המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אישה מצרית במכתב למערכת: הטרור מתחיל בבית
7/1/2002


אישה מצרית במכתב למערכת: הטרור מתחיל בבית


 

עורך השבועון המצרי הממסדי, "אח'באר אל-יום", אבראהים סעדה, פרסם במלואו מכתב ארוך שהגיע אליו מאישה מצריה שלקחה לעצמה שם עט. סעדה מספר כי הוא החליט לפרסם את המכתב לאחר שהתייעץ עם כמה מעמיתיו שאמרו לו כי הם מכירים סיפורים דומים ואף קשים עוד יותר.

 

במכתבה, מתחה האישה ביקורת על אנשי תקשורת מצריים שהרבו לשבח את "שחרורה של האישה האפגאנית" מן הדיכוי של שלטון הטאליבאן, אך בחרו להתעלם ממצבן של נשים מצריות רבות. להלן קטעים מן המכתב:

 

"אל אבראהים סעדה,

אינני יודעת מדוע אני כותבת לך ואינני יודעת מה הטעם לכתוב... יתכן שהסיבה היא שאתה היית אחד מבעלי הטורים שכתבו לעתים קרובות נגד הטרור והטרוריסטים שמבצעים פשעים מתועבים בשם דת האסלאם, שהיא חפה מהם... אני זועמת על התקשורת המצרית והערבית שהדבר היחידי שהיא עושה בימים אלה זה לבשר לנו על קצם הקרוב של הטרור ושל הטרוריסטים...

 

אתם בעלי הטורים... ברכתם, כל אחד על פי דרכו ובהתאם לאומץ ליבו, על הצלתו הקרובה של העם האפגאני מעינויי הג'אהליה מהם הוא סובל שנים רבות. העיתונות וערוצי הלווין הערביים והמערביים שידרו את תמונות השמחה שהציפו את אפגניסטן לאחר שהעם האפגאני ניצל מאש הבורות והקנאות העיוורת... ולאחר שהאישה האפגאנית ניצלה מן הקשיחות של השלטון, והתעקשותו להשפילה, לרודפה, לבזותה, ולשלול ממנה את כל מה שאללה התיר לה...

 

שופרות התקשורת שלכם לא הפסיקו להלל את שחרורה של האישה האפגאנית... אתם, אדוני התקשורת במצרים וביתר מדינות ערב... מציגים את המתרחש במדינות אחרות, אך לא את מה שמתרחש בזירה המקומית... ממגדל השן שלך אינך רואה ואינך שומע את שמתרחש מתחת לאפך והוא משול להר געש הממתין להזדמנות הראשונה כדי להתפרץ, להבעיר את האדמה כולה, ולזרוע הרס. אז, האש לא תסתפק בגופיהם של העניים והחלשים במדינה זו או אחרת; היא תאחז בגופיהם של העשירים המשלים את עצמם לחשוב שמגדלי השן בהם הם מגוננים על עצמם מסוגלים למנוע ממנה מלהגיע אליהם, לשרוף אותם, ולהפוך אותם לאפר שיתפזר לכל עבר עם משב הרוח הראשון..."

 

בהמשך המכתב, חושפת האישה את סיפורה חייה:

"היו לי חיים רגילים וילדות מאושרת במשפחה פשוטה ודתית המקפידה על הוראות דתנו הסובלנית. איתרע גורלי ואינני יפה; למרות זאת לא הייתי עצובה ולא התמלאתי קנאה כלפי חברותי היפות בבתי הספר ובאוניברסיטה... משפחתי עודדה אותי לעבוד במשרה התואמת את השכלתי. כל בני משפחתי אינם מבחינים בין בנים לבנות, בעיקר בכל הנוגע לזכות לעבוד.

 

נישואין

אדם צעיר ביקש את ידי. הלכתי שבי אחר העוצמה של אישיותו, והגינותו בכל תחום. הוא היה דתי אך לא קנאי... הוא לא התנגד שאני אמשיך בעבודתי הצנועה באחת החברות במגזר הפרטי לצדם של עשרות גברים... ואולם, בטרם הסתיים מה שמכונה 'ירח הדבש', הופתעתי לגלות גבר שונה שלא הכרתי... החיוך שלא מש מדל שפתיו הפך לנדיר. הסובלנות שלו שמשכה אותי במהלך חודשי האירוסין הפכה בין לילה לנוקשות, שתלטנות, ודיקטטורה... שבוע לאחר הנישואין, הוא ביקש ממני לשבת מולו כדי להקשיב להוראותיו:

 

ראשית, עליך לקטוע כל קשר עם מקום העבודה שלך באופן סופי. אינך נדרשת להגיש את התפטרותך, כל מה שנדרש ממך זה לא ללכת לעבודה ללא כל הסבר ואז יפטרו אותך אחרי 15 ימים בהתאם לחוק, מבלי שתקבלי זכויות כלשהן, משום שאת לא זקוקה להן.

שנית, ברור שלא זכית ליופי כלשהו ועליך להודות שהאיפור המלאכותי אינו משפר את פניך כפי שאת חולמת. הסתפקי בכך שאני הסכמתי לקבל אותך במצבך, על מראה פניך ומשקל גופך. די לך בכך. את נדרשת להיפטר מייד מכל החטאים האלה [כלומר, כלי האיפור]. אני רוצה אותך כפי שאללה ברא אותך ללא כל ייפוי מלאכותי ומזויף. קבלתי אותך למרות כיעורך ולמרות מראה גופך ובתמורה אני מצפה ממך שתקפידי על הנחיותי ותודי לי על כך שהסכמתי לקבלך. הייתי יכול לדחות אותך כיתר הגברים.

 

שלישית, אני יודע שפניך אינם מושכים את הגברים, אבל לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי בקרב הגברים ישנם כאלה הצמאים לכל אישה, נקיה או מלוכלכת, יפה או מכוערת, רזה או שמנה, דתיה או חילונית, צעירה או זקנה. סוג זה של גברים מתפשט, למרבה הצער, בחברתנו המצרית הכופרת... ונאסר עליך לעורר את תאבונם של אלה. הדרך היחידה להשיג זאת, היא ללבוש בגדים שיסתירו אותך מעיניהם הנואפות ויגנו עליך מפני תאבונם החייתי.

 

רביעית, בתקופת ילדותיך ונעוריך, חיית כשפניך חשופות ושערך גלוי. זהו חטא חמור ש[אללה] יבוא עליו חשבון עם אביך, אמך, ואחיך, עוד לפני שיבוא חשבון עמך. את היית בעלת מחשבה ואמונה רדודות והתלהבת מן החטאים המופיעים בטלוויזיה ושאינם מקובלים על הדת, המסורת, או הכבוד! אללה רחמן וסולח לעבדיו ולמזלך אללה העניק לך את הזדמנות חייך בכך שאני ביקשתי את ידך, כדי שאציל אותך מעינויי הגיהינום שהיה נגזר עליך בודאות אילו היית נישאת לגבר אחר שאינו מאמין במה שאני מאמין... את נדרשת מרגע זה לקרוע את כל בגדיך ולשרוף את כל בגדי המשי והלבוש התחתון. תבוא לכאן תופרת שתתפור לך את הלבוש היחיד שאישה מוסלמית צריכה ללבוש בתוך ביתה ומחוץ לו. קיים קונצנזוס בנוגע למאפייני הלבוש האסלאמי... מאז ימי הנביא, לבוש זה מכסה את גוף האישה מכף רגל ועד ראש. אני לא אסתפק ברעלה [המכסה רק את הראש] המעוררת את היצרים יותר מאשר מגנה [על האישה] ולא אסכים לבגדים צבעוניים; רק בצבע שחור. לא אסכים לידיים חשופות... הבגד האסלאמי אינו מתיר יותר מאשר "מכתו של משה" [הכוונה לחלון המלבני ב"נקאב"] שרוחבה כרוחב העיניים ומאפשרת לך לראות ומונעת ממך מלהתנגש במכשולים.

 

סירבתי ל'צווים' האלה וחזרתי לבית משפחתי והתלוננתי בפניהם על הדברים המפתיעים ששמעתי... בני משפחתי נחרדו למשמע הדברים, והורי זעמו... אבי ואחי הבכור נפגשו עם בעלי ואמרו לו את מה שלא העזתי לומר לו בגלוי... לאחר הפגישה הם חזרו ומסרו לי את תוצאותיה. אבי אמר שבעלי הופתע מהתנגדותנו ונהג במתינות ואמר שמטרתו היחידה בארבעת הצווים שלו היתה להגן עלי ועל אמונתי הדתית. לא פחות ולא יותר!...

 

אני מבקשת ממך שלא תכעס עלי אם אודה כי לאחר שחזרתי לביתו קבלתי על עצמי את ארבעת הצוים... הפסקתי לעבוד ללא כל הסבר למשך יותר מ-15 יום. לא השבתי לשיחות הטלפון ולמכתבים שהגיעו אלי מהנהלת החברה שעד לרגע האחרון ראו בי פקידה אחראית. בסופו של דבר, הגיע אלי מכתב הפיטורין שגרם שימחה רבה לבעלי... זרקתי לפח הזבל את כל כלי האיפור שלי ויותר לא עשיתי דבר לפני פרט לרחיצתם במים חמש פעמים ביום לפני התפילה. חילקתי את כל בגדי לנזקקים... בעלי הביא תופרת עטוית "נקאב", שעד לרגע זה לא ראיתי את פניה למרות שהיא באה לביתי כבר עשרים שנה והפכה למקור היחיד עבורי להשיג בגדים 'דתיים' בהתאם לשריעה של אללה, כפי שאמר לי בעלי המשלה את עצמו שהוא שליח ההשגחה האלוהית להצלת נערות ונשים מוסלמיות מחטאיהן! יש לי בגדים רבים שכולם בצורת גלימה המסתירה כל סנטימטר מגופי, פרט ל"מכתו של משה" לאורך עיני ובשני צבעים: שחור כדי לצאת מן הבית ולבן כדי להסתובב בתוך ביתי!

 

חייתי עם בעלי קרוב לרבע מאה ואני נשבעת שבכל אותה תקופה לא ידעתי אושר ליותר מאשר שבוע אחד... אני אם לשישה ילדים: ארבע בנות ושני בנים והם מצויים בכל שלבי בית הספר. בעלי סבור כי ההצדקה היחידה לנישואים היא הגברת הילודה באומתו של מחמד. אילולא הייתי כבר בת 53, הוא לא היה מסתפק בשישה ילדים ואילו הוא היה יכול, הוא היה מכפיל את מספרם כמה וכמה פעמים!...

בעלי, שאללה יסלח לו, הוציא לאחר ירח הדבש 'צו' נוסף לפיו אסור לצחוק בדירתנו... הצחוק, הוא אמר לי, הוא אחת מתכונותיו של השטן שכל מטרתו היא להשחית את המוסלמים המאמינים!

 

חינוך אסלאמי באמצעות קלטות של מטיפים

עם סיומו של מה שמכונה 'ירח הדבש' נעלם הצחוק מפני ומפניו של בעלי. כמו כן, אף אחד מאורחינו לא העז לצחוק או אפילו לחייך כדי שלא ייאסר עליו מלהיכנס לדירה פעם נוספת... תאר לעצמך, אדוני, כיצד נראה בית מלא בילדים שנאסר בו לצחוק או לשחק, משום ש"קראקוש [דמות קומית פופולרית] בן דורנו" אסר על ילדיו מלצחוק או לשחק החל מגיל ארבע. הוא הביא שיח' עיוור ששינן עבור הילדים את הקוראן לאורך כל שעות הבוקר, כולל בדקות המועטות בהן היינו נפגשים סביב שולחן האוכל. ילדים שעוד לא הגיעו לבית ספר יסודי ואינם יודעים להבחין בין אלף לבית, חויבו לשנן ולדקלם את דבריו של השיח' העיוור מבלי שיבינו ולו מילה אחת ממה שהם משננים ומדקלמים שעות על גבי שעות.

 

הופתעתי כאשר הוא דרש ממני לכסות את שערה של בתי כאשר היא הגיעה לגיל ארבע, ולהבישה "נקאב" בגיל שבע. כדי שאתן 'דוגמא אישית' לבנותי, הוא ציווה עלי ללבוש "נקאב" לבן בתוך הבית ולא להסירו בעת שאני מבצעת את עבודות הבית, כדי שלא לעודד את הבנות להסיר את ה"נקאב" מחוץ לבית הרחק מעינינו!


בביתנו... אין טלוויזיה או רדיו משום שאלה אסורים בדת והם מבלבלים את הילדים ומסיטים אותם מן המטרה היחידה שלשמה הם נבראו. בביתנו היו רק טייפים שהיו פעולים בכל שעות היום עד לכתנו לישון. בעלי הקצה כמה טייפים להשמעת פסוקי קוראן ויתר המכשירים הוקצו לדברי חכמי דת מצריים וערביים. יש לנו מאות קלטות...

בעלי היה מגדולי [אספני] הקלטות של המטיף האסלאמי הידוע (...) ולעתים קרובות הוא היה מקבץ אותנו כדי להאזין לדרשותיו ופרשנויותיו... לעתים קרובות הוא היה מתגמל את אחד הילדים אם הוא הצליח לשנן קטעים מדברי אותו מטיף; התגמול היה קלטות נוספות של אותו מטיף ידוע. כך חלפו להן השנים ומספר הקלטות הלך וגדל, עד שיום אחד, למרבה הפתעתנו, חזר בעלי לבית מדוכא וכעוס והתפרץ בקללות כלפי אותו מטיף.

 

כמובן שלא העזנו לשאול אותו מה הסיבה להתנפלותו על השיח' החביב עליו. הורגלנו לאפשר לו להסביר לנו או להימנע מכך. לאחר ההתקפה האלימה נגד השיח', התחיל בעלי להסביר את הסיבות... הוא אמר: 'לא תאמינו, התברר שאותו אדם הוא נוכל ומושחת. משרד הפנים... הקליט אותו בסרט וידאו בו הוא נראה במצב המנוגד לדת ולמוסר ושמן הראוי להוציא אותו להורג על כך בכיכר העיר! כאשר הוא זומן לתחנת המשטרה, הוא פרץ בבכי והשתחווה כדי לנשק את נעליו של הקצין...' בעלי לא המתין לשום תגובה... הוא הורה לי להביא מן המטבח את הסיר הגדול... וכאשר הבאתי אותו הוא ביקש מבני הבכור להביא את כל הקלטות של אותו מטיף אסלאמי... כאשר נערמו הקלטות בסלון – שכחתי לציין שבעלי מכר את הספות והכורסאות משום שה'קדמונים האדירים' היו יושבים על הרצפה – הוא חילק את הקלטות לבני המשפחה על פי הכללים ההלכתיים [של ירושה] כלומר לבנים כפליים מלבנות, וביקש מאתנו להשליכם לתוך הסיר הגדול. אחר כך הוא שפך קירוסין לתוך הסיר והשליך גפרור בוער...

 

באותה שנה, סיפר לנו בעלי על צעיר בוגר האוניברסיטה האמריקאית בקהיר הלובש בגדים אירופאים חדישים שהפך לפתע למטיף אסלאמי. לדבריו כל הנשים העשירות ממהרות לדרשותיו כדי שילמד אותן את עובדות דת האסלאם. בעלי אמר על כך: 'די לנו בכך שהנער הזה הוא בוגר האוניברסיטה האמריקאית כדי שנפסוק לגביו, ונקבע כי הוא סוכן אמריקאי שמטרתו לעוות את הדת באוזני השומעים! די לנו בכך שהנער הזה פופולרי בקרב הנשים ההוללות, גלויות הפנים, והמבושמות... כדי לדעת שלא מדובר ביותר מאשר מעשה ניאוף'... ואולם, לאחר כמה חודשים, הפתיע אותנו בעלי באומרו: 'נראה כי עשיתי עוול לאותו מטיף צעיר. גיליתי בעצמי כי הוא נאמן בג'יהאד שלו למען ניצחון דתנו ומטרתו האמיתית היא להדריך את אותן נערות ונשים... הוא נהג בתבונה בכך שהופיע כאירופאי, לבוש בחליפה ופנים מגולחות, כדי שאותן נשים תבטחנה בו ותשבנה להאזין לדרשותיו שעסקו בעיקר בדברים המותרים ולא בדברים האסורים. לאחר כמה פגישות, כאשר רכש את אמונן, והשתלט על מוחותיהן, הוא חשף את עובדת היותו מטיף אסלאמי קיצוני... שמעתי על עשרות נערות גלויות פנים ששרפו את בגדי החטא שלהן ועטו 'נקאב' [בעקבות דרשותיו]... הבאתי לכם כמה מקלטותיו כדי שתאזינו ואחר כך נקיים דיון בנוגע לפסיקותיו.'

 

זכור לי שבתי הבכורה שאלה את אביה יום אחד: 'מדוע אתה לא מביא לנו קלטות של גדולי חכמי הדת כמו שיח' אל-אזהר, המופתי המצרי, או הפרופסורים של אוניברסיטת אל-אזהר, ששמעתי את בן דודי משבח אותם?' תשובתו של בעלי היתה המוזרה ביותר שניתן היה לעלות על הדעת: 'אלו הם סוכנים של הממשלה הכופרת, הם פוסקים בהתאם לפקודותיה ומדברים בלשונה. בן דודך הוא אחד הבורים שאין כל תקווה לכוונם לדרך הישר... אין בביתי מקום לקלטות של אותם אנשים'...

 

חינוך הבנות

בעלי סבור כי החינוך על כל שלביו מתאים לבנים אך אין בו כל תועלת עבור הבנות. האמתלה שלו היא שאני, אשתו, בוגרת אוניברסיטה, אך מיד לאחר נישואי התפנתי להולדת ילדים והענקתי להם חינוך אסלאמי שהוא מנותק לחלוטין מן החינוך של החברה הכופרת... בעלי הסכים שבנינו ילמדו בבית הספר ובאוניברסיטה... ואולם, עבור ארבע בנותינו הוא בחר במכון דתי הקרוב לביתנו כדי שתלמדנה דברים שלא לי ולא לו יש מושג מה הם, בנוגע לדת ולשריעה. המכון הזה הוא מעיין דירה בקומת הקרקע והוא מקבל רק נערות צעירות. לתוכנית הלימודים שלו אין כל קשר לתוכנית הלימודים הממשלתית ולכן תעודת הבוגרת שהוא מעניק אינה מוכרת ואינה שווה את הנייר עליה היא נכתבה.


שתי בנותי הבכורות סיימו את בית הספר היסודי במכון זה... אחר כך, החליט בעלי שהן תשארנה בבית. הוא הביא להן את השיח' העיוור כדי שימשיך את לימודי הדת שלהן... שתי הבנות האחרות עדיין צעירות והן הולכות למכון, עד שתגענה לגיל שבו תשובנה לבית באופן סופי כדי להשלים את לימודי הדת.

 

אל תשאל אותי מה לומדות בנותי. הן בורות לחלוטין בכל הנושאים המופיעים בתוכנית הלימודים הממשלתית, שלא לדבר על תוכניות הלימודים של בתי הספר הפרטיים העולים באיכותן על אלה הממשלתיות. בנותי אינן יודעות יותר מאשר קרוא וכתוב, למרות שהן יודעות בעל פה את פסוקי הקוראן והחדית'ים... המצב שונה בנוגע לבנינו שממשיכים להצטיין בבתי הספר הממשלתיים ובאוניברסיטה...

בתחילה, הייתי מצטערת על החיים שנכפו על שני בני והייתי בוכה כשהייתי רואה שנאסר עליהם לשחק עם ילדי השכנים או ללכת למועדון ביום שישי ובחופשות, או לבית הקולנוע... לעתים, הייתי מנצלת את ההזדמנות שבעלי יצא לעבודה והייתי לוקחת אותם לבקר את אחת משכנותי כדי שיצפו בטלוויזיה ויאזינו למוסיקה ברדיו. ואולם, לאחר שנודע לבעלי הוא הטיל עלי ועל ילדי, שלא היו אשמים, עונש קשה ולכן הפסקתי לעשות זאת.

אינני יודעת דבר ממה שמתרחש מחוץ לקירות דירתנו פרט למה שמספרים לי אחי ואחיותי... אין לי כל אפשרות להתקשר אליהם ועלי להמתין לביקוריהם, שמחייבים אישור מראש מבעלי...

 

ניסיון התאבדות

לעתים קרובות הוא ציווה עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לכוון את קרובות משפחתנו ושכנותינו [לדרך המוטב], כדי שכף הזכות שלהן תגבר ביום הדין. ביצענו את פקודותיו... יום אחד הוא אמר לי עם שובו הביתה: 'ראיתי את שכנתך מול דלת ביתה, חצי ערומה, מדברת עם גבר! לכי אליה מחר, לאחר שתוודאי כי בעלה וילדיה אינם נמצאים, ועשי כל שביכולתך כדי לכוון אותה [לדרך המוטב] ולהצילה.'

למחרת, שלחתי את בנותי הקטנות כשהן עוטות רעלה כדי לבקש מאותה שכנה להתיר לי לבקרה לכמה דקות. לאחר שקיבלתי את האישור, ווידאתי כי הבעל אינו בדירה, ישבתי עם שכנתי. הופתעתי לגלות שהיא לובשת שמלה רגילה מכובדת, אותה שמלה שהיא לבשה יום קודם, כאשר פתחה את דלת ביתה כדי לשלם את חשבון החשמל לפקיד משרד האנרגיה!

 

התבוננתי בגופה של שכנתי בחיפוש אחר ה'עירום' שהבהיל את בעלי, שהרי הוא אמר שהיא היתה חצי ערומה מול גבר זר, אך לא מצאתי כל חלק גוף ערום, חוץ מפניה וידיה. מעבר לכך היא היתה מכוסה בלבוש מלא...

שאלתי את שכנתי: 'מדוע את לא לובשת "נקאב"'?! שכנתי הופתעה מן השאלה המוזרה הזו שהיא שאלה פרובוקטיבית עבורי אפילו יותר מאשר עבורה. במקום להשיב לשאלתי, היא מיהרה לשאול אותי: 'מדוע עלי ללבוש "נקאב"?! תני לי פסוק קוראני אחד או חדית' אחד המחייב אישה מוסלמית מאמינה המקפידה על השריעה ללבוש את מה שמכונה "נקאב". הדת מקלה ואינה מחמירה. העוול שגורם ה"נקאב" למי שלובשת אותה מבחינה נפשית, אנושית, תרבותית, בריאותית, וחברתית סותר מכל וכל את דתנו האסלאמית הנכונה, ולא זו המזויפת שמפיצים אותם אנשים פרימיטיביים ובורים שמספרם הולך וגדל במצרים מדי יום ומדי שנה לרוע המזל.'

 

שכנתי לא הסתפקה בכך והוסיפה: 'לעתים קרובות בכיתי בגלל מצבך ומצב בנותיך ובניך. כולנו בבניין שומעים, כואבים, ונדהמים מן הסבל שנגרם לכם מידי בעלך. דיברנו פעמים רבות על הטרגדיה הזו ובעלי שאל אותי בתדהמה: מדוע השכנה שלך מסכימה להישאר עם הגבר הזה?! מדוע היא לא עוזבת את הבית וחוזרת לבית הוריה או לכל מקום אחר. תהא רמת החיים באותו מקום נמוכה ככל שתהא, המצב יהיה עדיף מזה הקיים בדירה שלו. לא היתה לי תשובה משכנעת לבעלי. אני אישית אינני מבינה כיצד את יכולה לסבול את מה שאת סובלת. אינני יודעת מדוע את מסכימה שישללו מילדיך הזכויות הבסיסיות ביותר, כגון הזכות לצחוק ולשחק עם ילדים אחרים?! יתכן שלא תאמיני, אבל אני, בעלי, ילדי, וכל דיירי הבניין ללא יוצא מן הכלל מדברים בזעם על בעלך ומגלים אהדה לילדיך. בה בשעה, אנו זועמים עליך, משום שאת הסכמת לחיות ולו יום אחד עם היצור הזה שלא יכול לחיות בתחילת המאה העשרים ואחת, יצור שהמקום המתאים לו זה המערות של העידן הפרה-היסטורי, או לכל היותר, תקופת הג'אהליה."

 

לא כעסתי על הדברים שאמרה לי אותה שכנה, שבעלי האשים אותה שלא בצדק בחיי-חטא רק משום שהיא אינה עוטה "נקאב" ומשום שהיא חשפה את פניה ואת ידיה בפני נציג משרד האנרגיה... נהפוך הוא, שכנתי הופתעה לגלות שאני מסכימה עמה. יתרה מכך, אני שותפה לזעמה על אישיותי החלשה. אמרתי לה: 'אל תכעסי עלי, אני מודעת למצבי והביקורת העצמית שלי קשה מזו שהטחת בי. אני מודה שלולא הייתי נכנעת, לולא חוסר האונים שלי, לולא חולשתי, בעלי לא היה מתאכזר [אלינו] והילדים לא היו מגיעים לאן שהגיעו. אני לבדי אחראית למה שקרה, לחיי שהתנפצו ולכך שהגעתי למצב בו אני מעדיפה למות מאשר להישאר בחיים האלה שאישה נורמלית אינה יכולה להסכים להם...

 

בעלי המציא דת פרטית וקבע את תנאיה הסותרים מאלף ועד תו את [הדת] שגדלתי עליה... אני מוסלמית אמיתית, למרות זאת, קבלתי את כל הקשקושים של הגבר הבור הזה שהגורל רצה לקשור את חיי בו ולהוליד לו שישה ילדים!...'

בעקבות הביקור הזה... הזעם שלי כלפי עצמי הפך לכפול ומכופל וכך גם שנאתי לחיים עצמם. החלטתי לבצע את מה שהתכוונתי לבצע עשרות פעמים, ובכל פעם פחדתי מזעמו של אללה ונסוגותי מביצוע הפשע. יותר מעשרים פעם החלטתי להתאבד ולהיפטר מן החיים האלה ובפעם העשרים ואחת, לאחר שעזבתי את ביתה של שכנתי, התמלאתי תחושה עמוקה שאללה יסלח לי אם אבצע את החלטתי ואשים קץ לחיי. לא נראה לי שהעינויים שסבלתי לאורך שנות נישואי לתלייני פחותים מאלה הממתינים לי בשמים בגלל שהחלטתי להתאבד, דבר אותו אסר אללה הרחמן על עבדיו.

 

ניצלתי את ההזדמנות שבעלי והילדים יצאו להתפלל ב"זאויה" בקרבת מקום,שבה בו הוא נפגש עם שותפיו לדעה... הלכתי למטבח ונעלתי את הדלת מאחורי. לקחתי סכין חדה וחתכתי את הורידים בידי. ישבתי על כסא עץ קטן והתבוננתי בתחושת הקלה כמוה לא חשתי מזה רבע מאה בזרם הדם... התחלתי למלמל בדממה בקשות מחילה מאללה.... רצה אללה שאשוב לחיים לאחר שכבר חשבתי שהצלחתי להיפטר מהם.

 

ילדי ובני משפחתי התקבצו מסביב למיטתי ופניהם הביעו שמחה על חזרתי אליהם. לעומת זאת, פרצופו של התליין היה, כמו תמיד, קפוא, כעוס וזועם. לא שמעתי ממנו ולו מילת עידוד אחת או אפילו 'השבח לאללה שאת בריאה'. הוא התעקש להשפיל אותי ולפגוע ברגשותיהם של אחי, אחיותי ובנותי כשאמר: 'ביצעת פשע שאין לו מחילה. אל תחשבי  שאללה... מחל לך בכך שהוא החזיר אותך לחיים. המטרה בהחזרתך לחיים היא שתבלי את שארית חייך בניסיון לכפר על החטא האדיר שלך ואנו מתפללים לאללה שהוא יקבל את תשובתך ויהפוך אותך לאחת הנשים הטובות המאמינות'

 

נהיגת מכונית

לא כעסתי על דבריו, משום שלא היה בהם כל חדש. אין מילה ממה שהוא אומר ששווה לחשוב עליה או לכעוס בגללה... שבתי לגיהינום שלי ולבית הכלא שלי. המוזר הוא שהתליין שלי חשב, בפעם הראשונה לאחר רבע מאה, שהוא צריך 'לשפר את מצב רוחי'. הוא נכנס לחדר ואמר לי: 'אני יודע שאת כעסת כאשר לאחר נישואינו אסרתי עליך לנהוג במכונית, כדי להגן עליך ולהקפיד על הוראותיו של בורא שמיים וארץ. כעת מותר לך לנהוג במכונית לאחר ששמעתי פסק הלכה מן המטיף ע. פ. המתיר זאת עם כמה תנאים שהחשוב שבהם שצריך להיות משגיח לצדך במכונית, למשל, אחד מבנינו. קניתי לך מכונית חדשה והיא עומדת מול הבית. הבה ונרד מיד לנסות אותה'.

 

לא הגבתי על דבריו ורק בתוככי לבי התפלאתי על האדם הזה שחושב שבכך שהוא מתיר לי לשוב לנהוג במכונית הוא עושה ויתור גדול ומגלה סובלנות אדירה! או אולי הוא סבור שהסיבה שרציתי להיפטר מחיי היא שנשללה ממני הזכות [לנהוג במכונית] ולא כתוצאה מהרעל שהוא הפיץ בחיי וחיי ילדי...

ירדתי עמו כדי לנסוע במכונית החדשה. כאשר הוא ביקש ממני לשבת מול ההגה, מחיתי ואמרתי: 'כיצד אני יכולה לנהוג במכונית בשעה שאני עוטה "נקאב". אתה יודע שראייתי חלשה ואם אשים משקפיים מתחת ל"נקאב" לא אראה דבר דרך "מכתו של משה". בעלי לא הגיב, הוא רק התיישב לצדי והורה לי לנסוע.

נסענו ברחוב אחד או שניים. אני התנגשתי באנשים ובמכוניות מכל הכיוונים. המדהים הוא שעברנו בקרבת אנשי משטרת התנועה וקצינים ואיש מהם לא מחה על כך שאני נוהגת עם "נקאב" או על העובדה שאני מסכנת את חיי העוברים והשבים ורכושם, שלא לדבר על חיי וחיי מי שישב לצדי! נהפוך הוא, הופתעתי מכך שאנשי משטרת התנועה מביטים בי כשעל פניהם סימני שביעות רצון, הערכה, ועידוד.

 

בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו, ה"נקאב" זוכה להערכה ולתמיכה מצד אנשים רבים. איש אינו מעז לאסור על ה"נקאב" גם במקומות בהם חלה חובה לחשוף את הפנים כדי להזדהות. אין זה סוד שנשים הבאות להיבחן בבית הספר ובאוניברסיטה לובשות "נקאב" ואיש אינו יודע את זהותן, משום שהן מסרבות לחשוף את פניהן. מה שתקף לגבי הבחינות, תקף גם ביחס לבדיקת הדרכונים בשדות התעופה... הקצינים אינם מתנגדים למעבר אותן נשים, לאחר שנואשו מן הויכוח העקר. שוטרי התנועה אינם מתנגדים לכך שנשים עוטות "נקאב" ינהגו במכוניות למרות שה"נקאב" אינו מאפשר להן לראות לצדדים ומסכנת אותן ואחרים.

 

קראתי פעם ששוטרי התנועה במערב מונעים תליית קישוטים על המראה הפנימית, משום שאלו חוסמים כמה סנטימטרים משטח הראייה של הנהג. לעומת זאת, אצלנו במצרים, איש אינו מתנגד לאוהל הסגור והחשוך הזה, שכל שיש בו זה את "מכתו של משה" המסורתי המאפשר לאישה המוסתרת, העיוורת למחצה, לנהוג במכונית ולסכן את חייו ורכושו של כל מי שנקלע לדרכה... עצרתי את המכונית, ירדתי ממנה, וביקשתי מבעלי לנהוג בה ולהחזיר אותי אל ביתי. היתה זו הפעם האחרונה שנהגתי במכונית, כדי שלא לסכן חיי אדם...

 

ה-11 בספטמבר

הבעיה הקשה ביותר היתה עם שני בני. הופתעתי לגלות שהם הפכו לחיקוי של אביהם. הם מאמינים ברעיונות בהם הוא מאמין... בני הלומד באוניברסיטה הפך לקיצוני אף יותר מאביו והוא נלהב עוד יותר להציל את כדור הארץ מן החטאים והכפירה של תושביו שאינם מאמינים ברעיונות שהוא מתעקש לטעון שהם ירדו  בספרו של אללה ובחדית'ים של הנביא.

 

האב היה מסתפק בדיבורים, אבל הבן סבור שכפיית הרעיונות האלה אינה יכולה להיעשות באמצעות שכנוע עדין ויש להשתמש בכוח כדי להכריח את האנשים להקפיד על קיום מה שהם צוו בו באופן מילולי.

בכיתי שעות ארוכות כאשר בא בני מן האוניברסיטה ושיבח את מה שקרה ב-11 בספטמבר בניו יורק! לא בכיתי רק על אלפי החפים מפשע שנהרגו באותן פעולות טרור; בכיתי אף יותר על האלימות, השנאה, והאיבה שהשתרשו במוחו של בני, שחרגו מכל מה שציפיתי מיוצא חלצי.

אתה יכול לטעון שעמדתו של בני היא בסך הכל מקרה בודד או חולני, אבל אותו בן 'בישר' לנו שמאות מחבריו שיבחו [את הפיגועים] בדיוק כמוהו, בשל מה שהם תארו כמלחמה שפרצה והיא עתידה לשרוף את כל מי שאינו מוסלמי כמותם ואת כל מי שאינו מיישם את מה שהם דורשים ליישמו!

 

אני קובעת בודאות כי [גישה זו]... אינה מצטמצמת לשכונות העניות מוכות האבטלה, כפי שטוענים כמה אנשים המעונינים לפשט את הבעיה החמורה הזו בכל פעם בה אנו שומעים על אירוע טרור. ביתי נמצא בשכונה טובה ובעלי – לאחר שהעלה את עינויינו לדרגת אמנות – דבר אינו מעניין אותו חוץ מלאגור כסף מחנויותיו. אותו אדם דתי, אמין, הגון, כפי שמעידים זקנו הארוך, לבושו האסלאמי ומחרוזת התפילה שאינה עוזבת את ידו, אינו משלם מסים למדינה למרות רווחיו הרבים, ומזייף את מסמכיו כדי להוכיח כי נגרמו לו הפסדים והוא קרוב לפשיטת רגל.

ילדי לומדים בבית ספר ובאוניברסיטה וצפוי להם כסף רב אותו הם ירשו מאביהם מחר או מחרתיים, כדי שיוכלו למהר ולהתחתן ולהביא ילדים כדי להפיץ במוחותיהם ובלבבותיהם את הרעיונות האלימים ביותר שאביהם שתל בהם...

 

הסיבות לתופעה

תופעת תלייני נשות מצרים... מתפשטת בחברה המצרית והיא נובעת, לדעתי, מהתפשטות 'וירוס האלימות הלא-דתית' [כלומר, מתחזה כדתית] המחסל את מוחותיהם של צעירינו, לאחר שהתירו למטיפי הדת להפיץ את רעיונותיהם, ולאחר שנפתחו בפניהם העיתונים, הספרים, המיקרופונים, בתי הספר, המסגדים, ה"זאויות" והבתים, כדי שישטפו את מוחותיהם של הצעירים והצעירות שלנו. מה שפגע בי ובילדי הוא תוצאה טבעית של מה שקורה בארצנו לעיניהם של כל המגנים על זכויות האישה.

הדבר המטופש ביותר שאנו עושים כיום זה לשבח את שחרורה של האישה האפגאנית לאחר נפילת תלייני הטאליבאן וארגון אל-קאעדה, בשעה שאנו מתעלמים ממה שקורה לנשים מצריות החיות עד לרגע זה בדיוק כפי שהיתה חיה האישה האפגאנית..."[1]

 



[1] אח'באר אל-יום (מצרים), 29.12.2001.