על ח'אתמי ומטרייתו של אלברט איינשטיין
בעל טור ערבי ליברלי מסביר מדוע נשיא איראן, ח'אתמי, אכזב את וושינגטון
ב-23 ביולי, 2002, צוטט ב'וושינגטון פוסט', פקיד אמריקאי בכיר שאמר כי ממשל בוש התייאש מן האפשרות שנשיא איראן, מחמד ח'אתמי, יביא לשינוי אמיתי במדינתו. לדברי הפקיד, הנשיא בוש ויועציו הגיעו למסקנה שח'אתמי ותומכיו "חלשים מדי, בלתי יעילים, ולא רציניים בכל הנוגע לעמידה בהבטחותיהם" ולכן הממשל האמריקאי החליט לשנות מדיניות ולפנות ישירות ל"תומכי דמוקרטיה בעם האיראני".[1]
ח'אזם צאע'יה, בעל טור ליברלי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", כתב על האכזבה האמריקאית מח'אתמי. יצוין כי טוריו ומאמריו של צאע'יה מתפרסמים בדרך כלל בעמודיו הפנימיים של "אל-חיאת", ואולם טור זה פורסם בעמוד השער, השמור בדרך כלל לנושאים החדשותיים הבוערים.
במאמרו, כתב צאע'יה:
"הגילוי הפשוט ביותר של אלברט איינשטיין היה קשור למטרייה. הוא שם לב לכך שהוא צריך להשאיר אותה במשרדו כדי שיוכל לשוב עמה לביתו כאשר יורד גשם. ואולם, עד מהרה הוא הבין שאם הוא לוקח את המטריה לבית, המשרד נשאר ללא מטרייה.
הנשיא האיראני, מחמד ח'אתמי, משול למטרייתו של איינשטין: אם הוא מצוי במקום כלשהו, הוא נעדר לחלוטין ממקום אחר. במרבית המקרים, הוא נעדר משני המקומות גם יחד. המסכן הזה נראה למאמינים הקיצוניים קיצוני רק מעט ויתכן שאף מעט דתי, על פי הבנתם את הדת. לחילוניים הקיצוניים הוא נראה חסר קיצוניות [בכיוון המתון] וכמובן, חסר חילוניות, שהרי הוא איש דת.
נוכחותו אינה מוסיפה יתר על המידה לאף אחד מן הצדדים, אך היא מפחיתה מאוד מהצד השני. וזאת יש לדעת, הגישה הח'אתמית – על פי עצם הגדרתה – היא שעליך להיות כאן ושם [בעת ובעונה אחת]. מבחינה הגדרתית היא קובעת שעליך להיקרע עד מוות למות בין 'כאן' לבין 'שם'.
ח'אתמי, הנאחז במה שגלוי לעין נבגד לעתים קרובות על ידי הגלוי לעין. בחירתו, פעמיים, לנשיאות איראן, לא הפכה אותו לנשיא, משום ש[עקרון] 'ולאית אל-פקיה' קובע אחרת. פסקי ההלכה הגמישים מתנגשים עם פסקי ההלכה הקיצוניים של המולות, החזקים ממנו. החידושים ההלכתיים של המולות הם החזקים ביותר. הסתמכותו על הספורט, התרבות, ו'הדיאלוג בין תרבויות', לא החזיקה מעמד מול מבחני המאבק בשלטון, הטומן בחובו גחלת אידיאולוגית לוחשת. העובדה כי הוא מייצג את הצעירים, את העיתונאים ואת הרפורמיסטים באופן כללי, לא היה בה די כדי לאפשר לו להגן עליהם מפני הדיכוי, גם כשהיה מדובר [בפגיעה] בשרים. את הפתיחות שלו כלפי אמריקה הפילו ה-11 בספטמבר והמנטאליות של 'ציר הרשע' שהשתלטה על הבית הלבן. נכון שכאשר האיראנים הדליקו נרות מתוך אהדה לקורבנות האמריקאים, הם הציבו אותו בעמדה מצוינת, אבל הוא נראה היה חלש מכדי לנצל את המצב הזה. גם כאשר ארצו עמדה לצד וושינגטון ו'הקואליציה הצפונית', והשתיקה את ע'לב אל-דין חכמתיאר, התברר במהרה שמה שנדרש [על ידי ארה"ב] הוא הרבה מעבר לזה. אמריקה מדברת היום רק באמצעות הנשק. התיק שלה עם איראן בנושא הנשק עצום ומסועף, אבל הוא קשור גם לראייה הישראלית של האזור ואיזוניו. כיצד יכול ח'אתמי, או כל אדם אחר, לצעוד בתחום זה צעדים מכריעים שיירצו את האמריקאים מבלי לקרוע מעצמו את התואר 'לאומי'?
העניינים תמיד התנהלו בדרך זו עם נשיא רפובליקת איראן: סברתו שהשלטון [מיושם] באמצעות מלים התבררה כנאיבית בכל פעם שמקור הסמכות [הכוונה לח'מנאאי] השולט בכמה גייסות התפרץ בכעס. פתיחותו כלפי המפרץ היתה חסרת אונים מול סוגיות היסוד, ובראשן [המחלוקת בנוגע] לשלושת האיים. והנה, בעודו נפתח כלפי עראק, מכיוון אסיה, חושפת בגדאד [בימים האחרונים] 'רשת ריגול איראנית'.
משום שהוא אופוזיציונר מתוך השלטון, תנועת הסטודנטים, שהיא האופוזיציה הטהורה, עקפה אותו – בדיוק כפי שהוא 'אכזב' את וושינגטון; משום שהוא תומך [בשלטון] מתוך האופוזיציה, הוא תמיד נחשב לחשוד על ידי תומכי [השלטון] הטהורים, יורשיו של ח'ומייני.
נראה כי כיום אנו מצויים בעידן של פולאריזציה, אבל ח'אתמי, כפי שקובע הפתגם העממי, 'לא יצאתי טוב עם סבתי ולא עם סבי'.[2]
