המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עורך "אל-קדס אל-ערבי" תוקף את "הססנות" מובראכ
20/4/2002


נשיא מצרים פוסל אפשרות של היגררות מצרים למלחמה עם ישראל; עורך "אל-קדס אל-ערבי": מובראכ אינו מבין את תפקיד הצבא המצרי

 

נשיא מצרים, חוסני מבארכ, העניק ראיון לעורך השבועון הממסדי המצרי, "אח'באר אל-יום", אבראהים סעדה, בו חזר על דברים שהושמעו על ידו בעבר ונכתבו בימים האחרונים על ידי עורכי עיתוני הממסד המצריים, לפיהם אין בכוונת מצרים להיגרר למלחמה עם ישראל.

 

דבריו של מובארכ עוררו ביקורת מצד עורך היומון הלונדוני בשפה הערבית, אל-קדס אל-ערבי, עבד אל-בארי עטואן, אשר במאמריו בשבועות האחרונים קורא למהלך צבאי נגד ישראל ולניתוק מוחלט של יחסי מצרים וירדן עמה, ואף מסית את ההמונים הערביים להפיל את המשטרים במדינותיהם. להלן קטעים מן הראיון של מבארכ וממאמר התגובה של עטואן.

 

שאלה: "אדוני הנשיא, יש החוששים שהברבריות של ישראל נגד העם הפלסטיני תגרום לנו ליפול בפח של הכרזה על מלחמה נגד ישראל, דבר אותו מעודדים ערוצי הטלוויזיה המשדרים מבירותיהן של מדינות ערביות, למרות שלכוונותיהם של ערוצים אלה אין כל קשר לאינטרסים הערביים המשותפים."

 

מבארכ: "...אינני נוהג לקבל החלטות רק כדי לרצות את האיש ברחוב הערבי או המצרי. כל החלטותי אותן קיבלתי מאז הפכתי לנשיא מצרים היו, לדעתי ולדעת רבים אחרים, לטובת העם המצרי בפרט ולטובת העמים הערביים בכלל. אני לא מחפש לזכות במחיאות כפיים מצדם של אנשים הרוצים להחזיר אותנו אחורה. אין לי עניין במתקפות התקשורתיות שמנהלים אנשים מסיתים נגדי או נגד מדיניותה של מצרים, משום שאני יודע טוב מהם מה מזיק ומה מועיל לענייניהם של הערבים.

 

התמונה בפני ברורה בכל היבטיה. כמה מאותם אנשים תובעים, באמצעות ערוצי הלוויין הערביים, לפתוח במלחמה נגד ישראל, בתגובה לברבריות שלה... אני לא רוצה לחזור על מה שאמרתי פעם אחר פעם... אלימות מולידה רק עוד אלימות והוכחה לכך היא שהפעולה הברברית שביצע הצבא הישראלי נגד הפלסטינים הובילה לפעולות התאבדות שביצעו צעירים פלסטינים החשים ייאוש מכל דבר."

 

בתשובה לשאלה נוספת שעסקה בקריאות לפתוח במלחמה נגד ישראל, ענה הנשיא מבארכ:

 

"האנשים המשמיעים קריאות אלה אינם יודעים מה המשמעות של פתיחה במלחמה. רק מי שהשתתף במלחמה יודע את השלכותיה ומוראותיה. העם הטיל עלי לשמור על ביטחונו ועל יציבותו ואני נשבעתי להגן על האינטרסים של העם ולשמור על שלמות אדמותיו, ולפתוח בפני הדורות [הבאים] את שערי הפרנסה, השגשוג והביטחון. מחובתי, עליה התחייבתי בפני העם שלי, לדאוג להשיג את מה שהעם מצפה ממני. העם המצרי סבל לבדו, יותר מאחרים, מן האסונות והטרגדיות שנגרמו כתוצאה מן המלחמות, האחת אחר השניה. אני אינני מתנגד למה שעשו קודמי; נהפוך הוא, אני מקבל את מה שהם עשו מתוך שכנוע כי המלחמה היא האמצעי היחיד שהיה בידיהם באותו הזמן להציל את אחינו הפלסטינים מסבלם. ואלם המצב שונה היום וגם האמצעים השתנו. הוכח... שהאלימות מולידה רק עוד אלימות, ולכן ביחס למה שמתרחש בין הפלסטינים לישראל, המלחמה לא תועיל ולא תשיג את הביטחון ואת השלום הנדרשים.

 

מצרים היא הראשונה שטענה כי השלום יכול להשיג את מה שהמלחמה לא הצליחה להשיגו. היעילות של העקרון הזה הוכחה כאשר מצרים ניהלה מו"מ עם ישראל כדי להשיג שלום מעמדה של כוח ולא מעמדה של חולשה. שיחות השלום הסתיימו בהחזרת כל שעל של אדמה מצרית כבושה. מה שעשתה מצרים, עשתה גם ירדן והשתכנעה בו גם ההנהגה הפלסטינית שהפתיעה אותנו בחתימת הסכם אוסלו... רק ישיבה לשולחן המו"מ תפסיק את האלימות ואת האלימות ההדדית בין הפלסטינים לישראלים.... לעומת זאת המלחמה – כבר הוכח כי היא אינה משיגה דבר, פרט להגברת השנאה. היא מרחיקה יותר מאשר מקרבת.

 

אתה שואל אותי על תופי המלחמה אותם אנו שומעים בימים אלה ואני אומר לך שלצבא המצרי אין כל עניין או מטרה, חוץ מהגנה על ארצו, שמירה על גבולותיו, והרתעת כל תוקפנות כלפי מצרים. כוחותינו המזוינים מסוגלים מזה זמן רב למלא את חובתם העליונה. הם מסוגלים גם להגן על ארצם, לשמור על עמם ולהביס את אויביהם, כפי שנקבע בחוקה. לצד העקרונות המוסכמים האלה, מחובתי להעיר כי הכוחות המזוינים המצריים אינם צבא של שכירי חרב ואינם נלחמים לשם המלחמה. מצרים הקריבה יותר ממאה ועשרים אלף שהידים ואנו ספגנו הפסדים בעשרות מיליארדים, דבר שחייב אותנו לעצור את תוכניות הפיתוח שלנו, האחת אחרי השניה. ואולם, אנו איננו מתחרטים על ההקרבה שלנו ואנו מקריבים ונמשיך להקריב למען אחינו הפלסטינים ונמשיך להשקיע מאמצים נאמנים כדי להסיר את הסבל מעליהם ולסייע להם ככל יכולתנו להשיב את זכויותיהם ואת ריבונותם על אדמתם, המוכרת מבחינה בינלאומית."[1]

 

בתגובה לראיון זה, פרסם עבד אל-בארי עטואן, מאמר בעמוד השער של אל-קדס אל-ערבי, בו קרא תיגר על הדרך בה עושה מבארכ שימוש בצבא המצרי. להלן קטעים מן המאמר, שכותרתו "הנשיא מבארכ וסדר העדיפויות שלו":

 

"הנשיא מבארכ השיב למאות אלפי המפגינים המצריים, אנשי הכבוד, שדורשים מצבא ארצם לפעול נגד מעשי הטבח הישראליים בפלסטין, באומרו כי 'לצבא המצרי אין כל עניין או מטרה, חוץ מהגנה על ארצו, שמירה על גבולותיה, והרתעת כל תוקפנות כלפי מצרים.'

 

ברשותו של הנשיא מבארכ, ברצוני לחלוק עליו בנוגע להגדרת תפקידו של הצבא המצרי. הגדרה זו סותרת לחלוטין עובדות היסטוריות רבות, כמו גם מושגים מודרניים של ביטחון לאומי ופאן-ערבי.

 

ברשותו, אני רוצה גם להסכים עמו כי צבא מצרים אינו צבא של שכירי חרב... זהו צבא לאומי שמשולבים בו מאות אלפים מבניה הנאמנים של מצרים, שבוערת בהם התשוקה להגן על אומתם ודתם מול ההשפלה המתרחשת כעת בפלסטין, במרחק כמה מטרים מאל-אקצא... לחימתו של הצבא המצרי בפלסטין, בעבר, בהווה, ובעתיד, אין משמעותה שהוא צבא של שכירי חרב, כפי שרמז הנשיא.

 

כדאי אולי להזכיר לנשיא מבארכ שכאשר הצבא המצרי לחם תחת הפיקוד הצבאי האמריקאי במלחמת המפרץ, הוא לא לחם כדי להגן על מצרים ועל האינטרס שלה, אחרת לא היה מתפטר מתפקידו מפקד היחידה שנשלה ל'חפר אל-באטן' שבחצי האי ערב והחיילים המצריים לא היו מחליפים חיבוקים ונשיקות בכל פעם שהטילים העיראקיים פגעו במטה הכוחות האמריקאים או בעומק הישראלי, במהלך אותה מלחמה.

 

גם אם הנשיא מבארכ אינו רוצה להילחם כדי להגן על כבודה של האומה הערבית ועל דתה האסלאמית, למרות שהוא חזר וטען תמיד כי מצרים היא לב האומה הערבית ולב האסלאם, מוטב היה לו הוא היה נמנע מלחזור ולהצהיר על כך מדי בוקר ומדי לילה, משום שבכך הוא מרגיע את שרון שגבולו הדרומי עם מצרים בטוח והוא יכול להמשיך במעשי הטבח שלו ללא כל פחד.

 

איש אינו רוצה שמצרים תשליך את בניה, שהם בניה ומגניה של האומה הערבית, למעשה טבח ששרון יקבע את עיתויו ואת תנאיו; ואולם, אין הדבר מצדיק את הוצאת הכוח הצבאי המצרי לחלוטין מן המשוואה, כאילו מצרים היא שוויץ או שבדיה.

 

הדבר המסוכן ביותר בהצהרות האלה הוא שהן משגרות מסר ברור לשרון לפיו מצרים, שניערה את חוצנה מן הפלסטינים וויתרה על השער הצפוני שלה ועל חלק חשוב מביטחונה הפאן-ערבי, מסוגלת להתנער גם מסוריה ומלבנון...

 

מצרים גדלה ושגשה מבחינה פוליטית, כלכלית, וצבאית, כאשר ההנהגה שלה ידעה את מקומה, את היקפה, ואת תפקידה באזור. מחמד עלי, שהניח את היסודות לשגשוג זה, שלח את הצבא המצרי לאל-שאם [סוריה] ולחצי האי ערב וכמעט שהגיע לאסטנבול. המפקד הממלוכי, קוטוז, לא נעצר בגבול סיני; הוא חצה אותו ונכנס לפלסטין, נלחם בטטארים, וניצח אותם בעין ג'אלות. את אותו הדבר עשה צלאח אל-דין אל-איובי, שיצא ממצרים כדי להתעמת עם הצלבנים בחיטין, לא רק כדי לשחרר את ירושלים, אלא גם כדי להגן על מצרים ועל ביטחונה.

 

קיוויתי שהנשיא מבארכ לא יישבח את המו"מ בקמפ-דיוויד [1978] ולא יציג אותו כמודל אופטימלי שבאמצעותו הצליחה מצרים להשיב כל שעל מאדמתה; הוא יודע היטב שהמדינה העברית קצרה הישגים אסטרטגיים שהויתורים שלה במדבר סיני נראים צנועים לעומתם. אין ברצוני להרחיב בהסברים ופרשנויות של עובדות ידועות. מצרים השיבה את אדמותיה במו"מ רק לאחר מלחמת אוקטובר [1973], אותה ניהלה כתף אל כתף עם אחותה סוריה ובתמיכת כל המדינות הערביות האחרות, ובעיקר מדינות המפרץ בהנהגת סעודיה. מדינות אלה הן שהכניסו למילונים הפוליטי והצבאי את נשק הנפט כאחד מכלי הנשק החשובים והמסוכנים ביותר.

 

קיוויתי גם שהנשיא מבארכ לא 'יגער' בנו כערבים באומרו שמצרים הקריבה יותר ממאה ועשרים אלף שהידים וספגה הפסדים בעשרות מיליארדי דולרים, דבר שחייב אותה לעצור את תוכנית הפיתוח שלה. הנשיא יודע שהמדינות הערביות לא נמנעו אפילו לרגע אחד מלתמוך במאמץ הצבאי המלחמתי המצרי. חשוב מכך, מצרים קיבלה חמישים מיליארד דולר כסיוע אמריקאי מאז החתימה על הסכם קמפ-דיוויד בתמורה לויתורה על המלחמה ועל מילוי חובותיה הפאן-ערביות.

 

אם [מבארכ טוען כי] מלחמות ההגנה על הביטחון הפאן-ערבי והתמיכה בזכות הערבית בפלסטין השביתו את תוכניות הפיתוח, הרי שהמלחמה האחרונה בה השתתפה מצרים היתה לפני שלושים שנה בדיוק. היכן הן אותן תוכניות פיתוח? האם מצבה של הכלכלה המצרית טוב יותר כעת מזה שהיה לפני שלושים שנה?...

 

אם הנשיא מבארכ אינו רוצה במלחמה משום שהוא מכיר את מוראותיה, ואינו רוצה לסגור את השגרירות הישראלית – צעד שאינו נכלל במסגרת התוכניות הצבאיות – אנו מקווים שהוא יפסיק, אחת ולתמיד, להפעיל לחץ על הפלסטינים ועל הנהגתם, כדי להניעם להיענות למזימותיהם של שרון ושל אמריקה להשיג הפסקת אש משפילה ולהניף את דגל הכניעה ללא כל תמורה."[2]

 



[1] אח'באר אל-יום (מצרים), 13.4.2002.

[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 15.4.2002.