מדיניות איראן כלפי ארה"ב לאחר נפילת בגדאד: עוינות של ח'אמנאי מול פרגמטיזם של רפסנג'אני
דרשת יום השישי שנשא 'המנהיג העליון' של איראן עלי ח'אמנאי, לאחר נפילת בגדאד, התמקדה באירועים בעיראק. ח'אמנאי נשא את הדרשה באוניברסיטת טהראן בשפה הערבית שכוונה ככל הנראה לעם העיראקי ולעולם הערבי כולו.
לעומת העוינות שהפגין ח'אמנאי בדרשתו כלפי ארה"ב, נקט נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני העומד כיום בראש 'המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר' ראיה מפוכחת ועמדה פרגמטית הרבה יותר. בריאיון לכתב העת 'אסטרטגיה' (ראהבורד) היוצא לאור על-ידי 'המרכז למחקרים אסטרטגיים' באיראן לא שלל רפסנג'אני את שינוי מדיניות העוינות המסורתית כלפי ארה"ב (ומצרים), אך ציין כי למרות שארה"ב נתפשת על ידי איראן כ"איום" ואולי דווקא משום כך - יש מקום לשנות טקטיקה כלפיה כדי לשפר את עמדת איראן.
ככל הנראה התבטאות מתונה זו כלפי ארה"ב היא סנונית ראשונה מצד בכירים המזוהים עם המחנה השמרני באיראן בתגובה לנפילת בגדאד, הראשונה מתוך שלוש מדינות ב'ציר הרשע', בידי האמריקאים ולאור החשש הגובר באיראן מפני עמדה אמריקאית חריפה נגדה, בשל חתירתה לנשק גרעיני. יש לציין כי המדיניות האיראנית עוד לפני המלחמה התאפיינה בהיערכות לקראת הבאות, אולם אופי ההתבטאות של רפסנג'אני חורג מן העבר.[1]
להלן קטעים נבחרים מדרשתו של עלי ח'אמנאי בערוץ הטלוויזיה של דובאי אל-ערביה:[2]
"מינוי מושל צבאי זר בעיראק מהווה השפלה לחירות ולריבונות העם בעיראק. הם מתכננים למחוק את הזהות האסלאמית והלאומית של עיראק והפיכתה למרכז שליטה אמריקאית על כל המזה"ת כולל על משאביו ואוצרותיו בתחום האנושי והחומרי. הם [האמריקאים] אינם חושבים שהעם העיראקי מסוגל לקבוע את גורלו ואינו ריבון על אוצרות הטבע המצויים באדמתו. הגורמים העיראקיים המועדפים ביותר בעיניהם הינם אותם גורמים שמגישים סיוע רב יותר לתוקפנים הזרים והם [הגורמים] שהיפנו עורף לעמם ולמולדתם.
"המצפון של העם העיראקי ושל בני החורין ושל ההיסטוריה קובע שכל מתן שירות לאמריקה כדי שתשיג את מטרותיה האימפריאליסטיות השפלות - הן בגידה בעיראק, בעמה ובהיסטוריה שלה. החלום אותו חולמים האמריקאים והאנגלים לעולם לא יתגשם, שכן בכל מקום עומדת ההתנגדות בשפתה ובתפישת עולמה מול התוקפנות, על שפתה ודרכה. העם העיראקי הידוע באנשיו הטובים ובמגיניו אינו יוצא מן הכלל ביחס לעיקרון הזה. העם הפלסטיני העשוק שלל מהאויב הציוני האכזר, באמצעות התנגדותו האמיצה, את יכולתו [של האויב] לשבור את עמוד השדרה של ההתנגדות למרות אכזריותו הרבה.
"העם האיראני המאמין והמתקומם יכול היה באמצעות אחדותו וזקיפות קומתו להכשיל את המלחמה התוקפנית שמשטרו של סדאם כפה על [איראן] בסיוע אמריקה ואנגליה יחדיו, ובתמיכת בריה"מ לשעבר והגוש המזרחי, שהתבטאו ב[סיוע] צבאי, הסברתי ופוליטי [לעיראק]. [אולם] העם האיראני הצליח לשמור על גבולותיו וגירש את האויב אל מחוץ להם. הערים האיראניות סבלו במשך שנים מידו של סדאם העושק כתוצאה מן הפצצות והטילים, וצעיריה החופשיים אשר מוכנים להקריב עצמם הופגזו בפצצות כימיות אלא שתגובת הנגד של העם [האיראני] מחקה את כל אגדות הדיקטטורה, האימפריאליזם, הדיכוי והתוקפנות.
התוקפים [האמריקאים] הצליחו להכניע את משטר הבעת' וזה מה שצפינו לגבי משטר שאינו נתמך על ידי העם אלא נסמך על מנגנונים וגורמי דיכוי. אלא שהתוקפים לא יוכלו בשום אופן להכניע את העם העיראקי ואם הם רוצים להימנע מעימות עם העם העיראקי, עליהם לפנות את חייליהם מעיראק באופן מיידי ולהימנע לחלוטין מלהתערב בגורלה של עיראק ובגורל עמה. [ ...] המשאבים והאוצרות של עיראק הם רכושם של העם העיראקי והוא מסוגל למנות את ממשלתו הבאה ולו האמריקאים היו דוברי אמת בטענתם לגבי הדמוקרטיה אסור היה להם להתערב בענייני הפנים של עיראק כדי שהעם יפעל באמצעות משאל עם לקביעת משטרו העתידי, לבחירת בעלי התפקידים ולקביעת הדרך המתאימה לשיקום כל מה שהרסו התוקפים האלה.
"עמדת הממשלה והעם האיראנים ברורה: התנגדנו למשטר סדאם המדכא והעושק וגם התנגדנו לתוקפנותם של זרים כנגד עיראק. באשר למלחמה בין סדאם לבין אמריקה ואנגליה, אנו סבורים ששני הצדדים רשעים, לא הגשנו שום סיוע לאף אחד משני הצדדים והכרזנו על אי הזדהות עם צד כלשהו. אך לא היינו נייטרליים בנושא השמחה [המשותפת] שבין הכובשים לבין העם העיראקי, הכובש הינו תוקפן שיש לגנותו ואילו העם המגלה התנגדות הינו צודק ועשוק, אך התמיכה המורלית והפוליטית לכל עם עשוק שמותקף היא דרכנו ואיננו סוטים ממנה. כיום העם העיראקי נושא באחריות כבדה וכל ויתור או קרע בעמדתו צופן בחובו עתיד קשה עבורו. האחדות הלאומית, הנוכחות בשטח וההשתתפות בהרכבת ממשלה עצמאית המגנה על הזהות האסלאמית הן חובותיו הגדולות ביותר של העם העיראקי והן [מוטלות] במיוחד על אנשי הדת, האינטלקטואלים והצמרת המדעית והפוליטית."
רפסנג'אני על עתיד היחסים עם ארה"ב:
בריאיון לכתב העת 'אסטרטגיה' (ראהבורד) היוצא לאור על-ידי 'המרכז למחקרים אסטרטגיים' באיראן אמר רפסנג'אני כי "נכון הדבר שבשנים הראשונות לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, ברחו מומחי משרד החוץ מהמדינה או פוטרו... [בעקבות זאת] קבוצה של צעירים לקחה לידיה את ניהול ענייני המשרד. אולם ניהול ענייני המשרד מחייבת ידע, מומחיות וזהירות...".[3]
רפסנג'אני צוטט על-ידי סוכנות הידיעות האיראנית- אירנא כמי שמכיר בטעויות שנעשו במדיניות החוץ של איראן: "אסור לנו להיות בעלי דעות קדומות. איבדנו הרבה הזדמנויות בעבר, נקטנו אמצעים מוטעים, או לא נקטנו אמצעים כלל והתמהמהנו בקבלת החלטות."
רפסנג'אני הזכיר את ציוויו של איתאללה רוחאללה ח'מיני כי ניתן להעלים עין מהחובות הדתיות החשובות ביותר לאיראנים כאשר האינטרס של המשטר מחייב זאת: "לכן," אמר רפסנג'אני, "כאשר זה נוגע לאינטרס שלנו, אנו יכולים לפתור כל בעיית חוץ שמאיימת עלינו מנקודת המבט של האסלאם. רפסנג'אני אמר כי העוינות האיראנית כלפי ארה"ב היא בעיקרה פוליטית יותר מאשר דתית: "האידיאולוגיה שלנו גמישה. אנו יכולים לבחור את האינטרס שלנו על בסיס האסלאם. עדיין, לסכן את המדינה על יסוד [הטענה] שאנו פועלים על בסיס האסלאם – אינו מעשה אסלאמי כלל."
הוא הוסיף כי בעיית היחסים עם ארה"ב יכולה להיפתר בשתי דרכים. האחת, באמצעות עריכת משאל עם, באישור המג'לס [הפרלמנט] ו'המנהיג העליון' עלי ח'אמנאי. השנייה, "הבעיה תועבר לטיפול 'המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר' ואנו נדון בה ונכריז על האינטרס [שלנו]. כמובן 'המנהיג העליון' צריך לאשר גם את זה... כאשר עניין הופך לבעיה, הוא מועבר ל'מועצה [לאבטחת האינטרס של המשטר' ] כדי שתתקבל החלטה בעניינו...כאשר אנו מאשרים נושא, אנו שולחים אותו למנהיג שמקבל את [הפסיקה] בעניינו, ואם סוגיית היחסים עם ארה"ב ומצרים נחשבת לבעיה, המועצה יכולה ללמוד אותה."
רפסנג'אני הוסיף כי 'המנהיג העליון' ח'אמנאי אינו נוהג להתערב ישירות בתהליך קבלת ההחלטות ביחס לחוקה או באשר להתנהלות מוסדות המדינה, למעט במקרים מיוחדים מאוד: "ברור שקיימות בעיות עם ארה"ב ומצרים והן שרירות מאז תקופתו של איתאללה ח'מיני. יחד עם זאת, ל'מנהיג העליון' יש שיקולים משלו ביחס לסוגיות אלה."
[1] בצד היותו ידוע בעמדות שמרניות נוקשות היה רפסנג'אני גם המנהיג הראשון באיראן שהתבטא במתינות כלפי ארה"ב כבר ב-1983. מדיניות איראן כלפי המלחמה בעיראק, ראה פרסום ממר"י, מה-17.3.2003.
[2] ערוץ הטלוויזיה של דובאי אל-ערביה, 11.4.2003.
[3] אירנא, 12.4.2003. רפסנג'אני ציין בריאיון כי בעבר נהג משרד החוץ האיראני להתייעץ עם 'המנהיג העליון' באשר לקבלת החלטות אולם הוסיף כי אין בכך צורך וכי משרד החוץ מסוגל לנהל את ענייניו בעצמו מבלי להעבירם לגופים אחרים. הוא הדגיש כי יש לזרז את תהליך קבלת ההחלטות במשרד החוץ "כאשר ברור מה אנו עומדים לעשות."