על הסיבות לכשלון הדמוקרטיה בחברה הערבית

תחת הכותרת "ההתנהגות הדמוקרטית" מנתח ד"ר מאזן אבו בכר, רופא במקצועו, את נושא הדמוקרטיה בחברה הערבית. להלן תמצית מאמרו[1]:

התפישה הרווחת בחברה הערבית היא שדמוקרטיה פירושה בחירות למועצה המחוקקת, לעיריות או לנשיאות, ודי בהן כדי למנוע את רעתו של מאבק אלים להנהגה. אולם, התפישה הנכונה היא שבחירות הן רק צעד ראשון לדמוקרטיה.

הסיבה לכישלונה של הדמוקרטיה ברוב המדינות המתפתחות נעוצה בכך שהיא מקוצצת ומצטמצמת לעניינים פורמליים בלבד הרחוקים מן המהות.

שכן, הדמוקרטיה הינה דרך התנהגות המתחילה משחר ימיו של הילד המושפע מן הסביבה המקיפה אותו בבית, בבית הספר ואצל השכנים; מהתנהגות ההורים, ביחסם אחד לשני וביחסם לילד על בסיס של כבוד הדדי; ומחינוכו על עיקרון הדיאלוג וההקשבה לדעתו על מנת שילמד להקשיב לזולת. כל דרכי ההתנהגות הללו מהוות הכשרה מעשית לילד, כך שכאשר יגדל - הוא ינהג באופן טבעי בצורה דמוקרטית.

אחד התנאים החשובים ביותר להצלחתה של הדמוקרטיה הוא שהיא תיושם בתוך המפלגות ובקשרים שבין המפלגות. כידוע מי שאיננו בעלים של דבר מה איננו יכול להעניקו. לכן – מפלגה שבתוכה שוררת דיקטטורה ומתקיימים בה רק מינימום העקרונות הדמוקרטיים ביחסה למפלגות אחרות - איננה יכולה לתת לציבור שיעורים בדמוקרטיה. ממחקר של הסופר והמדינאי המצרי הידוע, אסמאעיל צברי עבדאללה, עולה כי המלחמה הפנימית בין המפלגות הערביות גרמה לקורבנות רבים יותר מאשר קורבנות הסכסוך הערבי-ישראלי וזאת בשל העדר דמוקרטיה בתוך מפלגות אלו [פנימה] או ביחסיהן עם מפלגות אחרות.

אנו חייבים להתרכז בתוכניות הלימוד בבתי הספר ולהכניס לתוכן חומר בנושא הדמוקרטיה, משום שההתנהגות הדמוקרטית מתחילה מילדות והיא מובנית בילד בהדרגה. אנשים שהחלו להאמין בדמוקרטיה רק בשלב מאוחר בחייהם – עשויים להלל אותה בכתיבה, בהרצאה או בסימפוזיון. אולם, במבחן המעשי הראשון הם הופכים לאויביה בנפש.

במדעי ההתנהגות יש פירוש מדעי לתופעה זו; מסתבר שמה שלמדו הילדים ויישמו בשנות חייהם הראשונות מכתיב את התנהגותם כאשר הם גדלים. לעומת זאת שינוי המתרחש אחרי שהילד הגיע לבגרות הוא קשה ומצטמצם רק לקליטת אינפורמציה חדשה שאינה משפיעה באופן מעשי על התנהגותו. לפיכך, אני – כרופא – אינני יכול לגנות אנשים שאינם מצליחים לנהוג באופן דמוקרטי לאחר שבעברם הם סבלו מדיכוי בתוך הבית, בבתי הספר ובבתי הכלא.

השינוי לכיוון הדמוקרטי טמון, במידה רבה, בשלב הילדות. כל שינוי פתאומי שאיננו מסתמך על בסיס חינוכי - נועד לכישלון, בשל הפער הגדול בינו לבין המורשת המצטברת.

בראיון שערך השבועון "אל-ביאדר אל-סיאסי" עם פרופ' עבד אל-סתאר קאסם, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-נג'אח, מתח פרופ' קאסם ביקורת על העדר חופש בחברה הערבית:

"...חידושים אינם יכולים להתפתח ללא חופש. החופש הוא הבסיס לחידושים בכל חברה. בחברה הערבית אין לנו חופש; האב כובל את בנו, המורה כובל את תלמידו, השליט כובל את האנשים והעיתונים מפרסמים רק מה שהשליט רוצה. העריצות מכתרת אותנו מכל עבר, כל דבר מדכא אותך: אתה מדוכא ברחוב, בבית, באוניברסיטה, במחלקה ובחוג – הדבר מחסל את האישיות. כאשר אין לאדם אישיות כיצד הוא יכול לחדש? כיצד הוא יכול לסייע לבנות את האומה? [האדם הופך להיות] גורם הרסני הפועל למען [הגשמת] מטרות של אחרים. הוא אינו עומד ברשות עצמו ואינו מסוגל לשלוט ביכולתו ובכוחו. כתוצאה מכך בא קץ להיותו אדם והוא הופך לקבוצה אנושית אשר אינה שונה בהרבה מאוסף של בעלי חיים.

 החופש הוא שהופך אותנו מחברת בעלי חיים לחברה אנושית ועלינו להיאבק למענו. אנו לא ניתן חופש זה ואף אחד [גם] לא ייתן לנו את החופש. ישראל או השליטים הערבים לא נתנו לנו זאת ועלינו להלחם, להיאבק ולהתקומם על מנת להשיג זאת. כל זמן שנהיה בלי חופש נשאר מאחור, נשאר מובסים וישראל וארה"ב ימשיכו לשלוט על כל אוצרותינו וכוחנו."[2]