תגובות לחשיפת "הנאום במגירה" של יורש העצר הסעודי ע"י תומס פרידמן
מאמרו של העיתונאי תומאס פרידמן ב'ניו יורק טיימס' בו דיווח על שיחתו עם יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה, עורר סערה בתקשורת הערבית. באמצעות שיחתו עם פרידמן, ביטא הנסיך עבדאללה נכונות סעודית להכיר במדינת ישראל ולכונן עמה יחסי נורמליזציה בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967. לטענת הנסיך עבדאללה, הוא הקפיא את כוונתו להצהיר על כך בשל מדיניות ממשלת ישראל.
כמה ימים לאחר מכן, פרסם הנרי זיגמן, ב'ניו יורק טיימס' רשמים משיחותיו עם בכירים סעודים, בשמם לא נקב, שקבעו כי סעודיה תהיה מוכנה אף להגמיש את תביעתה לנסיגה מלאה ותסכים לריבונות ישראלית על הכותל המערבי ולחילופי שטחים – עמדה הקרובה מאוד ל'הצעת קלינטון' ולרעיונות שעלו בפסגת קמפ-דיוויד.
סקירה זו מתבססת על בעלי טורים בולטים בעיתונות הערבית ועל כותבים המקורבים למוקדי קבלת ההחלטות בסעודיה.
"הנאום במגירה" של יורש העצר הסעודי
בשיחתו עם פרידמן, טען עבדאללה כי הוא התכוון לשאת נאום בפסגה הערבית הקרובה ביירות, אך הקפיא את תוכניתו, אותה הוא שומר בשולחנו, בשל מדיניותו של ראש ממשלת ישראל, שרון. הנאום כלל "נסיגה מלאה מכל השטחים כבושים, בהתאם להחלטות האו"ם כולל ירושלים, בתמורה לנורמליזציה מלאה ביחסים".[1]
סוגיית הנורמליזציה
עורך היומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, מתח ביקורת על נכונותה של סעודיה "לשבור את כל האיסורים" ולכונן יחסי נורמליזציה "עם המדינה העברית". לטענתו, "סעודיה איננה מדינת-עימות ובניגוד למצרים, סוריה, ירדן, ואש"ף, היא אינה נדרשת לחתום על חוזי שלום. אדרבה, סעודיה נהגה תמיד להתלונן על המדינות שאצו לכונן יחסים נורמלים או [אפילו] חצי נורמליים עם תל אביב."[2] במאמר נוסף, כתב עטואן כי הוא אינו בטוח שהנסיך עבדאללה יודע מה משמעותה של נורמליזציה מלאה: "האם עלה על דעתו שהנורמליזציה התיירותית לה הוא הסכים עם המדינה העברית משמעותה שקבוצות של ישראלים יגיעו לאל-מדינה כדי לערוך חפירות בחיפוש אחר שרידי אבות-אבותיהם ולערוך פסטיבלים דתיים בחגיהם כדי להעלות את זכרם של בני קוריט'ה, בני קינוקאע ואחרים [שבטים יהודיים שגורשו או הושמדו על ידי הנביא מחמד לאחר הגירתו ממכה למדינה], בדיוק כפי שהם עושים בג'רבה שבתוניסיה ובקבר אבו חצירה במצרים?"[3]
עורך היומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, הגיב לטענה זו וקבע כי "מי שרוצים להדגיש את הביטוי 'יחסים מלאים' צריכים להתבונן בניסיון המצרי, שהוא החשוב ביותר בתחום זה. מה שישראל הרוויחה למעשה מן השלום שלה עם מצרים היא דירה [בקהיר] שבה שוכנת השגרירות הישראלית. לעומת זאת, מצרים החזירה את כל סיני, על הנפט שלה ועל הכניסות לתעלת סואץ. השלום המלא, לאמיתו של דבר, הסתכם בדירה תחת שמירה [כבדה]. האם המתנגדים מעדיפים להשאיר מיליוני פלסטינים פליטים במחנות הפליטים שלהם כשהם נתונים תחת מצור ועינויים באדמות הכבושות, מאשר להתיר לישראל להחזיק דירה במדינות הערביות?"[4]
גם דוברים פלסטינים בכירים קידמו בברכה את היוזמה, אך מיהרו להסביר כי אין משמעותה ויתור כלשהו, ובעיקר לא בנושא הפליטים. שר התכנון ושתוף הפעולה הבינלאומי הפלסטיני, נביל שעת', הסביר כי "יש לראות את היוזמה כניסיון ערבי לשכנע את האמריקאים שאם הישראלים יפסיקו את תוקפנותם, אם הם יענו לנשיא יאסר ערפאת ולנשיא בשאר אל-אסד, ויגשימו את כל תביעותיהם ובראשן התביעה לנסיגה מן האדמות הפלסטיניות, הסוריות, והלבנוניות הכבושות, ואם תפתרנה כל הבעיות הנובעות מן הבעיה הפלסטינית, ובראשן בעיות הפליטים וירושלים – אז ורק אז יהיו הערבים מוכנים לקיומם של יחסים טבעיים עם ישראל... ההצעה [של יורש העצר הסעודי] תואמת לחלוטין את עמדותינו. אנו רוצים להביא לסיומו של הכיבוש ואנו רוצים לפתור את כל הבעיות ואז לא תהיה מבחינתו מניעה לכונן שלום כולל, אם ישראל תמלא את כל הדברים להם היא מחויבת."[5]
החלטת מועבי"ט 242
טיעון נוסף שהעלה עורך "אל-קדס אל-ערבי", עטואן, בגנות היוזמה הסעודית היה כי הנסיך עבדאללה חרג בהצעתו לנורמליזציה עם ישראל מן הפרמטרים של החלטת האו"ם 242: "הנסיך עבדאללה הרחיק לכת בהצעותיו והיה נדיב מדי ב'גמישותו'. יתכן שמותר, מבחינתו, להציע ביטחון למדינה העברית והכרה בגבולותיה בתמורה לנסיגה מלאה בהתאם להחלטות האו"ם; ואולם, החלטות אלה אינן תובעות נורמליזציה, כינון יחסים דיפלומטיים וחתימה של כל מדינות ערב על חוזי שלום עם המדינה העברית."[6]
עורך היומון הסעודי-לונדוני, עבד אל-רחמן אל-ראשד, הגיב באומרו כי "הנסיך לא חרג ממה שהערבים חוזרים ואומרים השכם וערב כאשר הם תובעים את מימוש החלטה 242 של מועבי"ט. משום שמרבית הפוליטיקאים הערבים לא התרגלו לדבר בבהירות, איש מעולם לא אמר מה משמעת מימוש ההחלטה ומה היא מחייבת. זה מה שהנסיך עבדאללה אמר."[7]
אדרבה, טען אל-ראשד, תביעותיו של יורש העצר הסעודי מישראל אף מרחיקות לכת מאלו שנכללו בהחלטה 242: "החלטה 242, שהערבים רואים בה בסיס לפתרון של שלום בכל הצהרותיהם הרשמיות העוסקות בבעיה הפלסטינית, נותנת פחות ממה שנכלל ביוזמת הנסיך עבדאללה. החלטת האו"ם [242] אותה אנו תובעים נותנת לנו נסיגה ללא מדינה פלסטינית – מתוך ההנחה שניהול השטח יתחלק בין ירדן למצרים – בתמורה לשלום לישראל ודאגה לביטחונה בכפיה. החלטה זו אינה מגדירה את הגיאוגרפיה של האדמה המובטחת ובכללה את ירושלים ולא את הזהות [הפלסטינית] של תושביה..."[8]
השגריר הסעודי בלונדון, ע'אזי אל-קוציבי, הציג עמדה מרחיקת לכת עוד יותר. אל-קוציבי ציטט במאמרו מדבריו של יורש העצר הסעודי בשורה של שיחות עם נציגים בין לאומיים שביקרו בריאץ' וקבע כי הנסיך עבדאללה תובע, למעשה, החלטה בינלאומית חדשה שתחליף את החלטה 242. לדברי אל-קוציבי, הנסיך עבדאללה אמר: "...ישראל מפרשת את החלטות 242 ו-338 באופן המתאים לה והשונה מהותית מפרשנותם של הערבים... [לפיכך,] חייבת להתקבל החלטה ברורה [חדשה] מצד מועצת הביטחון שלא ניתן יהיה לפרשה בדרכים שונות, החלטה הקובעת נסיגה מלאה מכל האדמות הערביות הכבושות וכוללת נסיגה מן ההתנחלויות והקמת מדינה פלסטינית אמיתית ועצמאית שבירתה ירושלים...
החלטה כזו תהווה צעד יסודי ראשוני שאחריו חייבים לבוא צעדים נוספים. הצעד השני הוא שישראל תקבל את ההחלטה הזו ללא כל תנאי.... לאור הניסיון המר [של המו"מ מאז ועידת מדריד], הפלסטינים והערבים לא יסכימו למו"מ הצועד במקום. חייבת להיות התחייבות ישראלית ברורה לקבל את הנסיגה ולהקים מדינה. התחייבות זו צריכה לבוא ממוסדותיה הקונסטיטוציוניים של ישראל. אין די בהתחייבות שמפלגה ישראלית אחת מתחייבת לחלק ממנה ומפלגה [ישראלית] אחרת דוחה אותה מכל וכל....
כאשר תתקבל ההחלטה הבינלאומית הברורה ולאחר שישראל תתחייב לה באופן ברור, ניתן יהיה להעלות על הדעת לתבוע מן הערבים לתת ערובה לעם הישראלי. ללא שני התנאים האלה, כל ערובה שיתנו הערבים תהווה גמול למעשי הטבח של שרון.... מטרתה של סעודיה היתה ונותרה להביא לכך שהעם הפלסטיני יקבל את זכויותיו. לאחר שתתקבל ההחלטה הבינלאומית, לאחר שיוכרז על המחויבות הישראלית להחלטה זו, ולאחר שתקום המדינה הפלסטינית העצמאית, סעודיה לא תעלה בפטריוטיות שלה על אחיה הפלסטינים. אם הקהילה הבינלאומית תנקוט ביוזמה של החלטה ברורה, אם ישראל תנקוט ביוזמה של קבלת ההחלטה הזו ללא תנאי, הערבים ינקטו ביוזמת הערובה [ליחסי נורמליזציה]...."[9]
אל-קוציבי עצמו סיכם את ציטוטיו מדברי הנסיך עבדאללה בקביעה משל עצמו, המחדדת את השתלשלות העניינים שלטענתו סעודיה תובעת: "הכדור נמצא כעת במגרשה של הקהילה הבינלאומית והוא לא יצא ממנו ללא החלטה בינלאומית ברורה. לאחר מכן, יעבור הכדור למגרש הישראלי והוא לא יצא ממנו ללא מחויבות ישראלית ברורה. כאשר יגיע הכדור למגרש הערבי, יגלה העולם שהערבים שגמלו לכיבוש במאבק מסוגלים לגמול לשלום בשלום. אני חושב שאין זו עמדתו של הנסיך עבדאללה בלבד, אלא עמדת האומה הערבית כולה."[10]
הנסיגה המלאה
בדבריו לפרידמן, הדגיש יורש העצר הסעודי כי ישראל נתבעת לנסיגה מלאה לגבולות 1967. ואולם, כמה ימים אחר כך, פרסם הנרי זיגמן, עמית בכיר ב'מועצה לקשרי חוץ', מאמר נוסף ב'ניו יורק טיימס' בו ציטט בכירים סעודים בשמם לא נקב שקבעו כי סעודיה תסכים להסתפק בפחות מנסיגה מלאה. לדברי זיגמן, "פקידים סעודים אמרו לי שנורמליזציה ביחסים עם ישראל אינה מוציאה מכלל אפשרות ריבונות ישראלית על הכותל המערבי [Western Wall באנגלית] בעיר העתיקה ועל השכונות היהודיות במזרח ירושלים. הם גם ציינו שסעודיה לא תתנגד להעברת חלק קטן מן הגדה המערבית לישראל בתמורה לשטח זהה בגודלו ובאיכותו שיועבר מישראל לפלסטינים, בתנאי שחילופים אלה הם תולדה של הסדר שלגביו התנהל מו"מ בחופשיות."[11]
דברים אלה מקרבים את העמדה הסעודית ל'תוכנית קלינטון'. הציטוטים שכלל זיגמן במאמרו יצרו בלבול מסוים ואדוארד ווקר, העומד בראש 'מכון המזרח התיכון' בוושינגטון, ייחס אותם לנסיך עבדאללה בעצמו, בקובעו: "יורש העצר הסעודי הסכים בפעם הראשונה לאפשרות של חילופי אדמות שייקחו בחשבון התנחלויות מסביב לירושלים".[12]
ואולם, עורך אל-שרק אל-אוסט, עבד אל-רחמן אל-ראשד, שכתב כי אחד מחבריו בסעודיה סיפר לו על שיחתו עם זיגמן, סתר את דברי זיגמן: "בשיחתו [עם פרידמן] הנסיך עבדאללה התבסס על המילה "מלאה" משום שמילה זו היא הכל... היא המפתח בדיוק כפי שהיתה המכשול העיקרי במו"מ לשלום בעבר. אם הישראלים רוצים שלום עליהם לתת [עבורו] דבר שלם ולא חלק. עליהם להחזיר את כל הגדה המערבית, את כל ירושלים הכבושה, את כל הגולן, ומדינה פלסטינית מלאה..."[13]
סוגיית הפליטים
נקודה מרכזית נוספת בביקורתו של עטואן על הצהרת הנסיך עבדאללה היתה אי-אזכור נושא הפליטים. המחלוקת בין ישראל לפלסטינים, הוא כתב, "לא היתה מעולם בנוגע לנסיגה הישראלית המלאה משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שמהווים בסך הכל שמונה אחוזים משטח פלסטין ההיסטורית [כך במקור]. המחלוקת היתה תמיד בנוגע לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם, בהתאם להחלטת הלגיטימיות הבינלאומית... הסוגיה הפלסטינית היתה תמיד סוגיית פליטים; מעולם לא היתה זו סוגיה של אדמה בלבד. המלחמות הערביות-ישראליות פרצו למען מטרה אחת בלבד והיא השבת אותם [פליטים] למולדתם ועל מנת לשים קץ לסבלם במחנות הפליטים. מן הראוי להזכיר בנקודה זו כי המהפכה הפלסטינית פרצה ממחנות הפליטים עוד לפני כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ביוני 1967".[14]
תומכי היוזמה הסעודית לא נתנו במאמריהם תשובה חד משמעית להעדר איזכור נושא הפליטים ביוזמה הסעודית. ואולם, חבר מועצת השורא הסעודית, עת'מאן אל-רואף, טען כי פתרון שיבת הפליטים משתמעת מן היוזמה: "הנסיגה המלאה כוללת טיפול אוטומטי וישיר בסוגיות ירושלים וההתחלויות וטיפול אוטומטי עקיף בסוגיית שיבת הפליטים".[15]
מי מוכר את האינטרסים הערביים בחינם?
בין התומכים לבין המתנגדים ליוזמה הסעודית התעורר ויכוח בשאלה מי מוכר את האינטרסים הערביים בחינם. לטענת עטואן, " גם אם היה צורך להציג רעיונות אלה, היה צריך להעלותם על שולחן המו"מ או בפגישה עם הנשיא האמריקאי ובתמורה לתשלום כלשהו. להעלות הצעות אלה בחינם סתם כך, רק כדי לרצות עיתונאי, זהו עניין מביך".[16]
לעומתו, עבד אל-רחמן אל-ראשד, טען כי הנסיך עבדאללה דווקא הציב מחיר ליחסים עם ישראל, בעוד שמדינות אחרות הן שמעניקות לה נורמליזציה בחינם: "יחסיה של ישראל עם קטר, עומאן, מאוריטניה, מרוקו, תוניסיה ומדינות נוספות... ניתנו לה כמעט בחינם. לעומת זאת, היוזמה החדשה קובעת שעבור יחסים עם שאר [מדינות ערב], תצטרך ישראל לשלם את מלוא המחיר: אדמה, ירושלים, וביטחון. אם נדחה את היוזמה וכל מדינה ערבית תתחיל להכיר בישראל בנפרד, לא ישאר לפלסטינים דבר לתת בתמורה לנסיגה הנדרשת..."[17]
עוד טען אל-ראשד כי יוזמתו של יורש העצר הסעודי מעניקה תקווה לפלסטינים, שבלעדיה הם מקיזים את דמם לשווא: "בראיון עם פרידמן פנה הנסיך עבדאללה אל דעת הקהל הישראלית... קביעתו [של הנסיך] כי שלום מלא אפשרי בתנאי שראשית כל יפסקו המעשים [הישראליים] האלו ובתנאי שלאחר מכן ישראל תיסוג ממלוא האדמות הערביות הכבושות, מכשילה את טענת ישראל בדבר השימוש בכוח [מצד הפלסטינים] ומעניקה לפלסטינים הזדמנות אמיתית לתרגם את מעשיהם לתוכנית פוליטית. שאם לא כן, מה התועלת בכל המעשים האלה אם לא עומדת מאחוריה תוכנית פוליטית?[18]
דווקא פרידמן?!
עבד אל-בארי עטואן היה מלא טענות על כך שיורש העצר הסעודי בחר להעניק את הסקופ העיתונאי דווקא לתומאס פרידמן, "עיתונאי אמריקאי שהתקשורת הסעודית, עד לא מזמן, האשימה אותו בעוינות לממלכה [הסעודית] ולמוסלמים, בשל מאמריו האכזריים בהם מתח ביקורת על השחיתות הפושה בחוגי משפחת השלטון, כמו גם התקפותיו על תוכניות הלימוד האסלאמית המייצרות 'טרוריסטים'." לטענת עטואן, "החלטה אסטרטגית בדרגה כזו של חשיבות וחומרה היתה צריכה להישאר חשאית ולהיות מוצגת למנהיגים הערביים... בפסגה הערבית או בנאום בטלוויזיה הסעודית...
הצהרותיו של הנסיך עבדאללה עשויות לרצות את העיתונאי פרידמן ואת הלובי היהודי, שהחוגים הסעודיים טוענים כי הוא עומד מאחורי המתקפה נגד ארצם; ואולם, סביר להניח שהן לא תרצינה את האזרחים הסעודים. לדעתי, שביעות רצונם של אלה חשובה בהרבה משביעות רצונו של פרידמן, ה'ניו ירוק טיימס', והלובי היהודי".
עטואן טען עוד כי המשטר הסעודי מבקש לחפות על חוסר המעש שלו בתחומי השחיתות, זכויות האדם ושיפור השירותים הציבוריים באמצעות יוזמות חיצוניות "המתכסות במטריה של לגיטימיות פלסטינית... "לסיכום מאמר זה", הוא כתב, "כל שנותר לי הוא להודות שהעיתונאי תומס פרידמן הפך להיות זה שקובע את סדר היום של מרבית המנהיגים הערביים, באמצעות מכתביו, מאמריו, וראיונותיו. הוא זה שקובע עבורם מה הם צריכים לעשות ומה לא לעשות. מהיום והלאה, עלינו לקרוא את מאמריו כדי לדעת מה יהיו צעדיהם הבאים של מנהיגינו. ברכות לפרידמן על הישגו הגדול."[19]
[1] The New York Times, Feb. 17. 2002.
[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19.2.2002.
[3] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 27.2.2002.
[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[5] אל-איאם (רש"פ), 26.2.2002.
[6] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19.2.2002.
[7] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[8] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[9] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[10] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[11] The New York Times, Feb. 21. 2002.
[12] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 26.2.2002.
[13] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[14] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 27.2.2002.
[15] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 26.2.2002.
[16] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19.2.2002.
[17] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[18] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2002.
[19] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19.2.2002.
