שלילת היוזמה ללמד על הטבח בכפר קאסם בבתי"ס בישראל
תחת הכותרת "אסטרטגית הטבח" מותח פארוק ואדי, בעל טור ביומון "אל-איאם", ביקורת על יוזמתו של שר החינוך, יוסי שריד, ללמד בבתי הספר בישראל על הטבח שביצעו חיילי משמר הגבול בכפר קאסם בשנת 1956 ועל לקחיו:
"לפתע פתאום, ובאיטיות ניכרת, נע המצפון הישראלי המתנשא בתנומתו שהתארכה מאוד, ומפתיע אותנו ביום השנה ל[אירועי] כפר קאסם במעין יקיצה מאוחרת של מצפון נדיר.. נבוך בשל התקרבותו לניסיון לומר דבר מה הדומה להתנצלות הססנית, מצדו של הרוצח כלפי הנרצח, אלא שברגע האחרון נראה כאילו הוא מתנצל בפני עצמו על ניסיון ההתנצלות!..
צעד סמלי זה הוא פרי יוזמה של שר החינוך הישראלי, יוסי שריד.. שאמר: 'האזרחים הערבים במדינה ראויים – 43 שנים לאחר הטבח – לשמוע שאנו נכלמים ממה שקרה.. ושסבלם הוא חרפה עבורנו'.
[יוזמה זו] הדומה להתנצלות ואשר היתה זקוקה ללמעלה מארבעה עשורים של שכחה, לא מופנית לעם בעל שם ברור, אלא מסתפקת [בכינוי] 'אזרחים ערבים' במדינה... מנערת מעצמה את הבושה שדבקה בה ומתעלמת מן העובדה כי מה שראוי להתנצל עליו הוא יותר מאשר [ארוע] כפר קאסם. כלומר, [הוא מתעלם מן העובדה שישראל צריכה] להתנצל [גם] על פעולות הגירוש וההגליה אשר היו האסטרטגיה של הטבח והאמצעי להגשמתו וגם על... מעשי הטבח שביצעה ישראל לאורך ההיסטוריה שלה המוכתמת [בצבע] האדום הניגר מעורקינו מאז תחילת תוכניתה [הציונית] על האדמה הפלסטינית ועד עתה...
עלינו לשבח את היכולת של הממסד הישראלי להעלים את המצפון הישראלי; שהרי לאחר כל השנים הללו מאז ביצוע הטבח, אשר גבה חמישים קורבנות, גדל וצמח דור ישראלי חדש שאינו מודע כלל למה שהתרחש ולא שמע על כך...
לפיכך, בעיני הדור הישראלי החדש, אשר שללו ממנו את תודעת הטבח ומחקו את אסטרטגית הטבח מן ההיסטוריה של מדינתו, [היסטוריה] שנכתבה על ידי היסטוריונים שכותבים מה שאומרים להם - אנחנו נראה כמדברים בשפה בלתי מובנת אם ננסה [אפילו] רק למנות את שמות מעשי הטבח האחרים בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית לצד כפר קאסם.. מדיר יאסין ועד צברא ושתילה דרך [מעשי הטבח] באל-דואימה, בבלד אל-שיח', בעילבון, בצפצאף, בטירה, בחיפה, בדהמש, באל-בעינה, בדיר אל-אסד, בעין זיתון, באבו שושה, בסעסע, באל-ח'צאצ, בקביא ובעוד ערים וכפרים פלסטיניים אשר על שביליהם ובסמטאות זיכרונם משולבים חוטי דמנו אנו!
נשוב אל כפר קאסם, אשר באמצעותו רוצה יוסי שריד לשבש את הדיון על אסטרטגית הטבח [של ישראל] כדי לסבך את התלמידים במבוך של דיון על ההבדל בין הציות לכל פקודה לבין החובה לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל. זוהי הסוגיה אשר בזמנו נידונה עד לזרא בתוך החברה הישראלית ובבית הדין הצבאי ששפט את הרוצחים וניקה את פני הממסד הרשמי באמצעות פרסום גינוי פורמלי לחיילים אשר השתתפו בביצוע 'פקודה בלתי חוקית'. אולם אף אחד לא העלה את השאלה אשר הציג אמיל חביבי עשרים שנה אחר כך: האם הקורבן לא זכאי גם הוא להיאבק נגד 'פקודה בלתי חוקית'?..
חרפת כפר קאסם נשארה חלק מקלונם ההיסטורי [של הישראלים] ואם תוצב רשימה מלאה של מעשי הטבח [שביצעו], הרי ששנת הלימודים הישראלית תתמלא בימים המוקדשים לאזכור מעשי הטבח!
היוזמה של שריד, אשר כביכול מקרבת את המצפון הישראלי לניסיון ההתנצלות, נשארת חסרה באופן מחפיר. ההתנצלות, מילולית או סמלית, לא תשיב את החללים הקדושים והיא לא תחיה את רוחם, אלא אם תהיה ברורה ומפורשת ומותנית בפעולות שייעשו לתיקון החטא ההיסטורי [של ישראל], אשר אסטרטגית הטבח הישראלית היתה רק האמצעי המקובל לבצעו.
אנו לא נסתפק בהתנצלויות סמליות.. נבוכות ובוסריות. וכי ישראל הסתפקה בכמה מילים מגומגמות בגרמנית אל קורבנות השואה?!"[1]
כתב יומון "אל-קדס", עטא אללה מנצור, התייחס אף הוא ליוזמה החינוכית החדשה וכתב: "...שר החינוך, יוסי שריד, הצליח [בהנחייתו לבתי הספר] להביא לכך שההתייחסות אל מה שקרה בכפר קאסם תהיה כאל עניין איום וחסר תקדים. אולם, האמת – אשר שריד יודע אותה – היא ש[הטבח] בכפר קאסם בא לאחר [הטבח] בקביה ולאחר [הטבח] בדיר יאסין ולאחר מאות מעשי טבח שקדמו לו, כפי שאחריו באו מאות [מעשי טבח] נוספים.
עלינו ללמוד את כל המאורעות ולהגיע להחלטה בעניינם שתקל את תהליך הפיוס בין העמים."[2]
עורך השבועון "אל-צנארה", לוטפי משעור, "אנו, גם אם דרשנו ועדת חקירה חדשה שתחקור את טבח כפר קאסם, איננו זקוקים לועדת חקירה...
איננו רוצים שמישהו ייקח את כאבנו ואיננו רוצים לוותר על כאבנו, שהרי אין סיבה לכך. כמו כן איננו יכולים לשכוח את חללינו הקדושים ואת כאב אובדן האדם והאדמה.
לפיכך, הסוגיה תישאר סוגיית 'קלון ישראל'.. ואם הממשלה, ובמיוחד הממשלה הזו, חפצה לשמור על הקלון.. שיבוסם לה [שכן] ההכרה [מצד ישראל] במעשה הטבח היא [בסופו של דבר] לטובת העם בישראל והדורות [הבאים] בישראל."[3]
כתב השבועון "אל-צנארה", סאלם ג'בראן, הביע עמדה שונה לגבי יוזמתו של שר החינוך ותיאר אותה כ"החלטה אמיצה ובלתי שגרתית". לדבריו, "ההחלטה כשלעצמה פותחת פתח להעלאת [הדיון ב]כל סוגיית יחסי המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל עם המנגנון השולט ועם החברה הישראלית".[4]
