המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המו"מ בין ישראל לסוריה - תמונת מצב
10/8/1999


המו"מ בין ישראל לסוריה - תמונת מצב

 

הקדמה

בחירתו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל עוררה אופטימיות רבה בנוגע לאפשרות חידושו המהיר של המו"מ הישראלי-סורי. המכשול העיקרי שעמד בפני חידוש המו"מ היה דרישתה העקבית של סוריה בשנים האחרונות ל"חידוש המו"מ מהנקודה בה הופסק". הסורים טענו, שראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, התחייב כלפי האמריקאים בשנת 1995, לסגת לקווי הארבעה ביוני 1967, אך פרשנות זו אינה מקובלת על ישראל.

 

בתקופה האחרונה הגיעו הצדדים למו"מ עקיף שבעקבותיו נסקו התקוות לחידושה המהיר של ההידברות הישירה - ולאחר מכן התנפצו, וכיום חזרו ישראל וסוריה לנקודת ההתחלה.

 

התקוות בעקבות בחירתו של ברק 

ביסוד האופטימיות לחידוש המו"מ הישיר עם סוריה עמדה התחייבותו של ברק לפני הבחירות להוציא את צה"ל מדרום לבנון תוך שנה במסגרת הסכם עם סוריה. ברק, שנתפס כממשיך דרכו של יצחק רבין, הדגיש בראיונות עיתונאיים כי חשיבותו האסטרטגית של ההסדר עם סוריה עולה על זה עם הפלסטינים.[1]

 

האופטימיות הגיעה לשיאה בעקבות ביקורו בישראל של העיתונאי הבריטי פטריק סיל; סיל, הביוגרף של אסד הנחשב למקורב לנשיא סוריה, זכה לפגישה המדינית היחידה שקיים ברק בתקופת המגעים להקמת ממשלתו. כמו כן הופגש סיל עם עוזריו הבכירים של ברק, שטאובר ויתום ואף נלקח לסיור בגולן על ידי אורי שגיא, הידוע כחסיד "האופציה הסורית" ואשר הוזכר כמועמדו של ברק לניהול המו"מ עם סוריה. במפגשים אלה, שמע סיל מברק שהוא מוכן ל"שלום של אמיצים" וכי "הוא מוכן להחלטות הכואבות המתחייבות מכך"[2]. "ברק", אמר סיל, "כבר נערך להכין את דעת הקהל הישראלית להחלטות קשות".[3] "ישראל וסוריה" הוסיף סיל, "לא היו מעולם כה מוכנות להסדר."[4] במסריו לאסד, באמצעות סיל, הדגיש ברק כי כשלון המו"מ בתקופת רבין היתה החמצה שנבעה מאי-הבנה סורית של עמדת ישראל וגם ניסה להסיר את דימויו האישי הנוקשה בעיני הסורים, בעקבות העמדות שהציג בפגישתו עם הרמטכ"ל הסורי בסוף 1994. סיל יצא מביקורו בישראל בתחושה שחל מפנה ממשי בגישתה של ישראל וקיימת עתה נכונות אמיתית להסדר.[5]

 

דיווחיו של סיל עוררו אופטימיות רבה גם אצל אסד, שבצעד חריג, חלק לברק שבחים. ברק, קבע אסד, הוא "אדם חזק ודובר אמת הרוצה להשיג שלום עם סוריה ופועל על פי תוכנית שהוכנה היטב". אסד אמר לסיל כי בעקבות חילופי השלטון בישראל, השתנה המצב לחלוטין; עלייתו של ברק מסמנת תנועה של הציבור הישראלי לכיוון המרכז; והיקף נצחונו מאפשר לו לקדם את התהליך. אסד הדגיש כי קיים הבדל בין נתניהו לברק ושזה האחרון הינו "מנהיג חזק המסוגל לבצע את מה שיחליט". [6]


 גם בנאומו הפרוגרמטי בעת הצגת ממשלתו בשישה ביולי וגם במהלך ביקורו בארה"ב (14-20/7/1999) המשיך ברק ביוזמת השלום שלו. הוא חזר וקרא ל"מנהיגי האזור" לכונן "שלום של אמיצים"[7] ובתקשורת דווח כי הוא הציג לקלינטון תוכנית להסדר שלום סופי עד לאוקטובר 2000 ובמסגרתה הסדר עם סוריה. [8] קלינטון חיזק את מגמת האופטימיות בקריאה פומבית שהפנה אל הנשיא אסד כי יש לו כעת הזדמנות פז להשיג שלום.[9]

 

יש לציין שתוכניתו של ברק כללה אי-בהירות בכל הנוגע לנסיגה הישראלית. מצד אחד, נאמר כי ישראל תיסוג מכל רמת הגולן, אך מצד שני נקבע, כי קו הגבול יורחק משפת הכנרת ו"יימצא" פתרון לבעיית אל-חמה. [10] למרות זאת, נראה כי הסורים העדיפו לסמוך על הערכתו של קלינטון ואף נקטו צעד חריג: סגן נשיא סוריה, עבד אל-חלים חדאם, נפגש בדמשק עם ראשי ארגוני הסירוב הפלסטינים וחזבאללה והורה להם כי "עליהם להיערך להפסקת המאבק המזויין בישראל."[11] יתרה מזאת, ב21- ביולי, דיווח רדיו דמשק כי "המו"מ צפוי להתחדש בתוך כמה שבועות" וש"השגת הסכם אינה בלתי אפשרית".[12]

 

ואולם, תוך פחות מעשרים וארבע שעות, התנפצה התקווה לחידוש מהיר של המו"מ לרסיסים והתקשורת הסורית פתחה במתקפה חריפה נגד ברק ש"איננו טוב מקודמו" ו"חוזר למדיניות של התחמקויות והשהיות."[13] 

 

המחלוקת סביב קו הגבול

הסיבה למשבר נעוצה בהתפכחות הסורית מהציפייה שישראל, או לכל הפחות ארה"ב, תקבל את פרשנותה במחלוקת בעניין קו הגבול - מחלוקת שמנעה את חידוש המו"מ עד כה. ב22- ביולי הובהר לסורים, בהצהרה של יועצו של ברק, דני יתום, כי למרות שלישראל אין התנגדות לחדש את המו"מ "מהנקודה בה הופסק", אין כוונתה לקווי הארבעה ביוני 1967, כפי שתובעת סוריה; אלא, ישראל רואה את "הנקודה בה הופסק המו"מ" כעניין שנוי במחלוקת הנתון לפרשנויות.[14] ההנהגה הסורית ראתה בכך מלכודת שטמן לה ברק ולפיכך קבעה כי זוהי "חזרה לנקודת האפס."[15]

 

היתה זו אכזבה להנהגה הסורית, בעיקר נוכח העובדה שסוריה הגמישה את ניסוחיה בסוגיה זו בעקבות התרשמויותיו של פטריק סיל מברק. לאחר שבעבר תבעו הסורים שחידוש המו"מ יעשה "מהנקודה בה הופסק", הרי שאחרי ביקורו של סיל, הסתפק אסד בנוסחה כללית יותר ובראיון שנתן לסיל דרש את חידוש המו"מ רק "על בסיס מה שהושג בעבר."[16] יש להדגיש כי סוריה לא שינתה את עמדתה המהותית, לפיה הנסיגה חייבת להיות לקו הארבעה ביוני 1967, אולם היא הסתפקה בנוסחתה החדשה כ"עמדת פתיחה [אליה יתווספו] הבהרות בעל פה מהנשיא קלינטון"[17] קלינטון אף עמד להתקשר לנשיא אסד, בעקבות ביקור ברק, אולם היות שלא קיבל את הסכמתו של ברק לתביעה הסורית[18], הוא בחר להסתפק בשליחת איגרת, שלא כללה את ההתחייבות לה ייחלה סוריה.

 

העמדה האמריקאית

למחלוקת בין ישראל לסוריה בשאלה מהי "הנקודה בה הופסק המו"מ" מתלווה אי-בהירות בממשל האמריקאי עצמו לגבי הפרשנות הנכונה. שלוש גרסאות שונות הוצגו עד כה בסוגיה זו:

 

ראשית, קיים "מכתב כריסטופר" שהועבר על ידי שר החוץ האמריקאי לשעבר לראש ממשלת ישראל לשעבר נתניהו, ועל פיו "הוא כמזכיר המדינה לא ראה את ה-"Non-Paper" [שהעביר רבין לאסד][19]... כבעל תוקף מחייב מבחינה משפטית".[20] בראיון ל'הארץ' כשנה לאחר מכן, אישר כריסטופר את הדברים והוסיף: "אני מאמין שמבחינת החוק הבינלאומי ישראל עומדת על קרקע מוצקה מאוד - לא הוסכם דבר עד שאין הסכם חתום. צד אחד אינו יכול לאכוף את עמדות הביניים של הצד השני. נראה שהסורים טוענים כעת שיש להתייחס  לכל הסכמה טנטאטיבית שאליה הגיעו, כהסכמה סופית. [אלא שלמעשה,] כל דבר שהציעה ישראל היה מותנה."[21]

 

שנית, קיים 'מזכר רוס' שנכתב לאחר כניסתה של אולברייט לתפקיד שרת החוץ, ובו קובע מתאם התהליך המדיני במשה"ח האמריקאי, דניס רוס, כי הצעת רבין לנסיגה לא הייתה בבחינת התחייבות לנסיגה לגבולות הארבעה ביוני 1967, אבל היא בכל זאת מחייבת כ"בסיס לדיון".

 

עמדה שלישית, הציג ראש מחלקת המזה"ת במשרד החוץ האמריקאי, מרטין אנדיק, שאמר בראיון לתחנת רדיו ערבית כי "ישנן כמה גרסאות בנוגע למה שארע בעבר. קיימת גירסה ישראלית וקיימת גירסה סורית. ארה"ב השתתפה במשא ומתן ויש ברשותנו מסמכים בנוגע לכל מה שהתרחש במהלכו."[22]

 

למרות שעמדתו של מרטין אינדיק לא היתה מפורשת, היא הובנה כמנוגדת לזו של דניס רוס וככזו הנוטה לפרשנות הסורית והיא אף זכתה לתשבחות בתקשורת הסורית. "האם לא אמר מרטין אנדיק שלשום בפעם הראשונה", נכתב במאמר המערכת של היומון אל-ת'ורה, "ששמונים אחוזים מהתהליך כבר הושלמו ושהנסיגה לגבולות הארבעה ביוני היא פיקדון השמור אצל הממשל האמריקאי?"[23] אנדיק מונה באמצע יוני לתיווך במו"מ הישראלי-סורי, לאחר שהצליח "להגיע להבנה עם ההנהגה הסורית." [24] מקורות דיפלומטים שצוטטו ב'אל-חיאת' הלונדוני, רמזו כי קיימת מתיחות בינו לבין דניס רוס[25]. אפשר שהדבר משתקף בפרשנויותיהם השונות ל"נקודה בה הופסק המו"מ".

 

היערכות מחדש לאחר המשבר

הסורים חשים שעשו שגיאה מדינית בהיענותם הנלהבת להצהרותיו של ברק, שלאחר מכן אכזב אותם. לדברי דיפלומט מערבי בכיר בדמשק, הסורים חשים שהם "חשפו את הקלפים מהר מדי" ונקלעו לחולשה.[26]

 

מאז פרץ המשבר ב22- ביולי, פועלת סוריה בשלוש מגמות במקביל:

 

ראשית, היא חזרה בה מן הנוסחה המעורפלת שהציג אסד בראיון לסיל בדבר חידוש המו"מ "על יסוד הישגי העבר" ושבה לתבוע במפורש נסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני 1967 כתנאי מוקדם לחידוש המו"מ. נשיא סוריה, חאפט' אל-אסד עצמו תבע לחדש את המו"מ "מהנקודה בה הופסק" בהצהרה משותפת עם מלך ירדן עבדאללה בעקבות פגישתם בדמשק.[27] סגן נשיא סוריה, מחמד זהיר משארקה, הודיע אף הוא מייד לאחר התבטאותו של דני יתום כי ארצו "דבקה בנסיגה ישראלית לגבולות הארבעה ביוני 1967" ושהיא "לא תוותר ולו על גרגר אדמה בודד מאדמתה הכבושה"[28] היה בכך איתות כי האיפוק שגזרה על עצמה ההנהגה הסורית בתקווה לחידוש מהיר של המו"מ בא אל קצו והתביעה הסורית המפורשת לנסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני 1967 שוב נישאה בפי כל. [29] יתרה מכך, בכמה הזדמנויות קבעה סוריה כי "הנקודה בה הופסק המו"מ" אינה כוללת רק את קווי הארבעה ביוני 1967, אלא גם הסכמה ישראלית לשוויוניות מלאה בהסדרי הביטחון משני צדי הגבול.[30]

 

מגמה שניה בה נוקטת סוריה כוללת קריאות חוזרות ונשנות לארה"ב להתערב ולהכריע לטובתה במחלוקת בדבר הנקודה בה הופסק המו"מ. "ארה"ב נדרשת, בתוקף האחריות המוטלת עליה כנותנת חסות לשלום ובשל היותה המדינה הנושאת באחריות הגלובלית להכריע בסוגיה ולהביא את ברק ואת ישראל לשוב ולהתחייב לצרכי השלום", קובע מאמר המערכת של היומון אל-ת'ורה.[31] הסורים תובעים שמעורבותה של ארה"ב תהיה יעילה. שגריר סוריה בארה"ב, וליד מועלם, חידד את התביעה הסורית: “We need to hear from the Americans that Barak wants to withdraw to the line of June 4, 1967” הוא אמר לירחון האמריקאי Middle East Insight.[32] יתרה מכך, דיפלומטים מערביים בדמשק אמרו שאם שרת החוץ האמריקאית אולברייט תבוא לדמשק, "היא צריכה להביא הצעות ספציפיות כדי שלא להרגיז את אסד."[33]

 

מגמה שלישית בה נוקטת סוריה, מאז הבינה כי אין בכוונת ישראל להכנע לתנאיה, היא הגברת ההתקפות על ישראל וברק. כך למשל, איים שר החוץ הסורי, פארוק אל-שרע, שבמידה וישראל תדבק בסירובה, "סוריה תדרוש להחזיר שליש משטח ישראל, שנכבש בין השנים 1948 ו1967- [כלומר, תביעה לגבולות החלוקה]". אל-שרע - אשר אמר את הדברים בתגובה להכרזתו של שר המשפטים הישראלי, יוסי ביילין, לפיה הוא מתנגד לנסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני - הדגיש שהגבול שתובעת סוריה כולל את אל-חמה וחלק מחוף הכינרת.[34] נראה שאל-שרע נפגע באופן אישי כשהתברר שברק אינו נענה לתביעה הסורית, מאחר שעל פי מקורות דיפלומטיים מערביים בדמשק, היה זה הוא שעמד מאחורי המגמה החיובית בממשל הסורי[35] וברגע מסוים אף הכריז כי חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה אפשרי "תוך שבועות או כמה חודשים."[36]

 

התקשורת הסורית גויסה אף היא למסע האיומים: "אנו מקווים שהצחנה העולה מההצהרות האלו [של ברק] לא תבאיש את ריחה של האווירה הטובה ששררה באזור", כותב היומון 'תשרין', "אנו מקווים שממשלת ברק לא תצעד בדרכו של נתניהו, משום שהדבר יכניס את האזור כולו למעגל נוסף של אלימות, מתח, וסכנה לפריצת מלחמות הרסניות."[37] כמו כן, שבו כלי התקשורת הסורים לרמוז על אפשרות של הסלמת הפעילות נגד ישראל בדרום לבנון. "המאבק בכיבוש הוא זכות שנקבעה על ידי הלגיטימיות הבינלאומית", דיווח רדיו דמשק.[38]

 

הערכת אמ"ן קובעת כי סוגיית "ירושתו של אסד" היא הגורם המכריע באסטרטגית השלום של הנשיא הסורי. על פי טענה זו, אסד צפוי להתגמש כדי "לנקות את השולחן" ולהוריש לבנו, בשאר, סוריה יציבה יותר.[39] לעומת זאת, מקורות דיפלומטיים מערביים בדמשק מבינים את 'גורם הירושה' בדרך שונה. לפי מקורות אלה, אסד מעוניין להגיע להסדר עם ישראל עכשיו ובתנאיו  שלו, כדי למנוע את האפשרות שבשאר החלש, לאחר חילופי השלטון, יציג ויתורים לישראל. המקורות מוסיפים שהאינטרס של אסד בשלום אינו מגיע למידה כזו שהוא יהיה מוכן להציג "ויתורים בלתי מוצדקים" ובמקרה כזה "הוא יעדיף להשאיר את הסכסוך בלתי פתור."[40]

 

ברק, מצדו, ממשיך לחתור לחידוש המו"מ הישיר, תוך שימת דגש על חשיבותו של מפגש אישי בינו לבין נשיא סוריה.[41]

 

מבחינת המסגרת למו"מ, הצעתו נותרה כשהיתה: שיבה למו"מ על יסוד עמימות חיובית, המתבטאת בנוסחה של "חזרה למו"מ מהנקודה בה הופסק כשכל צד בא עם פרשנותו". יש להדגיש כי מבחינתו של ברק, אשר מחזיק בידו את מכתב כריסטופר הסותר את הפרשנות הסורית, הצעתו לעמימות חיובית היא בבחינת ויתור והליכה לקראת סוריה, על מנת לאפשר את חידוש המו"מ. ואולם, מבחינת המהות, עומד ברק על נוסחתו לפיה לא תהיה חזרה לגבולות הארבעה ביוני 1967 והוא אף תובע להרחיק את הסורים מקו המים של הכנרת.[42]

 

נוסחה זו, הן על פי דוברים סוריים רשמיים והן על פי הערכת מקורות דיפלומטיים מערביים, אינה מקובלת על סוריה.[43]

 

סיכום

עמדת ישראל בתהליך המדיני מונחה בראש ובראשונה על ידי הצורך להימנע מחזרה לקווי הארבעה ביוני 1967. ברק נתן ביטוי לעמדה זו עוד לפני הבחירות כשהכריז עליה במסגרת ארבעת הקווים האדומים שלו. חשיבותה של עמדה זו לגבי הגבול הסורי איננה נוגעת רק להסדר עם סוריה, אלא יש לה השלכות גם על ההסדר עם הפלסטינים. הסכמה ישראלית לחזרה לקווי ארבעה ביוני 1967 בגבול הצפוני לא רק תסכן את ביטחון ישראל ומקורות המים שלה, אלא גם תחזק את התביעה הפלסטינית לאותם קווים, דבר שאינו בא בחשבון מבחינתה של ישראל. לפיכך, מהלך שכזה בגזרה הסורית עלול להוביל למבוי סתום בגזרה הפלסטינית.

 

המהלך שעשה ברק לקראת הסורים עד חזרתו מוושינגטון נועד ככל הנראה להפעיל לחץ על הפלסטינים לקבל את תוכניתו לקשור את מימוש הסכם ויי עם הסדר הקבע, שאם לא כן יתרכז בערוץ הסורי. זאת, על יסוד ההנחה המקובלת לפיה לא תוכל ישראל ליישם מהלכים הכרוכים בסיכונים ביטחוניים בשתי הזירות במקביל, ולפיכך התמקדות בזירה התמקדות בזירה הסורית הייתה מנטרלת את ההתקדמות במסלול הפלסטיני. ואולם, הרשות הפלסטינית גילתה נחישות מול הלחצים ואילו אסד הבין לקראת סוף יולי שלא ברק ולא האמריקאים מוכנים להיענות לדרישתו לנסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967 וחזר בו.

 

במקביל ללחץ שהפעיל ברק על הפלסטינים על ידי האצת המסלול הסורי, היה במהלך שעשה משום ניסיון לבחון באופן רציני את האפשרות לכניסה למו"מ עם הסורים על יסוד נוסחה מעורפלת המאפשרת לשני הצדדים לבוא למו"מ מבלי שידרשו לוותר על עמדותיהם, שכן מצב של 'עמימות חיובית' הוא נקודת המפגש האפשרית היחידה בין שני הצדדים בסיטואציה הנוכחית. לכאורה, גילה אסד נכונות לחדש את המו"מ על בסיס מעורפל, וזאת בהתאם לדבריו בראיון לפטריק סיל. אלא שלמעשה, ניסה אסד להשיג בערוץ חשאי ערבות אמריקאית "ולו בעל פה מפי הנשיא קלינטון"[44] לכך שארה"ב תתמוך בעמדה הסורית במחלוקת. ארה"ב לא סיפקה את הסחורה וחוסר הנכונות של אסד להיכנס למו"מ על בסיס של 'עמימות חיובית' נחשף בתגובותיו לנוסחת יתום.



[1] ראה ראיון ל'הארץ' (ישראל),18.6.1999

[2] הארץ (ישראל), 21.6.1999

[3] סיל בראיון לידיעות אחרונות (ישראל),18.6.1999; וגם אל-חיאת (לונדון), 23.6.1999

[4] אל-חיאת (לונדון), 23.6.1999

[5] הארץ (ישראל),24.6.1999; סיל התרשם ביותר מעמידתו האיתנה של שגיא מול חבריו לנשק, תושבי הגולן, שמתחו עליו ביקורת קשה בשל נכונותו למו"מ עם סוריה, הכרוך בנסיגה.

[6] אל-חיאת (לונדון),23.6.1999; ההתלהבות הסורית מברק היתה כה גבוהה, שלאחר ההתקפה הישראלית על תחנת כח בביירות בסוף יוני, מיהרה סוריה להבהיר כי היא רואה בכך נסיון של נתניהו להביך את ברק [פרשן רדיו דמשק 26-6-1999] וזאת בניגוד לקביעתו של פרשן הארץ לעניינים צבאיים, זאב שיף, לפיה ברק ידע על ההפצצה הצפויה ולא מנע אותה. הארץ,27.6.1999

[7] הארץ (ישראל), 7.7.1999.

[8] הארץ (ישראל), 19.7.1999.

[9] הארץ (ישראל), 20.7.1999

[10] הארץ (ישראל), 19.7.1999.

[11] הארץ (ישראל), 20.7.1999.

[12] אל-חיאת (לונדון),23.7.1999. ההתפתחות בזירה הסורית בולטת עוד יותר נוכח העובדה שבאותם ימים הגיע המתיחות מול הפלסטינים והמצרים לשיא, כאשר שה"ח המצרי האשים את ברק באופן אישי שהוא פוגע באמון בין הצדדים.

[13] אל-בעת' (סוריה), 29.7.1999 [מעריב,30.7.1999]

[14] ערוץ 2 של הטלוויזיה הישראלית, 22.7.1999.

[15] רדיו דמשק [אל-חיאת, לונדון,29.7.1999]

[16] אל-חיאת (לונדון),23.6.19999.

[17] הארץ (ישראל), 28.6.1999.

[18] על פי הארץ (ישראל), 29.7.19999, ברק ביקש לדחות את גיבוש עמדתו עד לאחר התארגנותה של הממשלה ולאחר ביקור שרת החוץ אולברייט באזור.

[19] הכוונה להצעתו של רבין לאסד, שהועברה באמצעות כריסטופר וכללה הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967, בתנאי שיתמלאו תנאיה של ישראל בתחום הסדרי הביטחון והנורמליזציה.

[20] פרופ' איתמר רבינוביץ, סף השלום, ישראל וסוריה 1992-1996, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 24-5

[21] הארץ (ישראל), 24.10.1997

[22] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 29.7.1999.

[23] אל-ת'ורה (סוריה), 31.7.1999.

[24]אל-חיאת (לונדון), 20.6.1999.

[25]אל-חיאת (לונדון), 20.6.1999.

[26] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 9.8.1999

[27] סוכנות הידיעות הירדנית 'פטרה', The Jordan Times, July 27, 1999]]

[28] אל-חיאת (לונדון),24.7.1999.

[29] למשל, הרמטכ"ל הסורי, עלי אצלאן בראיון ליומון הסורי אל-בעת' [אל-חיאת, לונדון, 30.7.1999; שר ההגנה הסורי, מצטפא טלאס [אל-קדס אל-ערבי, לונדון, 31.7.1999; ומדי יום במאמרי המערכת של היומונים הסורים, למשל 'תשרין',28.7.1999, ובפרשנויות של רדיו דמשק, למשל ב26.7.1999-: "קו הארבעה ביוני נכלל בהחלטת מועצת הביטחון 242. בנוסף לכך רבין הסכים לו. שאלת חזרתו של הגולן כולו הוכרעה ואין היא נתונה לדיון. אין מקום לפרשנויות בשאלת הנקודה בה הופסק המו"מ. בעת שהופסק על ידי פרס בפברואר 1996, התנהל המו"מ בהתאם למכניזם של ההבנות בדבר הסוגיות הביטחוניות, וזאת לאחר שהוכרעה סוגיית האדמה. הפסקת המו"מ אינה מבטלת את תוצאותיו..." [אל-חיאת, לונדון,27.7.1999]

[30] למשל, במאמר המערכת של תשרין (סוריה), 7.8.1999.

[31] אל-ת'ורה (סוריה), 31.7.1999.

[32] The New York Times, Aug. 5, 1999

[33] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 9.8.1999.

[34] אל-חיאת (לונדון), 6.8.1999.

[35] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 9.8.1999.

[36] הארץ (ישראל), 18.7.1999; אלא שבאותה הזדמנות איים אל-שרע כי אם יהיה ספק קל בדבר הכוונות הישראליות, הרי שההשפעה הסורית על חזבאללה "לא צפויה להצליח."

[37] תשרין (סוריה), 1.8.1999

[38]אל-חיאת (לונדון),10.8.1999.

[39]ראש אמ"ן, אלוף עמוס מלכא, הארץ (ישראל), 23.7.1999

[40]אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 12.8.1999

[41] הארץ (ישראל), 3.8.1999; בנוסף, הזהיר ברק את אסד כי "המתנה סורית של שנתיים, שש שנים, או 12 שנים לא תשפר את המצב ואף עלולה להחמירו ביותר מבחינה אחת -הארץ (ישראל), 3.8.1999

[42] מעריב (ישראל), 9.8.1999; וגם הארץ, 19.7.1999

[43] למשל, דיפלומט מערבי בכיר בדמשק: "אם הישראלים סבורים שהם יוכלו לפתוח בשיחות רציניות על הצעה שהיא פחותה ממתן ערבויות לנסיגה מלאה מהגולן, הם מרמים את עצמם" - אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 9.8.1999

[44] הארץ (ישראל), 28.6.1999.

תגיות