המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונים ערביים לועגים למשאל העם של סדאם חוסיין
26/10/2002

 

עיתונים ערביים לועגים למשאל העם בעיראק ומבקרים את שלטון העריצות

 

תוצאות משאל העם שערך סדאם חוסיין בנוגע לקדנציה נוספת כנשיא –% 100 בעד – עוררו בעיקר לעג וביקורת בתקשורת הערבית.

 

עבד אל-והאב בדרח'אן, בעל טור ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", כתב תחת הכותרת "מאה אחוזים עיראקיים!":

 

"האם משאל העם העיראקי ותוצאותיו ראויים לפרשנות כלשהי? האם מה שהתרחש הוא באמת משאל עם והאם יתכן של'משאל' זה יש משמעות כלשהי? אין ספק ש'מאת האחוזים' מהווים בדיחה שחורה וחצופה שיצאה מהקלפי, למרות שהיתה מוכנה ברשומות עוד בטרם נקבע מועד משאל העם.

 

הכל התנהל כאילו המשטר בבגדאד אינו יודע ואינו רוצה לדעת לאיזו מצוקה הוא הכניס את עיראק ואת האזור הערבי. לכן, הוא מצא פסק זמן כדי לייצר באופן מלאכותי חגיגה נוספת שמטרתה לפאר את הנשיא ולהאדירו, כאילו הוא אינו יודע כלל ואיש לא סיפר לו שארצו עומדת בפני אסון. אין ספק שהעיראקים הצביעו כולם בזכות השארתו של סדאם אבל הכל יודעים כיצד ומדוע הם יצאו אל הקלפי. אין מדובר בסוד שצריך לחשוף אותו: מי שלא מצביע, צפוי לפגוש את גורלו. אבל הם זרמו בהמוניהם להצבעה בתקווה שזו תהיה האחרונה. ועדות [מפלגת] הבעת' עשו את שלהן וגייסו, או ליתר דיוק, איימו אליהם והובילו אותם לעבר ההצבעה 'כן'.

 

כאשר מעשה ההבל מגיע לרמה שכזו, אין ספק שהוא מעורר לעג. היו שרצו לקצר את הדרך מלכתחילה והציעו שהשאלה במשאל העם לא תהיה 'האם אתה תומך בסדאם חוסיין כנשיא כן או לא'? – אלא, 'האם אתה אוהב אותו מאוד או אוהב אותו מאוד מאוד?'. כלומר, ספירת הקולות תעשה בין האוהבים. מי שאוהב אותו 'מאוד' בלבד, משתייך לאופוזיציה, בניגוד לתומכיו [של סדאם] 'האוהבים אותו מאוד מאוד'...

 

לקח חשוב נוסף שניתן להפיק ממשאל העם הזה הוא שעידן ה'תשעים וארבעה' אחוזים חלף והחל עידן 'מאת האחוזים'. עניין זה מוצדק והוא מבוסס על הגיון צרוף. ידוע שמי שמתנגדים לעריץ כלשהו, אינם נמצאים כדי להצביע: או שהם מתים, או שהם בכלא, או שהם בגלות. לכן, לדיקטטור יש את כל הסיבות להתייחס אליהם כאילו הם מחוץ למשחק. מדוע, אם כן, להחשיב אותם ולו ב-0.01%?... מאה אחוזים, אם כן, הוא הנתון הנכון. אין ספק שמי שעשו מאמצים בשנים האחרונות להפוך את המספרים לריאליסטים יותר, בכך שהפחיתו אותם ל-99.98% או ל-96.99% לדוגמא, יגלו שהם הפכו למשל ולשנינה, ואף למושא לשמחה לאיד.

 

למרות הכל, המשטר העיראקי... צריך לדעת שמאה אחוזי הדיכוי שהוא מפעיל לא מנעו מאנשים בתוך עמו לקוות שיבוא 'שטן' מבחוץ להצילם..."[1]

  

סעד אל-עג'מי, בעל טור ביומון הלונדוני בבעלות סעודית "אל-שרק אל-אוסט" כתב במאמר שכותרתו "100%":

 

"100% איננה טמפרטורת הרתיחה, אלא מאת האחוזים בהם זכה הנשיא העיראקי, סדאם חוסיין, במשאל העם האחרון אשר ערך בעיראק. כל בעלי זכות הבחירה שמספרם הוא  11,445,361נטלו חלק במשאל ואף אחד לא נעדר– לא מפאת מחלה לא מפאת רעב ולא מפאת שכחה או מצב רוח [רע].

 

במשאל אשר נערך בשנת 1995 השיג הנשיא תמיכה של 99.6 אחוזים מכלל הקולות. [אולם] המטרה המוצהרת של המשאל בפעם הזאת היתה ברורה וחד משמעית: מה שדרוש הוא [תמיכה] של 100%, אפילו אחוז התנגדות של 0.4% מהקולות [כפי שקרה במשאל] בשנת 1995 אינה מקובלת על הנשיא, המנהיג, לוחם הג'יהאד, סדאם חוסיין.

 

נשאלת השאלה האם הנשיא העיראקי סבר כי מי שאמרו לו 'לא' במשאל של 1995 היוו בסך הכל 0.4% מהעיראקים? אם זה מה שהוא חשב הרי שזהו אסון ואם הוא ידע שזהו באמת אחוז מפוברק ולא היה שבע רצון [אלא] כשהמשיך לפברק את האחוזים זהו אסון גדול יותר: אם הוא סבר באמת שאחוז מתנגדיו אינו עולה על 0.4 משמעות הדבר היא שמחד גיסא הוא אינו יודע מה קורה בתוך עיראק ומחוצה לה, ומאידך גיסא הוא לא היה יכול לשאת אפילו את האחוז הקטן הזה של מתנגדים. אולם, אם הוא ידע שאחוז זה מפוברק מיסודו... ורצה להוסיף על הפברוק הרי שבכך הוא דפק מסמר נוסף בארון המתים של משטרו, וזאת משום שהוא לא תופס את מידת המיאוס והאירוניה אשר הסבו לו ולמשטרו מאת האחוזים אותם העניק לעצמו במשאל העם האחרון...

            

בתחילת מלחמת עיראק-איראן, נפוץ שיר, שמלותיו: 'שלושה עשר מליון אנשים והעם שמו סדאם חוסיין'. הסטטיסטיקה העיראקית הרשמית מראה כי מספר תושביה של עיראק כיום הוא 22 מליון. בחשבון פשוט: במלחמת עיראק-איראן מתו מליון, במלחמת כיבוש כווית ושחרורה מתו חצי מליון עיראקים. כמו-כן, [עמדתה] הרשמית של עיראק היא שמליון וחצי ילדים מתו בגלל המצור, שלושה מליונים ברחו מהאלימות ומהדיכוי וארבעה מליון חיים בכורדיסטאן. אז איך זה שמספר תושביה של עיראק נהיה 22 מליון? אני משאיר את התשובה לקורא הנכבד..."[2]

 

אחמד אל- רבעי אף הוא בעל טור ב"אל-שרק אל-אוסט" כתב אף הוא בנושא:

 

"הבחירות האחרונות בעיראק ראויות לשמש חומר למחקר בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות המכובדות. אלה בחירות יוצאות דופן, מיוחדות, חסרות תקדים ומנוהלות בקפידה בצורה מעוררת התפעלות: לא היה צורך לספור מחדש את קולות הבוחרים בקלפיות כפי שקרה בבחירות האחרונות של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, במדינת פלורידה; לא היה איחור [בהודעה על תוצאות הבחירות] בשל מספרם הרב של האיים והאזורים המבודדים כפי שקרה באינדונזיה; ואין שם צורך להסתמך על טכנולוגיות חדישות כדי למנות את הקולות כפי שקורה בדמוקרטיות המזויפות במזרח ובמערב.

 

עזת אבראהים... בישר במלוא הרצינות על תוצאות הבחירות: 'הנשיא שלנו, סדאם חוסיין, ישמור עליו האל, זכה בבחירות במאת האחוזים. כל בעלי זכות הבחירה שמספרם הוא 11,445,638 הגיעו לקלפיות להצביע וכולם בחרו בנשיא. זהו מפגן יוצא דופן של הדמוקרטיה אשר עולה על כל הצורות האחרות של הדמוקרטיה.'!

 

ברור שהיתה שם יכולת אדמיניסטרטיבית גבוהה בבחירות בעיראק משום שלא היתה ולו טעות אחת מצד אף בוחר למרות אחוזי הבערות הגבוהים ולא נעשתה שום טעות מצד ועדת הבחירות בכל הכפרים והערים בעיראק. [אולם] החשוב מכל הוא שאף עיראקי בעל זכות בחירה לא מת בליל הבחירות. זהו פלא חסר תקדים ש-11 מליון תושבים במדינה, ובהם אנשים חולים,קשישים וכאלה שנוהגים בדרכים מסוכנות, הולכים לישון, ואיש מהם לא מת באותו לילה!..."[3]

 

עדלי צאדק,סגנו של נביל שעת', שר התכנון ושיתוף הפעולה הבינ"ל ובעל טור ביומון הפלסטיני, "אל-חיאת אל-ג'דידה" כתב על הצורך לחולל שינוי במשטר ההערצה העצמית של סדאם:

 

"...הנסיבות והצורך מאפשרים למתוח ביקורת [על עיראק] ע"י ידידיה וע"י אלה המעריכים את עמדת הנהגתה האמיצה המסרבת לקבל את ההגמוניה האמריקאית. כותב שורות אלה הוא  מבין אותם הידידים והוא גם נכח – בהזמנתה של עיראק – במשאל העם לבחירת נשיא הרפובליקה באוקטובר 1995 וזכה לאירוח ולליווי מכובדים ולהסעה מבגדאד לשדה התעופה בעמאן במכונית מרצדס ממשלתית!...

 

אין מנוס מלהתחיל מיד ומרצון [עצמי]... בחיסול כל תופעות הנרקיסיזם וההערצה העצמית... אין הגיון וצורך, לדוגמא, בכל התמונות הענקיות של הנשיא סדאם חוסיין כשהוא חובש את אותו כובע קאובוי אמריקאי ומחזיק רובה שדומה לזה של אותו קאובוי. תרבות הכובעים, הרובים והאקדחים היא תרבות של הלוחם הלבן... אשר מחק עמים שחיו על אדמתם והתיישב במקומם...

 

וכך גם הפסלים בדמותו של סדאם חוסיין אשר עושים רושם כי דיקטטור בדומה לסטאלין כפה אותם בכוח, בעודו בחיים, על כיכרות, רחובות הערים וגניהן. [פסלים אלה] אינם עולים בקנה אחד עם המורשת הערבית והמוסלמית אשר שואפת לצניעות... אדרבה, ניפוץ הפסלים הוא אחד המפתחות לשליחות המוסלמית, שקריאתה, 'אללה אכבר', כתובה כיום על הדגל העיראקי!...

 

אין מנוס לסדאם מלשנות את דרכי הפעולה שלו הן אלה שהזכרנו ואין אלה שלא הזכרנו... אין מנוס מלהתחיל במעבר לדמוקרטיה, מלהפסיק את הנרקיסיזם ולהפטר מכל ההערצה העצמית המיותרת הזו..."[4]

 

 

גם "החנינה הנשיאותית" של אסירים ערביים בעיראק, עוררה לעג. האינטלקטואל הליברלי הסורי, מישל כילו, שהיה ממובילי "מסמך האלף" עליו חתמו אינטלקטואלים סוריים בדרישה לרפורמות ליברליות בעקבות עלייתו של בשאר אסד לשלטון. וכמו רבים מראשי התנועה נכנס לשתיקה לאחר שהתנועה דוכאה בידי אסד.

 

כעת שב כילו ופירסם מאמר ביומון הלבנוני "אל- נהאר"  תחת הכותרת "אסירי בגדד" בו הוא מותח ביקורת על מדיניות המעצרים הפוליטיים של המשטר העיראקי, תוך שהוא משליך את דבריו על כלל המשטרים הערביים[5]:

 

"לפני שבועיים השתתף סגן ראש ממשלת עיראק, טארק עזיז, בועידה בדמשק ונשא הרצאה ארוכה בה נשאל מדוע ארצו לא משחררת את האסירים הפוליטיים למרות שהמלחמה בפתח. עזיז השיב בנחרצות: 'אין אסירים פוליטים בעיראק... תן לי רשימת שמות של האסירים הפוליטיים ואני מבטיח לך בשמו של הנשיא והמנהיג, סדאם חוסיין, בשמי ובשם ההנהגה לשחררם מיד'. הוא השתתק לרגע ואחר- כך אמר לשואל: 'העובדה שאתה מעלה סוגיות כאלו בתקופה שכזו היא מעשה רמייה זול שמטרתו להביך את ההנהגה העיראקית.'

 

כאשר ראיתי את העיראקים שרים ורוקדים באלפיהם ברחובות בגדאד בעקבות החנינה הנשיאותית [שניתנה] להם, קיוויתי לראות את פניו של טארק עזיז אשר הכחיש את קיומם של אסירים פוליטיים, שעם שחרורם התברר כי הם מונים עשרות אלפים. חצי מהעם העיראקי יצא לרחובות כדי לבטא את שמחתו על שחרורם. אם הייתי רואה את 'האדון הסגן', כפי שהוא כונה בועידה, הייתי מעלה בפניו את השאלות הבאות מבלי להמתין לתשובה, משום שההחלטה על החנינה ושחרורם של הכמות האדירה הזו של אסירים הרס את אמינותו בעיניי:

 

1. האם אותם אסירים נתנו את קולם לסדאם חוסיין במשאל העם האחרון בו זכה במאה אחוזים מהקולות? אם כך פעלו, האם עשו זאת כי פחדו ממנו או שמה שדחף אותם היה רצונם לרצות אותו ולבקש ממנו מחילה, בתקווה שיורה על שחרורם? או שמא הם העניקו לו את קולם מתוך אהבתם אליו ושנאתם לעצמם?

 

2. האם מותר לי להניח כי חלק מהמשפחות של אותם אסירים לא העניקו את קולם לנשיא ולכן הוא לא זכה בשיעור של מאה אחוז? האם מותר לי לחשוב שהנחה זו הגיונית לאור גילויי השמחה ברחובות בגדד ובבתי הכלא שלה? [שכן] אם הוא זכה במאת האחוזים כיצד עלינו להבין את שמחתם ויציאתם לרחובות כדי לקבל בברכה הן את פני מתנגדיו והן את אלה אשר הפרו את רצונו ושהגיע להם שיושלכו לבית הכלא? [לעומת זאת,] אם שמחתם אמיתית... מדוע הם נתנו את קולם בצורה גורפת למי שכלא את בניהם?

 

האם מדובר בפיצול האישיות הפוגע בקורבנות העריצות והפחד? או שמא אלו הם השקר והצביעות הכללית אשר גורמים לעשוק להפגין שמחה על מצבו ולהתייחס למי שעשק אותו כאילו היה הצדק בהתגלמותו?...

 

3. מדוע הם נכלאו? האם משום שהם חלקו על דעתה של ממשלת ארצם וסיכנו את האחדות הלאומית? נראה שהם לא היו באמת מסוכנים, אחרת מדוע הם שוחררו ערב התוקפנות האמריקאית הצפויה שיכולה להוות הזדמנות עבורם לנקום על שנות חייהם האבודות – במיוחד אם הם היו סוכנים זרים, כפי שתיאר אותם האדון טארק עזיז בדמשק. [לעומת זאת] אם הם אינם מסוכנים מדוע הם נכלאו? האם למען האחדות הלאומית? אך החנינה הנשיאותית ציינה ששחרורם מבתי הכלא יחזק את האחדות הלאומית. האם אתם רוצים שנאמין כי הכנסתם לכלא ושחרורם מתוכו, שניהם נעשו למען אותה מטרה: הגנה על האחדות הלאומית וחיזוקה? אם כך, אתם מזלזלים באינטליגנציה שלנו!...

 

4. מה השתנה והפך את השארתם בכלא של אותם 'אזרחים טובים' – כפי שכינה אותם מנהל שרות בתי הכלא העיראקי, אל-ג'בורי, בראיון לערוץ הלווין 'אל- ג'זירה' – לדבר המסכן את ביטחונה של עיראק ומשטרה? מה הפך אותם ל'אזרחים טובים' שאפילו אי אפשר להשאיר אותם בכלא? דרך אגב, האדון אל- ג'בורי לא דיבר על אסירים אלא על דיירים. הוא השתמש בשפה שהתכחשה לקיומם של בתי כלא בעיראק למרות שהוא דיבר מול אחד מהם – כלא אבו ע'ריב בבגדאד!

 

האין זו חרפה כפולה שהמסכנים האלה מעבירים שנים ארוכות מחייהם מאחורי סורג ובריח, בכיר בארצם מכחיש את קיומם ואז הם משוחררים באלפיהם וללא תנאי עם תעודת יושר הרואה בהם 'אזרחים טובים' שהאחדות הלאומית לא שלמה בלעדיהם, משום שהם – כפי שאמר אל- ג'בורי – יגנו על מולדתם אם אמריקה תתקוף אותם? [הוא אמר דברים אלה] מבלי להוסיף את המשפט ההגיוני היחיד בהקשר זה, והוא כי כליאתם היתה טעות נבזית משום שהם איבדו בגללה את חייהם על לא עוול בכפם. כליאתם היא זו שפגעה באחדות הלאומית... יתכן שדיכויים הגן על המשטר לזמן מה אולם הוא הרס את המולדת, עיראק, לתקופה ארוכה!

 

מן הראוי להדגיש כי על פי ההיגיון שעומד מאחורי החנינה, לא היתה שום סיבה להשליך אותם לכלא ומהיום והלאה לא יהיה שום תירוץ לעצור או לכלוא אף עיראקי... זהו דף שחור מאוד בהיסטוריה של עיראק אשר היה צריך להפוך אותו לפני זמן רב... זוהי הוכחה חותכת לכך שהמשטר הערבי, אשר המשטר העיראקי מהווה חוליה מרכזית בו, לא היה זקוק לכל האכזריות הזו נגד עמו... כדי להגן על עצמו ושהשליט צריך לכונן קשר אחר עם הנשלט היות שהכלא והמעצר לא מגנים על איש ואינם מבטיחים את יציבותו והישרדותו של שום משטר...

 


[1] אל-חיאת (לונדון), 17.10.2002.

[2] אל- שרק אל- אוסט (לונדון), 20.10.2002.

[3] אל- שרק אל- אוסט (לונדון), 20.10.2002.

[4] אל- חיאת אל- ג'דידה (רש"פ), 20.10.2002.

[5]אל- נהאר (לבנון), 24.10.2002.