חזון פלסטיני דמוקרטי
תחת הכותרת "מורשת העבר היפה" כותב הפובליציסט חסן ח'צ'ר ביומון "אל-איאם":
"אין לנו אוצרות טבע וגם לא די אדמות חקלאיות, לא מים ולעיתים גם אין מספיק אויר. כמו כן אין לנו ישות [פוליטית] מוגמרת. כל מחשבותינו לגבי העתיד נסובות סביב מדינה, שאת גבולותיה הסופיים איננו יודעים עדיין. אולם, מה שאנו [כן] יודעים הוא ששאיפות הישות שלנו גדולות מן האפשרויות שלנו.
לא פעם הצורך להיות טוב מאחרים נובע מדמיונות שווא לאומיים אשר אוחזים בכל עמי הארץ. דמיונות אלו עשויים, לעיתים, להוליך חלק [מן העמים] אל סף האבדון ולפעמים להעלותם למעלת עמים הראויים להערכה.
במהלך שלושים השנים האחרונות אחזו בנו דמיונות שווא שונים ומלחמותינו השונות הוסיפו לדמיונות אלו אופי של עובדות שאינן ניתנות לערעור. הרגשנו שאנו שונים מהערבים וכל מה שאנו זקוקים לו הוא רק כברת ארץ שעליה נבנה אוטופיה חדשה.
הידרדרותם של דמיונות אלו מזה חמש שנים הביאה לבחינה מחדש מכאיבה ולהרגשה מתמדת של אובדן הביטחון. למרות זאת לא כל מה שחלמנו עליו היה דמיון שווא והאוטופיה לא היתה רק משחק לצורך גיוס רגשי ולשלהוב הדמיון...
איננו יכולים לחיות ללא רעיון מאחד. מקור קלוננו ואובדן ביטחוננו בחמש השנים האחרונות מתבטא בהעדר רעיון זה. [הכוונה ל]רעיון מאחד אשר ילכד את הפלסטינים בכל מקומות המצאם ותלהיב אותם בלהט המתוק הזה שחווה כל מי שחי בראשית שנות השבעים.
הבה נאמר כי הניסיון לבנות מדינה יחודית [באופיה] בעולם הערבי עשוי לשמש היטב כרעיון מאחד כזה, שסביבו יתלכדו הפלסטינים. גם ידידינו משורות לוחמי אש"ף עשויים לקבל אותו, אולם זאת בתנאי שקודם לכן תושלם הקמת הישות...
ישנה גם עמדה אחרת - שאני תומך בה – הגורסת כי מה שנזרע היום נקצור מחר ואני סבור כי מה שזרענו עד היום לא מאפשר לנו לחלום על ניסיון [מדיני] יוצא דופן, אלא יוצר שוב את המאפיינים של המדינה הערבית אותם אנו מכירים ומתעבים.
איננו רוצים להיות דגם מוקטן של סוריה או עיראק, שם שולטת דיקטטורה עדתית או מפלגתית באמצעות הצבא ומנגנוני המודיעין ושוררת בהן אידיאולוגיה שקרית של שוויון ביומרות שווא של פלורליזם מפלגתי, דמוקרטיה ובחירות, יומרות שגם הם וגם אנחנו מכירים. איננו רוצים להיות העתק של לוב או סעודיה. בלוב יש אדם המנסה לעצב עם שלם בדמותו ובסעודיה אין חוקה, אין פרלמנט ואין זכויות אדם.
איננו רוצים בזה, ואפילו רצינו - לא היינו יכולים [לאמץ דוגמאות אלו], שכן הן קיימות במדינות שאין דבר המאיים על קיומן ועל ריבונותן הטריטוריאלית ויש להן הון המאפשר להן שלא להזדקק לסיוע חוץ. אשר לנו, הרי ריבונותנו הטריטוריאלית (כאשר תוגשם) תהיה מאויימת וחסרה ואנו נמשיך להסתמך על סיוע החוץ כעל אחד המקורות העקריים לפיתוח...
הדיון ברעיון המאחד היה ונשאר אחד הסוגיות החשובות ביותר בתרבות הפלסטינית, במובנה הרחב. במסגרת הרעיון הזה [עולות] שאלות הנוגעות לאופיה של החברה הפלסטינית העתידית, לסוג השלטון [שישרור בה] ולעתידה של פלסטין ההיסטורית עצמה.
דברנו על המאפיינים החיצוניים, אך לא דברנו על הרעיון עצמו שניתן לתמצתו בכמה מילים: מדינה דמוקרטית חילונית בפלסטין אם במסגרת של שתי מדינות לשני עמים ואם במסגרת של מדינה אחת מאוחדת.
אש"ף העלה רעיון זה מראשית שנות השבעים, אולם תרגום הסיסמא למהות לא היה אפשרי אז משום שלא היתה ארץ. מבלי להתייחס לאופי ההסדר הפוליטי [הנדון] עתה – אופי המשטר והחברה שבהם נבחר נוגע לא רק לנו [כיום] אלא גם מצביע בברור על עתיד ישותנו.
כיום, לראשונה בתולדותנו ניתן לדבר על המהות. בתחום החינוך [למשל] קיימת סוגיה הקשורה לתוכניות הלימוד. איננו רוצים להעתיק מחדש את תוכניות הלימוד הירדניות או המצריות, אלא [אנו רוצים] תוכניות לימוד פלסטיניות מתקדמות, נאורות וחדישות. סוגיה זו עשויה להמשך שנים ארוכות אולם היא גורלית ואין לה תחליף...
[דוגמא נוספת] נוגעת למערכות החקיקה. אין [בנמצא] חצי דמוקרטיה, רבע דמוקרטיה, דמוקרטיה זמנית, דמוקרטיה ארוכת טווח, דמוקרטיה ערבית ודמוקרטיה זרה. ישנה [רק] דמוקרטיה אחת שנקבעה באמנות האו"ם ובאמנות זכויות האדם. כל החקיקה בארצנו ביחס לנשים, לילדים, לעבודה, לפועלים, למפלגות, לפרסום, לאזרחות, לזכויות הפרט והקבוצה, למשפט ולחוקי העונשין חייבת לעבור דרך מסננת האמנות הללו וערכיהן.
סוגיות אלו העסיקו בעבר ועודן מעסיקות את השמאל הפלסטיני. אולם, ניסיון השנים האחרונות מלמד על דלות האידיאולוגיה ועל העוני המחשבתי של שמאל שנפגע בתסביך אוסלו. מזה חמש שנים ארגון 'החזית הדמוקרטית' לא ניהל [ולו] מערכה אחת למען הדמוקרטיה בפלסטין. כך גם ארגון 'החזית העממית' לא ראה את הפועלים ואת הנשים כחלק מן העם ולא ניהל [ולו] מאבק אחד של איגודים מקצועיים מזה חמש שנים ולמותר להזכיר את הביישנות שבה מדברים הארגונים הללו על רעיון החילוניות בפלסטין.
למרות זאת, עוד לא אבדה ההזדמנות וכפי שיודעים החולמים בכל זמן ומקום [בכל] אוטופיה יש משהו מן ההווה לא פחות משיש בה מן העתיד. ואין מנוס מלבקר את ההווה הפגום באמצעות עתיד שהוא [עצמו] היה חלק ממורשת העבר היפה."[1]
[1] אל-איאם (רש"פ), 2.11.1999.