כי ששה מליון יהודים היו בין הקורבנות וכי מלחמת ההשמדה הופנתה בראש ובראשונה כנגד היהודים ואחר כך כנגד שאר עמי אירופה.
לאמיתו של דבר, איש אינו יכול לאשר מספר זה או להכחישו לחלוטין. במילים אחרות, מספר הקורבנות היהודים יכול להיות ששה מליון ויכול להיות קטן בהרבה - אפילו פחות ממיליון. [עם זאת] העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים [שנרצחו] אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח - ולו של אדם אחד - הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו.
נראה כי האינטרס של התנועה הציונית לנפח את מספר הנרצחים במלחמה נועד [להבטיח] הישגים גדולים. הדבר גרם לה לאשר את המספר [ששה מליון], לקבע אותו בדעת הקהל העולמית ובכך לעורר יותר ייסורי מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות באופן כללי. מלומדים רבים התווכחו בשאלת המספר ששה מליון והגיעו למסקנות מביכות לפיהן כלל הקורבנות היהודים מסתכם במאות אלפים..."
נראה כי האינטרס של התנועה הציונית לנפח את מספר הנרצחים במלחמה נועד [להבטיח] הישגים גדולים. הדבר גרם לה לאשר את המספר [ששה מליון], לקבוע אותו בדעת הקהל העולמית וכך לעורר יותר ייסורי מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות באופן כללי. מלומדים רבים התווכחו בשאלת המספר ששה מליון והגיעו למסקנות מביכות לפיהן כלל הקורבנות היהודים מסתכם במאות אלפים. הסופר הקנדי הידוע רוג'ה דילורם[71] התייחס לסוגיה ואמר: עד עתה לא קיימת שום הוכחה כי מספר הקורבנות היהודים במחנות הריכוז של הנאצים הגיע לארבעה מליון או לששה מליון. הציונות דברה תחילה על שנים עשר מליון שהושמדו במחנות ריכוז אלו, אחר כך המספר הצטמצם מאוד והפך לחצי, כלומר לששה מליון בלבד. אחר כך המספר הצטמצם עוד יותר והפך לארבעה מליון, שהרי לא יכול להיות שהגרמנים הרגו או השמידו יותר יהודים ממה שהיו בעולם בתקופה זו. למעשה, המספר האמיתי קטן בהרבה מן המיליונים השקריים הללו. ההיסטוריון והסופר [האמריקני], ראול הילברג סבור כי המספר אינו עולה על 896,000. [72]
בהקדמה לסיפרו גם הטיל ספק בקיומם של תאי הגזים כאמצעי השמדה, טיעון אשר לא הופיע בעבודת הדוקטורט שלו ונוסף על ידו בספר על סמך מחקרו של מכחיש השואה רובר פוריסון:
"אחר כך ניסתה התנועה הציונית לתאר כיצד הם נרצחו במחנות הריכוז ובתאי הגזים, כשהיא מתעלמת משתי עובדות יסודיות. ראשית, חלק גדול מהיהודים נשאר בחיים; חלקם ניצלו על ידי התנועה הציונית [שעודדה את] הגירתם לפלסטין, וחלקם [ניצלו בזכות] עמי העולם שהצליחו להגן עליהם ולהרחיקם מהנאצים, כפי שעשתה ברה"מ כאשר העבירה שני מליון יהודים לרפובליקות המזרחיות. בנוסף לכך, מאות אלפי יהודים חיים נמצאו במחנות הריכוז כאשר בנות הברית שחררו את השטחים [שנכבשו על ידי הנאצים]. שנית, חיסול הקורבנות לא התבצע רק במחנות הריכוז ובתאי הגזים. חלק מהקורבנות נפלו כתוצאה מהשתתפות במלחמות ובקרבות וכן בשל הרעב והמחלות שפגעו בכל עמי אירופה. בנוסף לכך, מחנות הריכוז לא היו רק ליהודים אלא כללו אנשים מכל אירופה וביניהם לוחמים, אינטלקטואלים, משכילים, שבויי מלחמה ומתנגדי הפאשיזם."73]]
אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור.
[1] על השינויים שנערכו בחוק היסוד הפלסטיני ראה: אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 11.3.2003. וכן 18.3.2003.
[2] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 10.4.2003
[3] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[4] בראיון שניתן לעיתונים אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[5] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002. למעשה, הראיון נערך כבר בסוף חודש מרץ 2002 בשביל הגיליון הראשון אבל הוא לא הופץ בשל מבצע חומת מגן.
[6] בעקבות התבטאויות אלו איימו גדודי חללי אל-אקצא על חייו של אבו מאזן. ראה: כל אל-ערב, (ישראל), 27.9.2002. כל אל-ערב, (ישראל), 4.10.2002 .
[7] בראיון ליומון הקטרי "אל-ראיה" אמר: "אנו מתנגדים לרצח אזרחים מכל צד. אין הדבר מקובל עלינו, לא במישור האנושי ולא במישור המדיני." ראה: אלראיה, (קטר), 20.7.2003.
[8] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[9] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם], (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[10] אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002.
[11] אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 4.3.2003
[12] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[13] אלראיה, (קטר), 20.7.2003.
[14] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[15] בראיון עיתונאי אמר: "המיליטריזציה של "אינתיפאדת אל-אקצא" גרמה להרס התשתית הפלסטינית ולכן אני מתנגד באופן מוחלט לאופייה המזויין." ראה: אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[16] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[17] מחאתו של אבו מאזן המתמקדת בשאלה מדוע נטל ארגון החזית העממית אחריות מרמאללה על רצח זאבי, מזכירה את ביקורתו של ערפאת על ארגון הג'יהאד האיסלאמי בעקבות נטילת האחריות על פיגוע ההתאבדות הראשון בצומת בית ליד [1994]: "הרי גופות המבצעים התרסקו לרסיסים. מדוע איפה היה צריך לומר את שמותיהם וכי הם יצאו מעזה. [משידורי הטלביזיה הפלסטינית - קלטת וידאו הנמצאת בידי ממר"י] גם אבו מאזן עצמו הבהיר את עמדתו בנושא זה לאשורה בינואר 1999 כאשר הבהיר כי הוא מתנגד לפיגועים משטחי הרש"פ ואולם, בראיון ליומון "אל-חיאת" הלונדוני אמר: אם יבצע מישהו ירי טיל מן הים, אני אינני אחראי עליו... אנו איננו שומרי ביטחונה של ישראל, אלא שומרי בטחוננו והאינטרסם של עמנו ואופוזיציה חייבת להיות אחראית. ראה: אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 23.1.1999.
[18] אל-ראיה, (קטר), 20.7.2003.
[19] אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[20] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[21] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[22] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[23] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[24] התבטאות מסוייגת לפיה מותר להשתמש בנשק ב"שטחי 67" הביע אבו מאזן בראיון ליומון הלונדוני "אל-שרק
אל-אוסט" זכותנו להתנגד [לכיבוש] והאינתיפאדה צריכה להימשך. זכותו של העם הפלסטיני להתנגד ולהשתמש בכל מה שיש ביכולתו בכדי להגן על עצמו ועל ישותו. אוסיף גם, שאם הישראלים באים להקים התנחלות על אדמתך הרי שזכותך להגן [על עצמך] בכל מה שיש ברשותך... בכל האמצעים ובנשק, כל עוד [הם] באו לביתך. זוהי הזכות להתנגדות. האיסור [שלא להשתמש בנשק] חל רק על פעולות מסירות הנפש ועל היציאה להילחם בתל אביב או בירושלים. אין שום הצדקה להילחם נגד צבא. ראה: אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 4.3.2003.
דברים דומים נאמרו גם בראיון שהעניק אבו מאזן למוסף "אאפק ברלמאניה" של היומון הפלסטיני "אל-איאם":
"זכותו של אזרח שביתו נהרס או שאדמתו מופקעת להתנגד... אינני מדבר על הרשות אלא על האזרח [הפרטי]. הוא נלחם כדי להגן על אדמתו, ביתו ושדהו. יש לו זכות לחיות בכבוד. הוא אינו נלחם בתל אביב." אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[25] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[26] באותו ראיון מתח אבו מאזן ביקורת גם נגד אמצעי התקשורת הערביים באומרו: "אמצעי התקשורת ובמיוחד תחנות הלווין הערביות הסעירו את רגשות האנשים וחיזקו את המגמות הפלסטיניות ההרפתקניות על חשבון הזרם ההגיוני."
[27] הדברים נאמרו בראיון לטלביזיה LBC ראה: אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002.
[28] אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[29] הראיון ניתן עבור העיתונים אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[30] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002. דבריו של אבו מאזן עוררו סערה בקרב בני משפחותיהם של 13 השהידים מקרב ערביי ישראל אשר פרסמו גילוי דעת בו גינו את דבריו של אבו מאזן ודרשו ממנו להתנצל עליהם. ראה: פצל אל-מקאל, (ישראל), 12.12.2002.
[31] להפרדה בין ערביי ישראל לפלסטינים בשטחים התייחס אבו מאזן גם בראיון ליומון הערבי ישראלי "כל אל-ערב". בתשובה לשאלה האם למיעוט הערבי בישראל תהיה זכות להשתתף במשאל עם [בקרב הפלסטינים] עתידי על הסכם כלשהו? אמר: "לא. אני אומר במלוא הבהירות: אתם מצויים בישראל, ולא היינו רוצים שתתערבו בנושא זה. עמדה כזו עלולה להכעיס רבים. זהו מעמדכם המשפטי." ראה: כל אל-ערב (ישראל), 25.8.2000.
[32] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[33] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[34] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[35] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[36] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[37] אאפק ברלמאניה, [מוסף של היומון אל-איאם] (רש"פ), גיליון מס' 2 נובמבר 2002.
[38] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[39] אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002.
[40] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[41] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[43] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[44] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[45] אל-איאם, (רש"פ), 7.5.2002.
[46] אאפק ברלמאניה, (רש"פ), גיליון 2, נובמבר 2002.
[47] אל-איאם, (רש"פ), 7.5.2002.
[48] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[49] ההרצאה ניתנה ביולי 2002 ותמלילה פורסם באתר הפת"ח: http://www.fatehorg.org/vb/showthread.php?s=89a9f8d1792566a73fa7fe3c8ec33b8d&threadid=2610&highlight=%DD%D8%ED%D3
[50] אל-אהראם, (מצרים), אל-חליג', (אמירויות מאוחדות), אל-ראיה (קטר), 1.12.2002
[51] הטלביזיה הפלסטינית, (רש"פ), 28.5.1999.
[53] אל-איאם (רש"פ), 28.7.2001 (חלק א'); 29.7.2001 (חלק ב').
[54] הכוונה לאיזור המסגדים בהר הבית.
[55] אל-חיאת (לונדון-ביירות), חלק א' ב-23.11.2000 וחלק ב' ב- 24.11.2000.
[56] האלימות פרצה באוגוסט 1929, אך ועדת שו פרסמה את מסקנותיה במארס 1930 והמליצה על כינון ועדת חקירה בינלאומית. ועדה זו הגישה דו"ח בדצמבר 1930, ובו נקבע כי הבעלות על הכותל נתונה בידי הווקף המוסלמי וכי הסדרי התפילה של היהודים צריכים להיות בהתאם לסטטוס קוו. ואמנם, הסטטוס קוו העות'מאני אסר על שימוש בשופר והטיל מגבלות נוספות.
[57] אל-איאם (רש"פ), חלק א' ב-28.7.2001 וחלק ב' ב-29.7.2001.
[58] כל אל-ערב (ישראל), 25.8.2000.
[59] אל-חיאת (לונדון-ביירות), חלק א' ב-23.11.2000 וחלק ב' ב- 24.11.2000.
[60] אל-איאם (רש"פ), חלק א' ב-28.7.2001 וחלק ב' ב-29.7.2001.
[61] אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 25.10.2002
[62] כל אל-ערב, (ישראל), העותק נמצא בידי ממר"י
[63] אל-איאם (רש"פ), חלק א' ב-28.7.2001 וחלק ב' ב-29.7.2001.
[64] אל-חיאת (לונדון-ביירות), חלק א' ב-23.11.2000 וחלק ב' ב- 24.11.2000.
[65] אל-איאם (רש"פ), חלק א' ב-28.7.2001 וחלק ב' ב-29.7.2001.
[66] כל אל-ערב (ישראל), 25.8.2000.
[67] אל-חיאת (לונדון-ביירות), חלק א' ב-23.11.2000 וחלק ב' ב- 24.11.2000.
[68] אל-חיאת, (לונדון), 26.11.2002.
[69] אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000.
[70] עותק של העבודת הדוקטורט מצוי בידי ממר"י.
[71] השם, כפי שהוא מופיע במחקרו של 'אבו מאזן', אינו מוכר.
[72] מחמוד עבאס, "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית", עמאן: דאר אבן רשד, 1984
עמ' ג'. 'אבו מאזן' מציג את ספרו של הילברג חורבן יהודי אירופה, עמ' 670 כמקור לנתון זה. אולם, מבדיקת דברי הילברג עולה כי נתון מעין זה כלל לא הוזכר. אדרבה, לדברי הילברג, בשנים 1945-1939 איבדה יהדות העולם כשליש מאנשיה; מספרה הצטמצם מכששה עשר מליון לכאחד עשר מליון איש. יש לציין כי בגרסה הרוסית המקורית של המחקר, העיסוק בשאלת מספר הנרצחים היהודים מצומצם יותר מאשר בגרסה הערבית, ובמסגרתו מצוטט רק נתון זה, המבוסס - לדברי 'אבו מאזן' - על דברי הילברג.
[73] שם.