על דרך פעילותו של השגריר האמריקני בקהיר
העיתון "אל-שרק אל-אוסט" דיווח מקהיר על פעילותו המקורית של שגריר ארה"ב במצרים[1]:
"השמועות בדבר ניסיון ההתנקשות בשגריר ארה"ב בקאהיר, דניאל קרצר, באו בעקבות מתקפה מילולית תקשורתית שהתנהלה מעל דפי העיתונים במצרים בינו לבין כמה אנשי רוח מצריים.
השגריר קרצר העביר את זירת המערכה לבתי הקפה בקאהיר העתיקה והחל לנהל 'דיפלומטיה של בתי קפה' – כפי שמכנים זאת בבדיחות הדעת אנשי הרוח.
בפגישות שבועיות מאורגנות מנסה קרצר למחוק את ההתקפות הגסות שנתקל בהן כאשר הגיע לקאהיר לראשונה בנובמבר 1997 ואשר הביאו אז לבידודו מבחינה תקשורתית. החוגים הפוליטיים בקאהיר התכוננו לאפשרות של קרבות ממושכים עם השגריר החדש, במיוחד משום שהיה אחד החברים הבולטים בצוות של המתווך האמריקני המיוחד לתהליך השלום, דניס רוס. דניס רוס מעורר כעס כללי בקרב השמאל במצרים הסבור כי הצעותיו להסדר נוטות לגמרי לכיוון ישראל על חשבון הזכויות הערביות. כמה עיתונים מצריים הצביעו [גם] על מוצאו היהודי של קרצר ורמזו כי הוא מחייב את קרצר להזדהות עם ישראל.
אולם, המצב השתנה מאוד תוך פחות משנה אחת והשגריר הפך לאורח קבוע בשכונות האסלאמיות של קאהיר במיוחד באזור מסגד אל-חסין. בתי הקפה של שכונה היסטורית זו הפכו לאחד המקומות הבולטים שהשגריר האמריקני אוהב לבקר בהם, ותוך חודשים מעטים הוא הפך לחברם של רבים מאנשי האליטה המצרית בתחומים שונים – פוליטיים, תרבותיים ותקשורתיים. בעזרת צוות עבודה מיוחד של השגרירות הצליח קרצר לפזר הרבה מרחשי הלב [הקשים] שהקיפו אותו בקאהיר לפני שקיבל את תפקידו הדיפלומטי.
בבתי הקפה של שכונת אל-חסין עורך קרצר את פגישותיו הדיפלומטיות החשובות ביותר ובהן הוא משמיע את הצהרותיו הפוליטיות הבולטות ביותר. הוא הפך לפנים מוכרות למבקרי בתי הקפה, אשר - ברגע שמזהים אותו - מתחרים ביניהם כדי לצלמו למזכרת או להפנות אליו שאלות בנוגע לקשרי מצרים-ארה"ב ולעיתים לאשרת הגירה לארה"ב.
באוגוסט 1999 נפגש בבתי הקפה – בתקדים ראשון מסוגו - היועץ התרבותי של שגרירות ארה"ב בקאהיר עם מחברים מצריים המשתייכים לשמאל וביניהם: מחמד אל-בסאטי, עבד אל-חכים חידר ואבראהים מנצור. במהלך הפגישה התנהל ויכוח בין הצדדים בנוגע לניסיונותיה של וושינגטון לכפות על העולם את ההגמוניה שלה. במשך שעות היו הדיפלומטים האמריקנים בעמדת התגוננות בפני התקפות אנשי הרוח המצרים על האלימות שבסרטים האמריקנים ועל העדרה של תרבות אמריקנית שיכולה להתחרות בתרבויות האירופאיות בשירה, בספרות ובתאטרון ולא בתרבות הערבית ובמורשתה היצירתית הגדולה."