ופאא אדריס: מחבלת מתאבדת
ב-27.1.2002, ביצעה ופאא אדריס, פלסטינית ממחנה הפליטים אל-אמערי שבפאתי רמאללה, פיגוע התאבדות ברחוב יפו בירושלים, בו נהרג אדם אחד ונפצעו כמאה וארבעים. את האחריות לפיגוע קיבלו, לאחר עיכוב בן שלושה ימים, גדודי אל-אקצא', הזרוע הצבאית של ה'פתח'. התקשורת הפלסטינית והערבית דנה מאז הפיגוע בשאלת הלגיטימיות ההלכתית של פיגועי התאבדות המבוצעים על ידי נשים.
רקע
ופאא אדריס נישאה בגיל 16 לבן דודתה, אחמד. הנישואים הסתיימו בגירושין כעבור תשע שנים. "המסורות החברתיות ולחץ המשפחה הובילו לגירושין, משום שהיא לא יכלה ללדת."[1]
בעקבות גירושיה, הצטרפה אדריס ל'סהר האדום' הפלסטיני כמתנדבת. רבים מבני משפחתה וחבריה ספרו כי במסגרת עבודתה היא נחשפה למרות קשים של פצועים והרוגים פלסטיניים, ולדעתם זו הסיבה שהחליטה לבצע את הפיגוע כמעשה נקמה.
לעומת זאת, ד"ר חסאם שרקאוי, המשמש כיועץ של 'הסהר האדום', התנגד לקשר שנעשה בין עבודתה לבין הפיגוע: "אני בהלם, מעולם לא ציפיתי לדבר כזה... אנו מלמדים את אנשינו לעזור לאנשים ללא קשר לדתם, צבעם, אזרחותם, או כל חלוקה אחרת. זה שאחת מהם הורגת מכאיב לנו מאוד, משום שהדבר סותר את ערכינו האנושיים, שלא מנעו ולא ימנעו מאתנו מלסייע לחיילים ולמתנחלים בשעת הצורך."[2]
גם כמה מקרובי משפחתה של אדריס טענו כי יתכן שהגירושין והעדר סיכוי לשיקום מילאו תפקיד בהחלטתה. דודתה, אמרה: "הוא הרג אותה כאשר הוא זרק אותה. מחלון חדרה היא ראתה את חתונתו השנייה. היא חילקה ממתקים ביום ששמעה שהוא הפך לאב. הוא שבר אותה אך היא שמרה על גאוותה."[3] "אני חושבת", ספרה רפעה אבו חמיד, חברת ילדות של אדריס, "שהניסיון שלה עם הגירושין והעובדה שהחברה דחתה אותה בתור גרושה שאינה יכולה להוליד ילדים, גרמו לה תחושת חיסרון עליה היא ניסתה לפצות באמצעות עבודה וקשרים חברתיים אותם יצרה לאחר הגירושין".[4]
גם בקרב הציבור הפלסטיני היו מי שראו את מה שעשתה אדריס כנובע מבעיה אישית. מראם עליוי, בת 22, מאוניברסיטת 'אל-קדס', למשל, אמרה בטרם נודעה העובדה כי אדריס נשלחה על ידי ה'פתח': "הנערה שביצעה את ההתקפה היא משוגעת או שהיא סבלה מהלם רגשי שגרם לה להתאבד כך שתוצג בפני העולם כולו כאשת-מאבק. לו הייתי במקומה לא הייתי עושה זאת, זהו [מעשה] טרור שאסור לשתוק עליו. התנועות האסלאמיות ניצלו את המצוקה הנפשית או הרגשית של הנערה הזו וגייסו אותה לפעולה..."[5]
אזרחים אחרים ביטאו תמיכה במעשה של אדריס. מ.י. אל-עלמי, סטודנטית בת 17 מאוניברסיטת ביר זית, אמרה כי "המאבק אינו מצטמצם רק לגברים. נשים רבות ביצעו פעולות, כמו דלאל אל-מע'רבי[6], לילא ח'אלד[7] ואחרות. ואולם, עד כה לא פוצצה אישה פלסטינית את עצמה. זהו דבר מוזר, אבל אני תומכת בו." היא קראה לחזור על המעשה בעתיד ואמרה שתפקידה של האישה אינו צריך להצטמצם לפעילות פוליטית אלא צריך להיות גם צבאי. "החברה אינה מקבלת את הרעיון הזה משום שהוא חדש יחסית, אבל לאחר שהמקרה יחזור על עצמו הוא יהפוך לדבר שבשגרה ואיש כבר לא ידבר עליו."[8]
בהלוויה סמלית שערכה תנועת ה'פתח' לופפא אדריס, השתתפו כעשרת אלפים איש. חבר הלשכה המדינית של 'החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין', קיס עבד אל-כרים נשא דברים ואומר בין היתר כי "מות הקדושים של הפרח ופאא מוכיח כי כל מגזריו של עמנו, גברים ונשים אלה לצד אלה, משולבים במערכת השחרור ובעימות עם התוקפנות".[9]
חברת המועצה המהפכנית של ה'פתח' [ששמה לא צוין] אמרה כי "מות הקדושים של ופאא השיב את הכבוד לתפקיד הלאומי של האישה הפלסטינית שרשמה את תמונות הגבורה הנפלאות ביותר במערכה הארוכה לשחרור לאומי. ופאא באה היום להשלים את דרכה של השהידה דלאל אל-מע'רבי וחברותיה לדרך הארוכה.... האישה הפלסטינית שבה ומדגישה כי היא עומדת לצד הגבר בשוחת החירות והמאבק".[10]
מחלוקת הלכתית
משום שזוהי הפעם הראשונה שאישה מוציאה אל הפועל פיגוע התאבדות, ראשי התנועה האסאלמית הפלסטינית נקראו על ידי התקשורת להציג את עמדתם בשאלת הלגיטימיות ההלכתית של המעשה. אסמאעיל אבו שנב, מראשי ה'חמאס' בעזה, אמר כי "ג'יהאד נגד האויב הוא חובה שאינה מוטלת רק על גברים, אלא גם על נשים. האסלאם מעולם לא הבחין בין גברים לנשים בשדה הקרב."[11]
גם השיח' חסן יוסף, מראשי ה'חמאס' בגדה המערבית, קבע: "אנו לא פועלים על פי דעת הרחוב או החברה. אנו אנשי עקרון ולא פועלים על פי דעתם של בני אדם, אלא על פי מה שמכתיבה לנו דתנו. לאישה מוסלמית מותר ללחום את הג'יהאד ולהיאבק בכיבוש. הנביא [מחמד] היה עורך הגרלה בין הנשים שרצו לצאת עמו למתקפת הג'יהאד. הנביא הדגיש תמיד את זכותה של האישה לצאת לג'יהאד." [12]
ואילו ג'מילה שנטי, העומדת בראש "הפעילות הנשית בתנועה האסלאמית בפלסטין" אמרה: "סוגיית [פעולות] מות הקדושים זוכה לפופולריות רבה בחברה הפלסטינית. אין הבדל בין מות קדושים של אחיות למות קדושים של אחים, משום שהאויב אינו מבחין בין ירי על גברים לירי על נשים... האסלאם לא אסר על האישה להקריב את עצמה בהגנה על אדמתה ועל כבודה. היא זו שהותקפה, ויש לה זכות להגן על עצמה בכל דרך שהיא. אין זה תמוה שהאחיות המוסלמיות מבצעות פעולות גבורה בתוך פלסטין של שנת 1948; נהפוך הוא, זה היה מוזר אילו האישה הפלסטינית לא היתה עושה זאת, בשעה שהג'יהאד מהווה מצווה אישית מבחינתה ואיש אינו יכול למנוע ממנה מלעשות זאת, בתנאי... שהיא תמנע מ'פיתנה' [מלחמת אחים פנים-אסלאמית], דבר שאינו עומד על הפרק בפעולות של מסירות נפש, משום שהיא הולכת אל המוות. יתכן שפעולות אלה מחייבות את האישה ללבוש בגד מסוים כדי להטעות את האויב ולכן יתכן שהיא תאלץ לוותר על חלק מן הרעלה שלה, בעת שהיא הולכת אל מות הקדושים. אין בכך כל רע, בשעה שהיא הולכת לביצוע משימת מסירות נפש, שהרי חכמי הדתות קבעו בקונצנזוס כי פעולות מסירות הנפש הן הדרגה הגבוהה ביותר של מות הקדושים."[13]
השיח' אחמד יאסין, הנחשב למנהיג הרוחני של ה'חמאס', היה הססן יותר. "לאישה הפלסטינית יש תפקיד חשוב בחברה ובתמיכה בלוחמים", הוא הסביר, "בחברתנו הפלסטינית, קיים זרימה של נשים לעבר הג'יהאד ומות הקדושים, בדיוק כמו הגברים הצעירים. ואולם, לאישה יש ייחוד השונה מזה של הצעירים והגברים. האסלאם קבע עבורה כמה מגבלות ואם היא יוצאת לג'יהאד וללחימה, היא צריכה להיות מלווה על ידי משגיח ממין זכר." [14]
כעבור כמה ימים, תיקן השיח' יאסין את עמדתו בסוגיה וקבע כי אישה היוצאת לג'יהאד צריכה להיות מלווה על ידי משגיח זכר "אם היא נעדרת ליום ולילה; אך אם היעדרותה קצרה יותר, אין היא זקוקה למשגיח."[15]
ואולם, עטאף עליאן, שניסתה, לדבריה, לבצע פיגוע התאבדות בירושלים, נעצרה, ניסתה לחנוק סוהרת, ולבסוף שוחררה בעקבות הסכם אוסלו, התנגדה לעמדתו של השיח' יאסין. "קיים חדית' לפיו אם האויב חודר לאזור מוסלמי צריכה האישה לצאת [לג'יהאד, אפילו] ללא רשות בעלה... [בנוסף,] מבחינה מעשית, כיצד יתכן שמבצעת פעולת מות הקדושים תלווה על ידי משגיח-גבר, יהא זה אח, בן או בעל? במקרה כזה, הפעולה תיכשל. לפיכך, הצורך מתיר את הדברים האסורים..."[16] "בהיסטוריה האסלאמית אנו מוצאים שח'ולה בן אל-אזור יצאה לג'יהאד לשחרורו של אחיה ללא משגיח. אני סבורה שנכונותן הגבוהה של נשים להשתתף בפעולות מסירות הנפש נובעת מכך שהן צופות יותר [מן הגברים] בטלוויזיה ובתמונות של הפשעים הישראליים ובשל רגשות הצער העמוק על אובדן אחיה ובניהם בעימותים עם האויב הישראלי."[17]
גם השיח' עלי אבו אל-חסן, יו"ר הועדה לפסיקה הלכתית באוניברסיטת אל-אזהר במצרים, קבע כי פיגוע התאבדות של אישה מותר, וזאת למרות ששיח' אל-אזהר עצמו אסר על פיגועים נגד אזרחים. "פעולת מסירות הנפש שביצעה הצעירה הפלסטינית בקרב הישראליים היא מעשה של ג'יהאד המותר על פי השריעה ואין מחלוקת על כך", קבע השיח' אבו אל-חסן, "אם האויב כבש וגזל ולו שעל בודד מאדמת המוסלמים, הג'יהאד הופך לחובה אישית המוטלת על הגבר, על האישה, על העבד, ועל אדונו. [במקרה כזה], האישה יוצאת [לג'יהאד] ללא אישור בעלה, העבד ללא אישור אדונו, והחייב ללא אישור בעל החוב."
השיח' אבו אל-חסן הסתמך על "פעולות ג'יהאד נשיות" מפורסמות במהלך פשיטותיו של הנביא מחמד: "דודתו של הנביא ירדה ממבצר הנשים ולחמה בגבר מקרב הכופרים שטיפס על מבצר הנשים. היא הרגה אותו, אך הקפידה לשמור על המוסר האסלאמי בכך שנמנעה מלהפשיטו ולפרוק את נשקו. היא אמרה למשורר חסאן בן ת'אבת: 'לך אליו אתה והפשט אותו. כמו כן, אסמאא בתו של יזיד השתתפה באחד הקרבות נגד הביזנטים והרגה גברים בקרב זה".[18]
השיח' יאסין נימק את הסתייגותו מפיגועי התאבדות של נשים לא רק מסיבות הלכתיות, אלא גם משום שלטענתו, אין בכל צורך: "בשלב הנוכחי, איננו זקוקים לנשים שתשאנה בנטל הזה של הג'יהאד ומות הקדושים. התנועה האסלאמית איננה יכולה לקלוט את הגברים הפלסטינים התובעים להשתתף בג'יהאד ובפעולות מסירות הנפש, משום שהם רבים כל כך. האמצעים שלנו מוגבלים ואיננו יכולים לקלוט את כל אלו החפצים להתעמת עם האויב הישראלי. ואולם בעתיד, יגיעו ימים של עימות מכריע עם הכיבוש הישראלי ואז ישתתפו בג'יהאד גברים, נשים, זקנים, וילדים וזאת במסגרת המערכה המכרעת לשחרור פלסטין, ברצות אללה. אנו נכנסנו לשלב חדש בהיסטוריה, בכך שהנשים הפלסטיניות מוכנות להילחם ולמות מות קדושים בדיוק כפי שעושים הגברים והצעירים. הדבר נובע מחסדו של אללה. ואולם, בינתיים אין לנשים ארגון צבאי במסגרת התנועה [האסלאמית]. כאשר יוקם ארגון שכזה, ניתן יהיה לדבר על גיוס רחב היקף של נשים."[19]
העיתונות הערבית משבחת את המעשה של אדריס
ככלל, קיבלה התקשורת הערבית בברכה את החידוש. מאמר המערכת ב'אל-קדס אל-ערבי', היה הראשון להריע למחבלת המתאבדת, עוד בטרם נודעה זהותה: "זוהי הפעם הראשונה שצעירה חוגרת למותניה חגורה של חומרי נפץ וחלקי מתכת ומפוצצת את עצמה ברחוב יפו בלב העיר הכבושה. בכך היא הצטרפה לשיירות השהידים ורשמה תקדים שיתפוס מקום בולט בהיסטוריה של האישה הערבית והאסלאמית...
[התמיכה האמריקאית בישראל] היא שמעודדת את הצעירים הפלסטיניים להתחרות ביניהם על הפיכה לפצצות אנושיות. כאשר נכנסות גם הנערות לתחרות הזו, לצדם של אחיהן הנערים, משמעות הדבר ששרון יכול לצפות לעוד פעולות של מסירות נפש, אם הוא יחליט להמשיך במדיניותו הנוכחית..."[20]
גם התקשורת העראקית מיהרה לדווח כי נשיא עראק, צדאם חוסין, הורה להקים יד לזכרה של אדריס בבגדאד.
ואולם, למירב התשבוחות זכתה אדריס מן העיתונות המצרית, הן זו האופוזיציונית והן זו הממסדית. זכריא ניל, בעל טור ב'אל-אהראם' הממסדי, כינה אותה "ז'אן דארק הפלסטינית"[21] ועבד אל-והאב עדס, בעל טור ב'אל-גמהוריה', אף הוא ממסדי, כתב: "היא נתנה בפעם הראשונה דוגמא אחרת לגבורתה של אישה, היא השיבה למוחנו את [תמונתה] של הגיבורה האלג'יראית ג'מילה בוחריד שנאבקה ככל יכולתה בכיבוש הצרפתי של מולדתה. למרות שג'מילה זכתה לחיות עד שראתה את שחרור ארצה, הרי שרוחה הטהורה של ופאא תשתתף בהנפת דגל פלסטין מעל כיפת [מסגד] אל-אקצא. ופאא אדריס רשמה את שמה במלוא הגאווה, העוצמה, והכבוד באותיות בולטות של אש במצפונו של כל ערבי מוסלמי".[22]
חסנין כרום, העורך סקירת עיתונות מצרית יומית עבור היומון הלונדוני 'אל-קדס אל-ערבי'', הגיב על דבריו של עדס בכותבו: "הכי יש בכך ספק? אחרת לא הייתי מייחל שהיא תהיה אשתו של בני היחיד או אחת מבנותי. העם הזה יזכה בחירותו למרות אמריקה ולמרות ישראל..."[23]
עדלי ברסום, בעל טור ב'אל-גמהוריה', הוסיף: "שמחנו לשזוף את עינינו בתמונתה... למרות שיופיה עורר בנפשותינו צער. לא היה זה צער על מות הקדושים שלה, אלא צער על חלומותיה וחלומה של כל נערה פלסטינית הנפגעת על ידי הכיבוש הציוני."[24]
ואילו אחמד בהג'ת, בעל טור ב'אל-אהראם', כתב: "ופאא חשפה את משמעותה של האישיות הפלסטינית; היא חשפה את גבורתה של האישה הפלסטניית והפכה מיצור חי המהלך על פני האדמה, לסמל השוכן בהיסטוריה ולא ניתן למחות את זכרו. כאחות, עבודתה דמתה לעבודת המלאכים הרחומים. היא היתה מטפלת בפצועים ובחולים, ומצילה את הנפגעים. והנה, היא הרחיבה את תחום עבודתה מהצלתם של יחידים להצלת האומה הפלסטינית."[25]
גם ביומון הממסדי "אל-עאלם אל-יום" שיבחו את המעשה. בעל הטור, מופיד פוזי, כתב: "ופאא אדריס גייסה את נשיותה למען המוות הוולונטרי. היא נשאה בבטנה את עובר הגבורה הנדירה וילדה אותו בכך שפוצצה את עצמה! איפה נשות הקטיפה המקשקשות בסלונים בהשוואה למעשה של ופאא אדריס הממלא את אישוני העין בגאווה? לא רק ערפאת מגן על האדמה הפלסטינית. יא שרון, יש מאה אלף ופאא אדריסיות שיכאיבו לחברה הישראלית וישברו את עצמותיה..."[26]
כמה מבעלי הטורים הציגו את הפיגוע שביצעה ופאא אדריס כביטוי לפמיניזם פלסטיני. ד"ר סמיה סעד אל-דין, בעלת טור ב'אל-אח'באר', כתבה: "איננו יכולים לחזות את הסוף שלנו... בחנתי את סופה של השהידה הפלסטינית שמות הקדושים שלה חקק את סימני האימה על פניו של האויב הציוני... בתחילה, היו אלה חלומותיה של [הילדה] הקטנה, בעת שהיא אחזה בבובתה ולחשה באוזנה את חלומות הילדות. לאחר מכן, הגיע שלב הנעורים והחלומות הורודים בנוגע ליכולתה לעוף בשמי התקוות. ואולם, לפתע השתנה המסלול והחלום שבתוכה השתנה גם כן. החלומות הפכו לחלומותיה של המולדת...
אברי גופה של השהידה שרטטו את מתווה השינוי על אדמת המולדת ובאידיאולוגיה של המאבק. הפלסטיניות קרעו את ציון המין מתעודת הלידה שלהן והכריזו כי ההקרבה למען המולדת הפלסטינית לא תהיה לגברים בלבד; אדרבה, כל נשות פלסטין תכתובנה את ההיסטוריה של השחרור בדמן ותהפוכנה לפצצות זמן בפניו של האויב הישראלי. הן לא תסתפקנה בתפקיד של אמהות השהידים... האינתיפאדה נמשכת וגחליה יבערו עד שייוולד הניצחון מרחם האינתיפאדה."[27]
הגדיל לעשות, אחמד טה אל-נקר, בעל טור ב'אל-אח'באר' הממסדי, שהכריז על השבוע שבו בוצע הפיגוע כ" שבוע האישה בסכסוך הערבי-ישראלי". לטענת אל-נקר, באותו השבוע שבו מתחה שרת החוץ השבדית, אנה לינד, ביקורת על יחסו של הממשל האמריקאי לערפאת, ביצעה אדריס את הפיגוע בירושלים: "כאשר מחליטה נערה בשיא פריחתה לעטוף את גופה העדין בחומרי נפץ כדי להרוג כמה שיותר מאויבי מולדתה הכובשים את אדמתה, המבצעים פשעי מלחמה שהאנושות טרם ראתה כדוגמתם, ואפילו מטילים מצור על נשיאה, שהוא הסמל של כל הפלסטינים, ומשפילים אותו – אותה שהידה פידאאית פלסטינית שיגרה כמה מסרים חשוב לכל המעונין ובעיקר לטרוריסט שרון ולאדונו או לשותפו היושב בבית הלבן.
המסר הראשון הוא שהעם הפלסטיני לא יוותר על זכויותיו... אפילו אם יתעייפו הגברים או שימותו מות קדושים שלא בצדק, הנשים מסוגלות לשאת את הדגל ולהמשיך באינתיפאדה עד לניצחון...
המוזר הוא שהכל יודעים את האמת בנוגע לעמדה האמריקאית אבל הם אינם מעיזים להזהיר [את האמריקאים] מן הסכנה שבה... פרט לשרת החוץ השבדית, אנה לינד, שדיברה בשעה שהגברים שתקו. יתרה מכך, היא חרגה מן העמדה המסורתית הנייטראלית של ארצה והתפוצצה כשביטאה את דאגתה מן ההשוואה האמריקאית בין ערפאת לטרוריסטים... אישה אמיצה אמרה זאת בשעה שהגברים גילו פחד לעשות זאת. כן, אישה אחת [לינד] אמרה, ואישה אחרת [ופאא אדריס] ביצעה!"[28]
כמה בעלי טורים שחזרו, מדמיונם, את מסע המוות של אדריס. "עיניה ראו את המסעדה", כתב עלאא אל-עריבי, בעל טור ב'אל-ופד' האופוזיציוני, "היא ראתה את שופכי הדמים זוללים את בשרם של ילדים, צעירים ונשים. היא נכנסה בין גופיהם, ולחצה על הכפתור."[29]
וג'די זין אל-דין, בעל טור אחר ב'אל-ופד', כתב: "היפה שביפות הפלסטיניות, מודל נפלא של הקרבה, עשתה את שעושים הגברים החזקים והגאים. ופאא אדריס, שזה עתה סיימה את האוניברסיטה, לא חשבה כמו שחושבות בנות מינה; היא לבשה את בגדי השהידים וביצעה פעולה שהיוותה תשובה לשרון, השופך דם. כשמה כן היא, ופאא' [בערבית: 'נאמנות'], בהקרבתה היא היתה נאמנה לאומתה הפלסטינית. כלת השמיים העדיפה את המוות על פני כל מנעמי החיים, כדי להעביר מסר חזק לאומה הערבית..."[30]
בעלי טורים רבים ב'אל-ופד' ביטאו רגשות דומים. מחמד אל-אמין, כתב: "נערה פלסטינית עשתה זאת. היא לא נהגה בקמצנות ברוחה... היא קיבלה את ההחלטה בשקט, חיפשה אחר מוקש, הלכה להתפלל, ואחר כך בחרה את המטרה בדקדקנות. היא הלכה למסעדה גדולה שעשרות לקוחות פוקדים אותה. היא ביקשה מאללה מות קדושים וניצחון. כמובן, היא לא שכחה לזרוק מבט של פרידה מן המשפחה והשכנים. היא נישקה את אדמת המולדת והלכה אל עבר גורלה ברגיעה. היא כתבה את שמה על מצחה של ההיסטוריה, כל עוד המוות רחום מן העינויים תחת שופך הדמים, שרון!!
שאלות רבות העלתה נערת פלסטין והתדהמה ניכרה על הפנים. הכל הבינו, או שלא הבינו, שהמערכה נכנסה לשלב חדש ואיכותי שצריך להזעיק את פעמון הסכנה של מנהיגי ישראל. כל נערה שאיבדה אב או אח ושחייה בלעדיו הפכו לחסרי ערך [תבצע פיגוע התאבדות]... ישראל איננה מבינה שהמוות מעניק [לאותה נערה] את כל שהיא צריכה, אפילו את האוויר לנשימה!!
אבל מה גורם לנערה עדינה לשאת נשק... להשתמש בחגורות נפץ או לנהוג במכונית תופת? התשובה ידועה: העושק שנוקטת ישראל... כל זה מתרחש תחת כיסוי אמריקאי... מתי יבינו האמריקאים את מידת הזעם ברחוב הערבי? מתי הם יבינו את היקף השנאה שהיוותה גורם משמעותי בפיצוצים של ה-11 בספטמבר? ההתנגדות גוברת והסיכוי להתקפות על האינטרסים האמריקאים קיים כל עוד [ארה"ב] איבדה את הכיוון הנכון..." [31]
בעלי הטורים ב"אל-ופד" המשיכו לשבח את אדריס ומעשה גם בימים הבאים. מחמד ראע'ב, כתב: "אלף ברכות לגיבורה הפלסטינית, ופאא אדריס, ושלום לה [ברקיעים] העליונים. זוהי השהידה היפה שהעניקה את הדוגמא היפה ביותר להקרבה למען הסוגיה של ארצה ולמען האמונה בעקרונות... חבורת הצעירים הפלסטינים נחושים להשיב טובה תחת טובה לגיבורה השהידה שלהם מעתה ועד ליום בו יפגשו בגן העדן".[32]
בעל הטור, סעיד צאדק, כתב אף הוא ב"אל-ופד": ""...לפתע פתאום, מתוך האפלה, הפציע זיק של אור ותקווה בדמות נערה פלסטינית אמיצה – במעשים ולא בדיבורים..."[33]
רבים מבעלי הטורים בשבועון האופוזיציה המצרי "אל-אסבוע" שיבחו את פיגוע ההתאבדות. בעלת הטור, נגוא טנטאוי, אף השוותה בין אדריס לבין בנותיו של נשיא ארה"ב, בוש: "בוש, המנהל מתקפה עושקת במטרה לחנך את העולם, אינו מסוגל לחנך אפילו את בנותיו!! שימו לב להבדל בין ופאא, בת הערביות והאסלאם, לבין בנותיו של בוש. ההבדל ביניהן הוא אותו ההבדל בין תרבותנו המבוססת על ערכים יפים ואציליים לתרבות, על ערך המולדת ומות הקדושים, לבין התרבות החומרנית [המערבית]. הדבר מוכיח כי תהנה ההתפתחויות אשר תהנה, הניצחון יהיה שלנו, משום שלנו יש תרבות וערכים." [34]
גם השבועון האסלאמי הפונדמנטליסטי המצרי, "אל-שעב", שיבח את המעשה. תחת הכותרת "זו אישה!!", נכתב:
"זו אישה!! אישה, הו הגברים של האומה; אישה, הו צעירי האומה; אישה, הו נשות האימה; אישה, הו אלו הקוראים לשיחרור נשות האומה; אישה, הו חיילי האומה; אישה, הו שליטי,נסיכי ומנהיגי האומה הזו; זוהי אישה, אישה, אישה.
אישה היא זו שמלמדת אתכם היום שיעור בגבורה, שמלמדת אתכם את משמעות הג'יהאד, ואת הדרך למות מות קדושים. אישה היא שרשמה באותיות של אש את אותו קרב מות הקדושים שהטיל אימה בלב ישותו של האויב. אישה היא זו שזעזעה את האויב בגופה הדל, הרזה, והחלש. אישה היא זו שגרמה... לכך שהאחראי על הביטחון [הכוונה למפקד מחוז ירושלים במשטרה] יתעלף כתוצאה מהתקף לב. אישה היא זו שפוצצה את עצמה ועמה התפוצצו כל האגדות בדבר חולשתה, ככניעתה, ושיעבודה של האישה.
אישה היא המלמדת אתכן היום, הו נשות המוסלמים, את משמעותו של השיחרור האמיתי, שבאמצעותו פיתו אתכן פעילי זכויות האישה. אישה היא... שקמה כדי להגן על אדמת מולדת... באמצעות גופה הטהור שהפך לגחל לוהט ששרף את לבבותיהם...
אישה היא זו המוכיחה כעת שהמשמעות של שחרור [האישה], היא לשחרר את הגוף מן התביעות ומן התלאות של העולם הזה... ולקבל בחיבוק חזק ואמיץ את המוות...
זוהי אישה, אישה, אישה המהווה מקור גאווה לנשות האומה הזו וכבוד המבייש את גבריה הכנועים בבושה שלא תישטף אלא בדם... זוהי אישה באביב נעוריה שנשבעה בשם אלוהיה בכל טיפה מדמה, בכל איבר מאברי גופה ובכל תא מתאיו שהפכו לגחלים ששרפו את לבבות האויבים באש הפחד, האובדן, והכאב..."[35]
עורך השבועון "צות אל-אמה", עאדל חמודה, כתב אף הוא על אדריס: "התמונה היפה והגאה ביותר שראיתי השבוע היא תמונתה של כלת השמיים, ופאא אדריס, שהפכה את עצמה למטען חומר נפץ והתפוצצה בישראל. ופאא אדריס העלתה את ערכה של האישה הערבית ושמה קץ ברגע אחד ובאומץ מעורר קנאה לויכוח הבלתי מסתיים בנוגע לשוויון בין נשים וגברים." [36]
אחמד אבו אל-מעאטי, כתב בשבועון הנאצריסטי, "אל-ערבי": "ופאא אדריס לא ישבה בבתי הקפה של הזעם שהאינטלקטואלים שלנו התמכרו להם והפכו לספסרים, ולסופרים שמכרו את עצמם בשקל או בדולר. היא לא יצאה להפגנה כשהיא נישאת על כפיים. היא לא רשמה את שמה בגילוי דעת המופנה לקהיליה הבינלאומית. כל מה שהיא עשתה הוא ללבוש חגור תנפץ ולדבר אל ישראל, אל אמריקה, ואל העולם בשפה היחידה אותה הם מבינים."[37]
העורך בפועל של "אל-ערבי", עבד אל-חלים קנדיל, הוסיף לדברי עמיתו: "אומה שיש בה [אישה כמו] ופאא אדריס, לא תובס ולא תושפל לעולם... ופאא אדריס נראית יפה בתמונות הארכיון, אבל היא הפכה ליפה בנשות העולם הזה והעולם הבא ביום שבו עלתה אל השמיים. מה יפה יותר מאדם הבוחר את גורלו? מה יפה יותר מכך שאדם הופך את אירוע מותו ליום שובו לחיים? מה יפה יותר ממוות זה המפיח רוח חיים? מה יפה יותר מהפיכתו של אדם מגוש בשר ודם לטוהר מאיר ולרוח חוצה-דורות? מה יפה היית, הו ופאא אדריס, ביום שבת לחיים במותך האצילי והוולונטארי בחיקה של ירושלים. מה יפה היית, הו ופאא, ביום מות הקדושים שלך. מה יפה היית בעת ששחררת אותנו מחטאינו. מה יפה היית בעת שהעלית את האומה המושפלת אל גן העדן." [38]
[1] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 2.2.2002.
[2] אל-איאם (רש"פ), 31.1.2002.
[3] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 2.2.2002.
[4] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 2.2.2002.
[5] כל אל ערב (ישראל), 1.2.2002.
[6] חברת ה'פתח' שהשתתפה בפיגוע האוטובוס בכביש החוף ב-11.3.1978.
[7] חברת 'החזית העממית לשחרור פלסטין' שהשתתפה בחטיפות מטוסים בשנות השבעים.
[8] כל אל ערב (ישראל), 1.2.2002.
[9] אל-איאם (רש"פ), 1.2.2002.
[10] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 28.1.2002.
[11] The Middle East News Online, 28.1.2002.
[12] אל-שעב (מצרים), 1.2.2002.
[13] אל-שעב (מצרים), 1.2.2002.
[14] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 31.1.2002.
[15] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 2.2.2002.
[16] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 2.2.2002.
[17] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 31.1.2002.
[18] אפאק ערביה (מצרים), 31.1.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 31.1.2002.
[19] אל שרק אל-אוסט (לונדון), 31.1.2002.
[20] אל-איאם (רש"פ), 1.2.2002.
[21] אל-אהראם (מצרים), 2.2.2002.
[22] אל-גמהוריה (מצרים), 31.1.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 1.2.2002.
[23] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 1.2.2002.
[24] אל-גמהוריה (מצרים), 1.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 2.2.2002.
[25] אל-אהראם (מצרים), 3.2.2002.
[26] אל-עאלם אל-יום (מצרים), 4.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 5.2.2002.
[27] אל-אח'באר (מצרים), 1.2.2002.
[28] אל-אח'באר (מצרים), 1.2.2002.
[29] אל-ופד (מצרים), 30.1.2002.
[30] אל-ופד (מצרים), 1.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 2.2.2002.
[31] אל-ופד (מצרים), 30.1.2002.
[32] אל-ופד (מצרים), 2.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.2.2002.
[33] אל-ופד (מצרים), 3.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.2.2002.
[34] אל-אסבוע (מצרים), 4.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 5.2.2002.
[35] אל-שעב (מצרים), 1.2.2002.
[36] צות אל-אמה (מצרים), 3.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.2.2002.
[37] אל-ערבי (מצרים), 3.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.2.2002.
[38] אל-ערבי (מצרים), 3.2.2002. צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.2.2002.